טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 9

השכמה מתל-אביב • צומת רפיח • הלול של אביטן • כביש הצפון • פטרול בגשם • נגמ"ש הליווי • פרק תשיעי מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

5 בנובמבר / קאזאנובה
שש-אפס-אפס והרדיו החדש של גורלי משכים אותנו: צליליו הצורמים של מארש צה"ל בשידור ישיר מתל-אביב. תלוי על מוט גבוה, ממש כפי שהבטיח, מרעים המכשיר לכל שוחה בכפר. השכמה קצבית במיוחד, פטריוטית. ואולי גם האויב שומע, חיילי הקומנדו המצרי בעמדות על קו המים. הצלילים חולפים מעל ראשינו, עושים את דרכם למדבר. עכשיו חסרה לנו רק התעמלות בוקר, רוטן מלחי לצידי. ואם הוא משמיע לי התעמלות בוקר אני דופק בו כדור בזבל הזה!
מאוחר יותר בחושה פולאק שתקני, מסוגר, מסדיר את חפציו בשפתיים קפוצות. לפני שאנחנו נפרדים אני מנסה את מזלי. בקשר לפתק, ערי. הייתי רוצה לשמוע על הפעם הראשונה ההיא בצומת רפיח...
הוא מחייך. בפעם הראשונה מאז אתמול, אני חושב. צומת רפיח, כן... דרך אגב, הוא ביקר אצלי אתמול בערב, המ"כ שלך. אמר שהוא בא להתנצל על מה שקרה. על זה שנכנס לו הג'וק הזה, לעבור את התעלה בקפיצה. וגם שהוא רוצה להתנצל על מה שאמרו בשיחת הפלוגה. בקשר אלי, הוא מתכוון. מה שהיה למ"פ להגיד לפלוגה על זה... הוא כבר אף פעם לא ילמד להתגבר על עצמו, המ"פ שלך.
אילו היית בא איתי לשם הוא היה מתגבר בלי ברירה. שניים כמונו, אני מתכוון, שמכירים אותו.
אולי זו הסיבה שבגללה החלטתי להישאר. למה להפריע להצגה, תגיד לי... אביטן סיפר לי מה שאמרת שם. לא היית צריך. אולי גורלי חושב שיש לנו חשבון לסגור. הוא לא יודע שאני כבר מזמן לא צד בחשבון הזה. מה שהיה היה ונגמר.
אני לא בטוח שזאת היתה הכוונה פה, לסגור חשבונות.
אמרתי לו, לאביטן, שזה באמת לא חשוב. אחרי ששמעתי אותו נדמה לי שאני רואה למה הוא התכוון.
אולי באמת תספר לי.
הוא מציץ בשעון. ארוחת-בוקר, גיא. למה שלא נמשיך את זה בלילה? ויוצא מהחדר בלי לחכות לתשובה.

בוקר חמים עם משבים קלים של רוח. אפשר להתרווח מעט, בעמדות, במבנים. עדיין צריך לסיים את הדיפון בכמה שוחות, להשלים הצבת שקי חול אחרונים, אבל אלה כבר רק טיפולים קוסמטיים. והאנשים ראשונים לחוש בכך, מתרפקים על ההפוגות המתמשכות במלאכה, מתענגים על השמש. כמה ניגשים אלי במשך היום. טסלר, פרקש, אביטן. כל אחד בדרכו מבקש למחות על מה שנאמר בשיחת הפלוגה. זה מציק להם. עשו למחלקה עוול. וזה לא הוגן כלפי הקצין החדש...
פרקש בא להתנצל, מבקש שאעביר את זה לפולאק בשמו. רק עכשיו אני תופס כמה זה הפריע לו שהוא לא הכיר אותנו. אף אחד מאיתנו, אפילו לא בשמות. להעביר פקודות. אני הייתי שם לידו אז הוא ניסה להעביר את זה דרכי, בשביל שזה יגיע לאנשים. לכל אחד בשם שלו. ואני לא כל כך תפסתי את זה שם, את הכוונה שלו.
