טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 8

שלוש מחברות ריקות • הסיור החדש • הפגנת נוכחות • צרור ארוך • תקועים בשטח הפתוח • פרק שמיני מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>>לפרקים קודמים

4 בנובמבר / סיור צפון
למחרת אני חוזר לשם, וזו עדיין שבת. מי חוזר למלחמה בשבת?
פרידה מחגית ליד תחנת האוטובוס, על הכביש, בגשם. המטרייה קטנה לשניים. הטיפות נספגות בשערה, גולשות למצח, לפנים, מצטרפות לדמעות בעיניה. היא לא תפנה חזרה עד שתעצור המכונית הראשונה לידי. עד שתראה אותי נבלע בתוכה ונוסע... לראות אותה מתרחקת מבעד לשמשה האחורית, מכונסת תחת המטריה האדומה. והגשם מלווה אותי כל הדרך. גם באוטובוס מתל-אביב לבאר-שבע, אל סף המדבר.
שעון אל השמשה אני מציץ החוצה, כולא הכל בפנים. נוסעים לאפריקה, לכפר שמעבר להרי החושך. פעמיים ניסיתי לשקוע בקריאה ופעמיים הפסקתי. הספר חתום על ברכי. ריימונד צ'נדלר. ודשיאל האמט בתרמיל הצד. ספרי-כיס לשעת הפנאי, אם יהיו לי כאלה. ושלוש מחברות ריקות למקרה הצורך. תרמיל הגב גדוש להתפקע, וגם תרמוס, קפה, סוכר, ונרות. אל תירדם עכשיו, בנאדם. שמור את העייפות לדרך, לכפר.

בשלוש אחר הצהריים חוצה האוטובוס את התעלה. הפעם היו איתנו שני נהגים, מתחלפים על ההגה בדרך. במפקדת הגדוד ממתינה לנו משאית הפלוגה. 'קדימה בני-אדם!'. חג'בי ממהר לצאת לדרך. "עלו למעלה, אנחנו נכנסים פה לחושך!'. בתא הנהג חוצץ התרמיל הגדול בינינו. ברוכים הבאים, אולמן! הוא מצית את המנוע. אתה נראה כמו אחד שלא ישן שבוע, שכה אחייה!
המשאית דוהרת צפונה ומעלה אחריה ענן של אבק. במערב, מעבר לתעלה המתוקה, כבר ראשית שקיעה. חג'בי לא טעה, אני חושב. אנחנו נכנסים לחושך.
הנגמ"ש מחכה לנו בצידו האחר של הגשר. מוטב שאהיה עליו, חשבתי, ובחושך מוטב פי כמה. מכתיף את הציוד עזבתי את חג'בי לרטון ליד ההגה, צועד אל הרכב המשוריין. כבר התחלנו לחשוב שלא תגיעו! רוכן אלי פולאק ומושיט יד לעזרה.
מה אתה עושה כאן?!
שום דבר מיוחד, הוא אומר. עלה! אני תופס מקום לצידו, בתא-הלחימה. מאז שיצאת, הוא מסביר, "התחילו טשטוש על הדרך בסוף היום, לנקות את הציר לבוקר. והיום זה תור המחלקה שלך, אתה רואה. אני רק החלטתי להצטרף, שלא תצטרך לעשות את זה לבד.
אלא מה! אני צוחק. קבלת פנים לא צפויה, צריך להודות. האנשים שלי בנגמ"ש, חייל שלי על ההגה, סטולר בעמדת המפקד עם יד על מתפס המקלע. הוא טופח קלות על קסדת הנהג. 'סע!' הרכב ניתק קדימה בפנסים דולקים. המשאית בעקבותינו. בתא-הלחימה ארבעתנו בעמדות ירי. ראיתי שרפופורט הגיע איתכם!. פולאק מקרב את פיו לאוזני, שלא לצעוק. אני מקווה שהוא דאג למשקפיים שלו.
לא שאלתי אותו על זה, אני מודה. לגמרי ברח לי מהראש...
הוא מוסר לי את הקסדה ואני רוכס אותה לצווארי. חשוב מאד! הוא מקיש עליה באצבע. נגד האבק, גיא! תיקח הרבה אוויר שלא תיחנק!
ברוכים הבאים לאפריקה, אני אומר לעצמי.
האורות הגבוהים כבים לקראת העלייה לכפר. איתות קצר בפנס, אישור מעבר. העייפות מכה לפתע בכל הגוף. ואז החושה, חדר הקצינים. פולאק מציב את תרמיל הגב בפינה שלי, סוגר את הדלת, מדליק נר על השולחן. אני שוקע בכורסא, עוצם עיניים. אתה תהיה בסדר? הוא מציץ בי. אני מרים יד לסמן שהכל כשורה. אז אני לעמדה, הוא אומר. יש לי סיור מחר, דבר ראשון בבוקר. ואתה כבר בטח מת לישון.
משהו חדש פה, אני עוצר אותו, שאני צריך לדעת עליו?
שום דבר שלא יכול לחכות למחר, הוא אומר. אתה יכול לישון בראש שקט. והדלת נסגרת שקטה אחריו.