אביטן לא מתנצל. הוא רותח על אש קטנה, עמוק בפנים. אישוניו השחורים, הזעירים, כאילו הצטמצמו עוד יותר. לא מפריע לי היחס שלו אלי או לכיתה שלי, הוא אומר. אנחנו היינו שם, בשיחה, והוא המ"פ. אם זה חלק מהתפקיד שלו אז בסדר. אבל הקצין לא היה שם, זה מה שמפריע לי. לשפוט אדם חדש בפלוגה, אורח שלנו, שלא נמצא אפילו בשביל לשמוע? אני לא מסוגל לתפוס את זה!
אולי אתה מגזים קצת, מה?
אני לא מגזים, הוא פוסק. אני ראיתי איך כל זה קרה שם בשטח. כמו אחד שצופה בהצגה מן הצד, אתה יודע. אני ראיתי מתי המ"פ הגיע לשטח, וזה היה כבר אחרי הכל. הוא לא היה מסוגל לראות שום דבר. אז עכשיו הוא בא ומספר לכולם סיפור כזה שזורק את כל העניין על הקצין שלנו.
וזה מה שהפלוגה הבינה? אני מוצא את עצמי מופתע.
זה מה שהיה צריך להבין, אם אתה שואל אותי. ואני אומר לך שזה לא מוצא חן בעיניי. הייתי מוכרח לגשת אליו, לסגן, להגיד לו את דעתי. פשוט גועל נפש... קל לזהות התרגשות בפניו של אביטן. הן מאבדות מגונם השחום. שפתיו מאבדות מצבען, הופכות דקות ומתוחות יותר.
אוקיי, אני מבין. גם אם נדמה לי שאתה מציג את זה קיצוני מדי. לפעמיים צריך לדעת לקבל אנשים כמו שהם, במיוחד במצב כזה. אנחנו לא בבית. ואל תשכח שזאת תקרית האש הראשונה שלנו, אולי גם של הגדוד. לפעמים כשאנשים לחוצים הם יורים מהמותן, בלי לחשוב. כל אחד עם השיגעונות שלו. תחשוב על מה שקרה מהכיוון הזה.
אביטן כובש את עיניו. זורו שלו, הכלב שאימץ בסאראטוגה, תולה מבט שואל באדוניו. זה בסדר, מאיר, אני אומר. אנחנו עברנו את זה בשלום, זה העיקר, וכל השאר ממש מיותר כרגע. תזכור מה שאמרתי לך אתמול: בפעם הבאה תדאג להיות קרוב לאנשים שלך. ותדאג שכל אחד מהם יוצא עם רימון עשן. לפחות אחד בחגור.

סמוך לתשע אני גולש לתוך העמדה של פולאק, שני ספלי קפה ביד אחת, תרמוס מלא באחרת. השמיים התעננו אחר הצהריים. פתאום תחושה כזו של גשם קרוב. לקראת חשיכה חזרה הרוח לכפר, משבים משבים, נושאת גלים של צינה. פולאק מכורבל במעילו, על משמרתו, וכבר קשה לראות משהו קדימה, גם בטווח הקצר. לגמנו מהקפה בדממה. טוב, אני פותח. איפה אנחנו מתחילים?
עם הסיפור של ברודו, הוא אומר. אבל אתה רצית לשמוע על צומת רפיח. על הנגמ"ש שהלך לי ביום הראשון של המלחמה.
אז אנחנו בשישים-ושבע היום.
אמת, וחלק מהגיבורים שלנו משותף לשני הסיפורים. הנגמ"ש, למשל, ומי שהיה אז חבר טוב שלי, שמיר. אמנון שמיר. ושניהם שייכים לסיפור של אתמול. אם אתה בעד סיפורים עם מוסר השכל אז אני הולך לספר לך שניים כאלה.
אני מקווה שתתחיל בקרוב, אחרת הסקרנות תהרוג אותי.
כן, הוא נשען אחורה, אל דופן שקי החול. הגיע הזמן.

אתה זוכר את ההמתנה בשישים-ושבע, אומר פולאק. זאת שלפני המלחמה. ישבנו בנחל-עוז, אנחנו וכל צבא ההגנה לישראל. או ככה לפחות זה נראה אז. והרגשנו די לבד, שמיר ואני. קורס קצינים רק נגמר כשבאה הכוננות הגדולה ופיזרה את כולנו לכל הרוחות. כל אחד ליחידה שלו, כל אחד לעצמו. כשהגענו לגדוד לא היה לאף אחד זמן בשבילנו. פגשנו את הרטוב, המג"ד. הוא אמר שנישאר בסביבה. שיהיה קל למצוא אותנו מתי שצריך. כבר ימצאו לנו משהו לעשות, הוא אמר. ישבנו ממש על הקו הירוק, והגדוד עמד לזוז כל רגע אחרי הטנקים, לפתוח את המלחמה. רק מאוחר יותר הסתבר שמחכות לנו כמה אזעקות-שווא כאלה, פנימה והחוצה. נותרו לנו עוד כמה ימים בחורשות על הגבול, בהמתנה. היינו הרבה ביחד, שנינו, ואם לומר את האמת, לא היינו מעוניינים בתפקיד. בקושי הכרנו את כל הפרצופים האלה סביבנו. יכולנו לסמוך רק אחד על השני והתכוונו להישאר ביחד. ידענו שלא תהייה שום בעייה להצטרף לאחד הנגמ"שים ביציאה. הציוד האישי היה איתנו, הנשק והחגור. היינו מוכנים לכל והרגשנו כמו שני שכירי-חרב. כל זמן שאחד משגיח על גבו של השני ידענו שהכל בסדר. היו שם אלפים אז, על הגבול. ים של אנשים במדים, בין העצים, תחת רשתות הסוואה. והיינו לגמרי לבד.
שעה או שעתיים לפני התזוזה הסופית, האחרונה, לתוך מצרים, נמצא לכל אחד מאיתנו נגמ"ש משלו. פתאום נותנים לך כלי משוריין עם נהג ואנשים. ברגע אחד ניתקנו זה מזה מטפסים על הכלים, עושים הכרות חפוזה בחשיכה. זרים גמורים היו פתאום חיילים שלנו, מצפים לפקודות. זה קרה ממש לקראת שחר, החמישי ביוני, ולא היה שום סיכוי להכיר מישהו, גם לא בשם... הפקודה ניתנה לפני אור ראשון. שנינו היינו בעמדת המפקד, מורים לנהג לנוע, לשמור על מקומנו בטור. אני זוכר שחשתי כבר-מזל. לפחות יש לי סמל מחלקה צמוד, ואלה היו החיילים שלו. אם צריך אהיה מסוגל להעביר פקודות דרכו. לשמיר לא היה אפילו אחד כזה. ככה יצאנו למלחמה.
את הפנים של החיילים שלי ראיתי פעם ראשונה כשהיינו מעבר לגבול ובתנועה למגע. אתה יכול לתאר לעצמך את ההרגשה. וגם הם קיבלו פרצוף חדש בחושך בתור מפקד. גם הם היו צריכים לחכות לשמש לראות במה מדובר. ולא נשאר להם הרבה זמן להתרגל לזה, כי המלחמה הפרטית שלנו היתה קצרה מאד. שנינו איבדנו את הכלים במהירות. שלי הלך עוד לפני זה של שמיר. הכוחות נפרשו בחולות ואני מצאתי את עצמי בחבירה עם פלוגה מהגדוד השכן. האגף שלנו הסתער על קו החפירות שלהם, והסתבר שנכנסנו לתוך מיגנן נ"ט. הם ראו את הטנקים שלנו באים ונתנו להם לעבור. הטנקים דהרו קדימה עוזבים את הנגמ"שים העתיקים הרבה מאחור. פתאום ראינו כלים שלנו נדלקים מכל הכיוונים. התותחים שלהם זיהו טרף קל ופתחו באש. בקשר התחילו הוראות לבצע מיסוך, להטיל רימוני-עשן, נרות-עשן, כל מה שיכול להעמיד מסך בינינו לתותחים שלהם. זה היה מאוחר מדי. היינו בתנועה וירי לאורך תעלות חפורות, ואני זוכר שהצצתי אחורה לראות אם הכלי שלנו מצויד בעשן. לא היה שם אפילו נר אחד! סרקתי בחטף את החגור של החיילים בתא-הלחימה. אף רימון-עשן. ידעתי שגם בחגור שלי לא אמצא. פשוט לא חשבתי על זה. עכשיו כבר היה מאוחר מדי.