יום המחרת. אחד מאותם ימים ארורים, סיכמתי אחר כך ביני לבין עצמי. לבד בחושה, בחוץ כבר חשיכה, הנרות בוערים בשלהבת גבוהה, רוגעת. מזה זמן מה שהאנשים בעמדות. עוד מעט שעת משמרת ראשונה. אחד מאותם ימים רעים... חוזר ועובר בראשי על שרשרת האירועים ועדיין נראה לי שמשהו נסתר, עמוק ובסיסי מאד, חסר בתמונה. פשוט לא הייתי מוכן לזה, אני חוזר משנן לעצמי. כאילו היה מי שדאג להכין הכל לרגע, לעיתוי מושלם! אחרי חופשה ראשונה בבית, מנסה להתאקלם מחדש, לחזור לעצמך. כאילו מישהו דאג מראש לסדר לך את זה.
זה מתחיל בהשכמה המאוחרת ושקד שמטלטל אותי בעדינות. החלטנו לתת לך שעה-וחצי תוספת, הוא מתנצל, אחרי הבית.
לא היית צריך לעשות את זה, אבל תודה ... אז מה קורה?
"הכיתה של אליאס מדפנת את עמדת התצפית. של גפני ממשיכה עם השקים, כל אחד בשוחה שלו. הם יגמרו היום... והכיתה של אביטן בשטח. יצאו לפני עשר דקות לסיור החדש. הם והקצין."
אני נדרך במקומי. סיור חדש? על מה אתה מדבר?
חשבתי שאתה יודע. שקד נבוך. חשבתי שהוא סיפר לך, הקצין. סיור צפון הם קוראים לזה.
הוא אמר שהוא יוצא לסיור בוקר, זה הכל. ומה פירוש סיור צפון?
הסיור החדש של המ"פ, להפגין נוכחות לאורך הקטע של תעלת המים המתוקה בצד הצפוני. לתת לקומנדו שלהם לדעת איפה השטח שלנו, כל מה שבתוך הלשון. הם עושים את זה בפעם הראשונה היום...
מה לעזאזל קורה לכם?! אני מסנן לו. כיתה שלי, קצין חדש לגמרי אצלנו ואף אחד לא אומר לי מילה!
הוא לא המפקד, גיא. הוא הולך מאחור עם חלק מהכיתה. הסמ"פ מוביל עם החוד. דרור, אביטן ועוד שלושה מהכיתה בחוד, זה הכל... גורלי אומר שזה שום דבר מיוחד, רק לעשות את זה בזהירות ולגמור!
וזה הרעיון החדש שלו, מה? מתי אתם שמעתם על זה ממנו?
אתמול, אחר הצהריים. קראו לי לקבל הסבר במפקדה, מהמ"פ. אחר כך הלכנו לצפות על השטח ממחלקה אחת. העמדה הצפונית שלהם יושבת ממש על המורד. גורלי הסביר למה בדיוק הוא מתכוון בשטח הפתוח, והפרדס, וקו העמדות שלהם בצד הצפוני.
ופולאק לא היה איתכם?
לא. היינו אני ואביטן.
אז איך זה שאתה לא נמצא שם עכשיו איתם?
גורלי רצה קצין נוסף. שני קצינים בסיורים הראשונים, עד שנכניס את זה לשיגרה.
ואז הוא הגיע לפולאק, פשוט ככה?
תראה, גיא. אתה היית בבית...
אתה לא צריך להתנצל. ופולאק, אני מנחש, קפץ על המציאה.
הוא אמר שאין בעייה... שאלתי אם הוא רוצה שאני אצא איתו, אבל הוא אמר שהוא יסתדר. אני העברתי לו את כל הפרטים, בדיוק כמו ששמעתי את זה מהמ"פ.
ואיפה הוא נמצא עכשיו, גורלי? התחלתי להתלבש.
במפקדה אני חושב.
מתי אמרת שהסיור יצא? אני בוחן את השעון.
לפני עשר דקות, קצת יותר.
בסדר, אני ניגש למפקדה. שמתי עלי חגור ולקחתי קסדה. לפני היציאה הביתה הספקתי לשמוע על הקומנדו שלהם, ההתחפרות מול השטח הפתוח, מעבר לרצועת המים הצרה בצפון. מוטב שאעיף מבט, חשבתי.