נגמ"שים המשיכו להידלק סביבנו כמו אבוקות. התכופפתי להורות לנהג שישבור כיוון, שיתחיל לזגזג בכל המהירות, לצאת מחוץ לטווח... ושוב מאוחר מדי. משהו חבט בנו למטה, בחלק הקדמי של הרכב. ג'ריקן הדלק ניצת בצד שלי והנגמ"ש התלקח בלהבה גדולה. צעקתי להטיל תחמושת החוצה, לקפוץ מחוץ לכלי ולתפוס מחסה. לא היה בזה צורך. כולם כבר עשו את זה מתוך אינסטינקט. היו לנו כמה פצועים אבל שום דבר רציני. מאוחר יותר גילה אחד החובשים שהיד שלי מדממת. הוא קרע את השרוול וחבש את היד. 'בהשוואה לאחרים', הוא אמר לי, 'אתם בכלל לא חטפתם. יש לנו כאלה שלא נשאר מהם כלום'...
שכבנו שעות באותו קפל קרקע, בחול, מתכוננים להתקפת-נגד מצרית. היינו חשופים לגמרי, כמעט חסרי הגנה. בקשר ביקשו שנחזיק מעמד. הודיעו שהקרב מתקדם לפי התכנית, עוד מעט מגיעים לצומת ואז יוציאו אלינו כוח-חילוץ. ההמתנה התארכה. צמא מתגבר, שמש לוהטת. החול צרב במגע ואנחנו המשכנו להתחפר עמוק בתוכו. אלה שנותרו מהחיילים שלי התקבצו סביב הסמל. הרגשתי מיותר ויצאתי לחפש פנים מוכרות. מסביב התחפרו בקרקע שרידיו של גדוד שלם והרגשתי נוח בבדידות שלי, אדון לעצמי.
הטנקים של כוח החילוץ הגיעו אלינו רק לפנות ערב וחלק מהדרך לצומת כבר עשינו בחשיכה. אנחנו עוד נגיע ללילה ההוא בצומת רפיח, אבל זה שייך לסיפור אחר... למחרת, מוקדם בבוקר, נתקלתי בשמיר. תראה כמה מוזר: בכל הקלחת המטורפת הזאת, כלים שנכנסים בחושך לחניון לילה, אנשים מפלוגות שונות, מיחידות שונות, מאות אנשים קורסים במקומם, זה לצד זה, בחושך, צוללים ברגע לתוך שינה טרופה - בתוך כל זה מצאנו לעצמנו מקום שינה במרחק כמה צעדים זה מזה! שלושה-ארבעה מטר, לא יותר! חודשים אחר כך כשהיינו נזכרים בתמונה הזו, שמיר היה אומר שככה זה לבטח אצל זוג נשוי. עניין של הרגל. אחרי שמתרגלים לישון ביחד פשוט אי אפשר לעשות את זה לבד.
הנגמ"ש שלו לא נפגע. הוא יצא מכלל שימוש בגלל איזו תקלה פתאומית. הרכב נתקע במקום, מושבת. שמיר היה פורץ בצחוק כל פעם שתיאר לי איך הוא דוהר בחולות עם מחצית החיילים מהכלי התקוע, מנסה להדביק את השיירה. הוא תמיד אמר שזה היה הטרמפ הכי קשה שיצא לו לתפוס בחיים. 'הממזרים ריחמו עלי רק בגלל הדרגות, שתדע לך. אחרת הייתי רץ אחריהם עד היום!'. בסופו של דבר מישהו אסף אותו. עשה לו טובה.