במפקדה פנימה גורלי שרוע על מיטתו. על השולחן הסמוך מכשיר רדיו-טרנזיסטור גדול, מצוחצח, שמנגן בעוצמה. מישהי שרה משהו קצבי, רעשני, ולוקח לי רגע לתפוס שזה בעברית. על המיטה ממול חליבה, הרס"פ. שניהם מרוכזים במוזיקה, ואולי במכשיר.
ברוך הבא, אולמן! מכריז המ"פ. הסנונית הראשונה שלנו בארץ הקודש! שב, ספר משהו מהבית!
חליבה מפנה לי מקום לצידו על המזרון. בחלל החדר עומד עשן סיגריות והרס"פ ממהר להציע לי סיגריה. אני מוותר. אתה נראה כמו אחד שמתכונן למלחמה, מחייך גורלי.
אני בדרך לעמדה הצפונית של טנא. אף אחד לא אמר לי מילה על הסיור החדש וחשבתי שכדאי להיכנס ולשאול. הייתי צריך להגביר את הקול בגלל הרדיו.
גורלי מושך בכתפיו. קודם כל תביט על הדבר הנהדר הזה! הוא מורה על המכשיר. מה תגיד על זה, אולמן? הגיע אתמול בערב עם חליבה, מתנה מיוחדת מהמג"ד לפלוגה!
חדש מהחנות, אומר חליבה, המילה האחרונה בשוק.
והמג"ד החליט שהוא נותן אותו לפלוגה המובילה שלו, לשפיץ של חוד החנית!
מתנה לסגל של ג', אומר חליבה, מה שאומר למ"פ! הוא קורץ לי.
ראית פעם צעצוע יפה כזה? גורלי חוזר אלי. תגיד בעצמך!
והוא מגיע אלינו, אומר חליבה, כמו לפי הזמנה. מהיום, אתה מבין, קולטים את גלי צה"ל גם באפריקה. הרימו שם מגבר גדול, קרוב לתעלה, וזה התחיל לעבוד הבוקר בשש. תקשיב בעצמך, אולמן. הקול הזה שאתה שומע מגיע לפה ישר מתל-אביב!
עכשיו יכולנו לשמוע גם את הקריין, צלול לגמרי וללא שום הפרעה.
בשש בבוקר, אומר גורלי. מארש צה"ל, חצוצרות ותופים, כל הבוג'ראס המוכר. אנחנו נעמיד אותו גבוה, במרכז הכפר, לעשות השכמה לפלוגה. 'בוקר טוב מגלי צה"ל!' איך זה נשמע לך?!
כל שעה חדשות, חשבתי, כמו בבית. וילנברג ימות מקנאה.
ושלא תחשוב, אומר חליבה, אין פה הרבה שקולטים את זה כמונו. הבנזונה הזה הוא משהו מיוחד. תקשיב לאיכות, גיא, לווליום...
צרור ירי ארוך קוטע אותו באחת. שלושתנו קופאים במקום, מביטים זה בזה. שלוש התפוצצויות באות מיד אחר כך, בזו אחר זו.
זה בא מצפון! פולט גורלי ומזנק אל חדר הקשר. חליבה ממהר אל המיטה שלו, אל החגור והנשק, מקלל בקול. ידעתי שאין טעם לחכות. אלה האנשים שלי שם למטה, לכל הרוחות! אני יוצא בדהרה בדרך למחלקה אחת.
מטחי הירי רדפו זה את זה ויכולתי להבחין בסטאקאטו המוכר, המהיר, של המא"ג. בעמדה הצפונית מצטופפים כבר כמה וטנא צופה במשקפת. מה קורה שם?! התפרצתי לתוכם. מי יורה?!
פתחו באש על הסיור, אומר טנא. שמעתי את דרור בקשר. פתחו על הכוח מאחוריו, בשטח הפתוח...
חטפתי מידיו את המשקפת. אני יורד לשם! זרקתי לו, גולש למטה במורד. רגע אחר כך כבר שעטו גורלי וחליבה בעקבותי לאורך שדרת עצי האורן ובין עצי התפוז. פנינו אל שולי הפרדס הגובלים בשטח הפתוח. עתה היו רק צרורות של מא"ג, קצרים וקצובים. זה צריך להיות טסלר או פרקש, חשבתי. אחד משניהם... גורלי מדביק אותי ושנינו משתופפים בין הענפים הנמוכים, מתנשפים בקול. עמוק בתוכי פנימה אני מבקש שרק לא יקרה להם דבר, לאנשים שלי.

עד שהגענו לשולי הפרדס השתררה דממה. גם המא"ג משתתק. יכולנו לראות כמה מהאנשים שוכבים בתנוחת ירי, בקו שורת העצים הראשונה, פניהם והנשק צפונה, לשדה הפתוח שלפניהם. גורלי יורד במקומו ליד זמיר, החובש הפלוגתי. גם הוא פה. אני מעט לפנים, מצמיד את המשקפת לעיניי.
מה לעזאזל קורה כאן?! פולט המ"פ.
הבניזונה ירו עלינו! אומר זמיר. פתחו עלינו פתאום.
מישהו נפגע?!
אני לא חושב... כמה שאני יודע אף אחד.
אני סורק את השטח הפתוח. רק לא כאן, אני חושב. רק לא בגלל תרגיל אידיוטי כזה...
חלקת השדה נקייה. בקצה המרוחק, סמוך לקו התעלה, שתי קבוצות אנשים. מעט ימינה שלושה עם המא"ג. שמאלה משם, תחת דקל נמוך, שניים נוספים. את פולאק אני מזהה לפי הקסדה. הוא מסביר משהו לאיש לצידו, מורה בכיוון לחוליית המא"ג. אני לא שומע מילה אבל נושם לרווחה. נראה שהכל בסדר. עוד שמאלה משם, בגבול הפרדס ממערב, שתי דמויות נוספות. אני ממקד עליהם את המשקפת. דרור ואביטן. הסמ"פ והמ"כ שלי. דרור מנופף בידיו ושברי הצעקה מגיעים חסרי כל מובן.
למה הם לא יוצאים משם, תגיד לי?! גורלי פונה אלי. ומה הם עושים שם בכלל?! אמרתי לא להיכנס לשטח הפתוח!
אני נכנס לבדוק! הודעתי לו, פותח בריצה שפופה אל פולאק. שדה בוטנים ורבים מהשיחים היבשים פזורים במקום בו נתלשו מן הקרקע. שיירי בוטנים עדיין מידלדלים מהם, בודדים ובקבוצות. הקרקע מהמורות-מהמורות וקל למעוד... אני קורס לצד פולאק. העוזי שעון לכתפו, מכוון לפנים. מכאן רואים היטב את קו העפר השפוך של חפירות הקומנדו. אלה נחפרו סמוך לרצועת המים. עיניו של סורקות את שובל המחפורת. פרקש רכון על המקלעון לצידו ונוהג כמותו. טוב שבאת, אומר פולאק. אולי אתה תצליח לשכנע את החולייה הזאת שם, עם המא"ג, לזוז אחורה לפרדס. אני מנסה זה ואני פשוט לא מצליח. אותך לפחות הם מכירים. משהו חד בטון הדיבור שלו, כמו זעם כבוש.
אני כבר אוציא אותם, ערי. אל תדאג. אתם יכולים לדלג לאחור.
פולאק מסמן לפרקש וזה אוסף את המקלעון ומדלג לפרדס. חיכיתי שירחיק מעט לפני שאצא אל השלושה. פולאק עוקב אחרי. בזהירות, הוא אומר. קשה לדעת כמה רחוק הם הסתלקו, החולירות. ולך תדע מול צמחייה כזאת! הוא יחפה עלי כשאזנק. כמה דקות אחר כך כבר היינו כולנו שם, בין עצי הפרדס, על קרקע בטוחה. פולאק מדלג נמוך ומהיר מצידו. אני מביא איתי את חוליית המא"ג. איש מהם לא נפגע. ראיתי את עצמי כמי שתפילתו נענתה.