אותו בוקר החלטנו שגם המג"ד לא יפריד בינינו יותר, עד סוף המלחמה המזויינת לפחות. ככה עשינו את הדרך לתעלה, זוג טרמפיסטים. זוג חרבות להשכיר. עם היד החבושה שלי, עם השרוול הקרוע בדיוק עד לכותפת, לא היתה לנו בעייה. כל הדרך לסואץ! שם, מול גשר פירדאן על התעלה, נגמרה המלחמה בשבילנו. היום שבו הכריזו על הפסקת-האש. היינו מברי-המזל הראשונים שעשו את הדרך חזרה הביתה, לחופשה. הרבה לפני כל השאר. איזו מלחמה נחמדה, מה?
אז עכשיו אתה יודע על הפעם הראשונה שלי בלי עשן, כן, ובלי אף פרצוף מוכר. הסיפור הידוע של פולאק שלא לא לומד את הלקח. הנה אתה רואה בעצמך. וזה ממש כמו בקולנוע: הצגה ראשונה, הצגה שנייה. אתמול חשבתי לעצמי: הצגה שלישית היא בדרך כלל גם האחרונה. לא הפעם, למזלי. ועכשיו תבין למה זה כל כך מציק לי, המקריות הזאת. שלוש פעמים זה פעמיים יותר מדי... אבל מה שהתכוונתי לספר לך זה על ברודו. עוד פרצוף שלא הספקתי להכיר. ועל הלילה ההוא בכביש הצפון.

אנחנו שנתיים מאוחר יותר, גיא, באחת הפעמים הראשונות שלי במילואים. עם שמיר היתה לי שם פגישה מחודשת, במילואים. שיבצו אותנו לאותה יחידה, אותה פלוגה. שוב. אתה יודע כמה הארץ הזאת קטנה. אחרי המלחמה הלכנו כל אחד לפלוגה אחרת וכמעט לא יצא להיפגש. כשהגעתי אליכם, לסיירת, הקשר ניתק לגמרי, והנה, ביציאה הראשונה למילואים אנחנו שוב ביחד. וכמה מעט נשאר משני הקצינים הזוטרים, ההרפתקנים, שעשו את מסע הניצחון לתעלה. אבל זאת הפתעה נעימה, לשנינו. כמה חודשים אחר כך עלינו לרמת הגולן, תעסוקה מבצעית בקו, והטילו על המ"פ שלנו לבצע הגרלה בין הקצינים. שניים צריכים לצאת ולתגבר יחידה שעסקה בפטרולים על כביש הצפון, בין סאסא לאביבים. בהגרלה יצאו הפתקים של שניים: שמיר ואני. קיללנו את כל העולם ואשתו והלכנו לארוז את הציוד.
הוא משתתק לפתע, נקטע באחת. אם נשאר אצל משהו בתרמוס, הוא אומר, אני קונה. מזגתי לו ולעצמי. תסלח לי שאני צולל קצת למטה, אני אומר. מתחילים להרגיש את הקור.
תרגיש כמו בבית, גיא. מצידי אתה יכול להישאר שם למטה. שום דבר מעניין לראות פה בחוץ, תאמין לי.
מכיר תודה אני מתכרבל עמוק במעיל. אביטן סיפר לי על השיחה שלכם. בקשר לכוונות של גורלי, הדברים שהוא אמר בשיחה הפלוגתית. אמרתי לו שלדעתי הוא מגזים.
אני לא לגמרי בטוח, אומר פולאק. אבל זה לא מה שחשוב באמת. אמרתי למ"כ שלך שלא ידאג. שאני הולך לענות למ"פ שלו בדרך שלי. אולי אני אפילו אבקש ממנו עזרה בעניין הזה, מי יודע.
ואתה לא הולך לגלות לי במה מדובר.