השלמנו את הסיור בשתיקה, זה לצד זה. פולאק רציני מאד, מרוכז בעצמו, לא מוציא הגה. דרור מוביל את הטור דרך הפרדס המערבי עד למפגש עם העמדות של פלוגה ב'. רק שם, בחבירה עם שכנינו ממערב, נשברת הדממה. פולאק ממהר לפרוש הצידה, קורס תחת אחד העצים. נשען בגבו אל הגזע הוא משעין את ראשו לאחור, עוצם עיניים.
דרור מבקש שאקח את האנשים שלי חזרה לכפר. האופן שבו הוא מביט בי לא מוצא חן בעיני. משהו מציק לך, אני אומר.
בטח, הוא מסנן. החיילים שלך, גיא! מה לקח להם כל כך הרבה לצאת מהשטח הפתוח?! תהרוג אותי אם אני מבין את הדפק הזה!
בתור מי שהוביל את הסיור הזה, דרור, אולי באמת תגלה לי איך זה התחיל בכלל, כל הדפק.
זה התחיל מהמ"כ שלך, אביטן, שהחליט לעשות לכולנו בדיחה קטנה וקפץ לצד השני של התעלה! ככה כל זה התחיל, אם רצית לדעת! בגללו החארות פתחו באש, כן! ובאותו הרגע! מכל הכלים שלהם. והם תפסו את החבר שלך, את הסגן, עם כל האנשים שלו בשדה הפתוח! שיודה לאלוהים שהוא לא גמר את זה עם כמה הרוגים, החבר שלך...
אני חש את הדם מזנק לראשי. אם יש מישהו שצריך להודות לאלוהים, דרור, זה קודם כל אתה! זה היה הסיור המזויין שלך, אתה זוכר? ואתה קיבלת את החיילים שלי לסיור הדפוק הזה שלך. ככה שאם היה קורה להם משהו אני הייתי מחפש אותך, אתה מבין? אותך לפני כל אחד אחר!
אני פונה ממנו לכנס את האנשים לתזוזה.

בכפר כבר ציפו לבואנו. דקות אחרי שהגענו כבר יצאה הקריאה לשיחת פלוגה. גורלי לא מסוגל להתאפק, אני חושב. פולאק נשאר בכורסא. כשיצאתי החל להסיר את נעליו. בלב הכפר, בצל עצי האקליפטוס, כבר ישבה הפלוגה כולה בצורת פרסה. גורלי עומד בתווך וסנטרו שעון על קצה מקלו הדק. ראשון היה אביטן. בהעדרו של דרור נפל בחלקו לבאר מה בדיוק קרה. אני רוצה להבין, מדגיש המ"פ את השאלה, למה החלטת לקפוץ לצד שלהם?
לא חשבתי שיש בזה משהו מיוחד, אומר אביטן כמתנצל. זאת תעלה צרה כל כך שחשבתי מה כבר יכול להיות, נקפוץ ונחזור. נראה לי כמו סתם בדיחה.
גורלי לא ממהר לשום מקום, הוא מניח לדממה לעשות את שלה.
ומכת האש באה מייד עם הקפיצה?
אחריה. תיכף אחרי שחזרתי לצד שלנו.
גורלי פוטר אותו בניד ראש. או שהצלחת להבהיל אותם כהוגן, הוא מסכם, או שפשוט נתת להם את התירוץ שלהם. וזה עניין חמור, איך שלא מסתכלים על זה.
בחוליית המא"ג היו טסלר, שמטוב ופיין והמקלע עצמו בידיו של טסלר. עם מכת האש כולנו נדבקנו לאדמה, אומר טסלר. ניסינו לתפוס מחסה. חלק היה כבר כמעט באמצע השטח הפתוח...
אני רוצה להבין את זה, נכנס גורלי לדבריו. ההוראה שלי היתה לא להיכנס לשטח הפתוח. בשום אופן לא לחרוג מחוץ לשולי הפרדס. אז אתה יכול להסביר לי מה עשיתם שם, באמצע השטח?
אני לא יודע, טסלר לא מתכוון להצטדק. אם היתה הוראה כזאת אני לא שמעתי אותה. דרור לא הזכיר את זה בתדריך שלו, לפני שיצאנו. ואנחנו הלכנו אחרי החוד. הקצה הימני של החוד היה כל הזמן בתוך השטח הפתוח. עמוק בתוכו...
רק רגע, טסלר. כשאני הגעתי לשטח אתם הייתם תקועים שם, ממש על התעלה! לא באמצע השטח אלא ממש קדימה. איך בדיוק אתה מסביר לי את זה?!
שיפרנו עמדות לפנים, עונה טסלר ומעביר גל צחוק בין היושבים. זה מה שלימדו אותנו לעשות בצבא, לשפר לפנים!
גורלי לא מוצא את זה מצחיק. בסדר, עכשיו בלי פילוסופיה. ספר לנו מה קרה מהרגע שבו נדבקתם, כמו שאתה אומר, לאדמה."
דבר ראשון שמענו את הקצין שהלך איתנו, את פולאק. הוא צעק לפתוח באש והוא גם ירה ראשון, אש אוטומטית בכיוון לחפירה שלהם. אנחנו פתחנו עם המא"ג אחריו. אחר כך הוא קם ורץ בזיגזג, שמאלה מאיתנו ולפנים. הם ירו עליו. ראיתי איך הכדורים שלהם פוגעים ממש על ידו. ואז הוא ירד לתפוס עמדה. באותו הזמן הם הרביצו את הר.פ.ג'. שלהם: שלוש פצצות אחת אחרי השנייה. עברו לנו ישר מעל הראש והתפוצצו בפרדס... אנחנו ירינו במא"ג בצרורות קצרים, בהפסקות. אחרים ירו על ידנו בנשק האישי. אחר כך פולאק צעק שנפתח רימוני עשן למסך לאחרים. לחפות באש כשהם מדלגים אחורה, לפרדס. זה בדיוק מה שעשינו. היה לי רימון עשן אחד. פתחתי אותו ורצתי הצידה, במקביל לתעלה, למסך להם, עד שנגמר לי העשן. ירדתי במקום וקראתי לשמטוב לכנוס אלי, שנוכל לחפות מהעמדה שלי. ראינו שהאנשים זוחלים החוצה והתחלנו לחפות בצרורות מווסתים, ממש כמו בתרגיל... באותו זמן הם השתתקו, המצרים, אבל המשכנו להרביץ ליתר ביטחון. היינו קרובים לתעלה, חשופים לגמרי, ולא יכולנו לראות הרבה ממה שקורה בצד השני. ולא נשאר לנו עשן, לאף אחד... הוא משתתק.
אם כבר הגעת עד הנה, דוחק בו גורלי, אולי כבר נשמע עד הסוף, מה דעתך?
הלאה פשוט נתקענו. אף אחד לא ירה יותר. שמענו את פולאק קורא לנו. גם הוא היה קדימה, קרוב לתעלה. הוא צעק לנו לזחול אחורה, במדורג. פרקש היה על ידו, וגם הוא העביר לנו את זה בצעקות. שנדלג אחורה לפרדס והם יחפו עלינו... אנחנו נתקענו כי רצינו להיות בטוחים ששקט לגמרי. שלא נידפק פתאום כשהם יראו אותנו מחלצים לאחור. רצינו לחכות עוד קצת בשביל להיות שקטים לגמרי. דקה או שתיים הלאה היינו יוצאים משם. ואם היה עוד רימון עשן אז בכלל...
מה שהיה, פוסק גורלי, זה שאולמן היה צריך להגיע אליכם פיזית כדי לתת לכם יד. בשביל שתואילו לצאת משם, זה מה שהיה... בסדר, טסלר, אתה את שלך אמרת. עכשיו הוא פונה אל הפלוגה. קרה פה היום דבר חמור ביותר...
אם הייתי צריך יכולתי לדקלם את היתר. פעולה בלתי אחראית. התעלמות מהוראה. שהייה מיותרת בשטח פתוח. הססנות. חוסר החלטיות. התנהגות לא חיילית תחת אש... לאן בדיוק אתה חותר, גורלי? זה לבטח לא דרור, הסמ"פ שלך. בטח לא הוא! ואולי זו המחלקה שלי, האנשים שלי. אולי זה אני הפעם. ואולי זה פולאק. אני חושב שזה נראה יותר ויותר כמו פולאק. לא במישרין, כמובן, רק ברמז. או ביותר מרמז, כן. אתה לא תחמיץ את ההזדמנות, גורלי. לא תניח לה לחמוק בין האצבעות, לא הפעם...
יש למישהו שאלות? המ"פ חותם כהרגלו לפני סיום. הרמתי יד. כן, אולמן. הוא מחייך אלי. מה השאלה?
כמה שאלות, אני קם ופוסע בכיוונו, פונה אל הפלוגה. אבל הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות לכמה מילים, אם תרשה לי. מדובר פה במחלקה שלי, אחרי הכל, ובקצין שמסופח למחלקה שלי ולא נמצא פה כרגע, ככה שנדמה לי שאני חייב להגיד מילה. וקודם למה שקרה שם, בשטח. נדמה לי שכרגע אין פה אף אחד שיודע מה בדיוק קרה שם. לא היה לנו רגע לשבת ולבדוק את זה בשקט, כמו שצריך. יצא סיור חדש לשטח, בפעם הראשונה. לסיור הזה היה מפקד והוא לא נמצא פה עכשיו. אף אחד עוד לא שמע את דעתו על מה שקרה. אני שמעתי ממנו משפט אחד למטה, בגמר הסיור. אז אני מודה: אני לא יודע! ונדמה לי שקודם כל אנחנו צריכים לשמוע אותו. זה מה שההיגיון שלי אומר.
והייתי נזהר לא לבקר אף אחד לפני שאני יודע על מה אני מדבר. לא בגלל שמדובר באנשים שלי, ממש לא, כי הייתי אומר בדיוק את אותם הדברים אם זו היתה המחלקה של טנא או של ברמן. ועוד משהו שלא נאמר כאן בינתיים: אנחנו בהפסקת אש, כולם יודעים, ומה שקרה כאן היום זאת תקרית מיותרת. לגמרי. אבל בסופו של דבר גמרנו את זה בלי נפגעים. כדאי שמישהו יזכיר גם את זה, אם כבר מדברים.