כשאני אהיה מוכן.
הייתי רוצה שתספר לי פעם מה בדיוק עומד שם בין שניכם, אתה וגורלי.
מה שביני לבינו זה כבר סיפור אחר. אני חושב שעוד נגיע לזה.
אוקיי. אז היינו באביטן.
כן, הוא אומר. ואולי גם ראית את הפתק שהשארתי בחדר.
קראתי אותו.
אני מנסה למצוא הסבר לכל זה, אתה מבין. לשכנע את עצמי שאני נקי מכל מה שקשור באמונות תפלות. אבל למה דווקא אני, לכל הרוחות? למה דווקא לי?! הגדוד הזה לא יורה ירייה אחת במלחמה הזאת, ואף אחד לא יורה עליו בחזרה, ואני עושה את כל הדרך מלונדון ומצטרף אליכם, ואני יוצא ראשון לסיור הדפוק הזה של המ"פ שלכם, ושקט מוחלט, הפסקת-אש מוחלטת, ואנשים שאני לגמרי לא מכיר שיש להם, לגמרי במקרה, רק רימון-עשן אחד, בודד. וככה, לגמרי במקרה, איזה מוקיון מחליט פתאום, משום מקום, לקפוץ מעבר לתעלת המים שהיא, במקרה, גם הגבול הזמני המוסכם בינינו למצרים. והם לא תופסים את הבדיחה, המצרים, ובדיוק כשאנחנו באמצע השטח הפתוח הם מחליטים להתחיל את המלחמה הדפוקה הזאת מחדש! והחארות יורים בשביל להרוג, תאמין לי!
אני יודע.
זה היה קרוב, שתבין. קרוב מאד. וזה לא עוזר לי לקבל את התשובה שלי. למה אני? למה דווקא לי?
ואתה לא מוכן לראות בזה מקרה.
פעם ראשונה אני מוכן. בשנייה זה כבר קצת יותר בעייתי. בפעם השלישית... הוא לא מסיים.
תן לי להבין אותך, ערי. נניח שהייתי יוצא לשם במקומך, כל זה לא היה קורה?
שאלה לא הוגנת, ואתה יודע את זה. אם זה היה תלוי בך אולי לא היו יוצאים בכלל לסיור כזה, מלכתחילה. הרעיון האידיוטי שלו: הפגנת נוכחות, ריבונות, על שדה של בוטנים! לך תהרוג אנשים על דבר כזה... אני יכול להגיד שאילו היית במקומי אולי לא היית נותן שיגררו אותך לשם. ואני באמת לא חושב שיש לי תשובה.
אני מצטער, אמרתי, יודע שלא ארחיק מזה. הצלחתי להוציא אותך לגמרי מהסיפור שלך. אנחנו היינו בדרך לכביש הצפון, אתה והחבר שלך...
עוד לפני זה, הוא קוטע אותי. אם כבר דיברנו על אביטן, יצא לך לראות את הלול שלו? הוא לא מחכה לתשובה. בדיוק חשבתי מאיפה מגיעות כל הביצים הטריות האלה למחלקה שלך, ישר לארוחת בוקר?
חשבתי שעם האספקה מהגדוד, כל ערב.
אף אחת לא הייתה גומרת את הדרך בשלום, הוא מגחך בחשיכה. אתה יודע בדיוק כמוני.
אביטן מרגיש בכל מקום כמו בבית, ככה שעליו הייתי מאמין הכל. ראיתי גם תרנגולות מסתובבות פה, בכפר, אבל לא ידעתי שמדובר בלול.
תעשה אצלו ביקור, גיא. החושה הקטנה הזו קצת קדימה מקו העמדות. לא רחוק מהשוחה שלו. כדאי לך לראות בהזדמנות. כלובים, כלים, אפילו תרנגול גדול לכל הלהקה.
כמה זמן אתה כבר עוקב אחרי זה? הגיזרה של אביטן קרובה ומוכרת לי הרבה יותר, לפחות גיאוגרפית, ואני חשבתי שראיתי הכל.