בחדר שלנו בחושה, על הספסל בפינה שלי, היה פתק מפולאק. אני שב וקורא בו עכשיו, לאור הנר.
לגיא.
איך שדברים חוזרים על עצמם. שלוש פעמים עם אנשים שלא הספקתי להכיר
בדיוק כשהייתי צריך להכיר אותם. ושלוש פעמים בלי רימון עשן אחד בדיוק
כשאני צריך אותו. פעם ראשונה בצומת רפיח על הנגמ"ש. פעם שנייה בכראמה
עם מעיין. פעם שלישית היום בשדה של בוטנים באפריקה. והמקריות הארורה
הזאת מתחילה להדאיג באמת. אם תחפש אותי אני בעמדה שלי, לוקח קצת זמן
בשביל לחשוב. ערי

אני טומן את הפתק בכיס החולצה. פולאק לבטח יוכל להסביר, אבל אין לי מושג מתי אדבר איתו על זה ואם בכלל. נזכרתי בארשת פניו יושב בגבו אל העץ. משהו כאילו נסגר בהם, נאטם ונחתם. ואולי רק היה נדמה לי.

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.


_______________________________________________________________

בפרק הבא:
השכמה מתל-אביב • צומת רפיח • הלול של אביטן • כביש הצפון • פטרול בגשם • נגמ"ש הליווי


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות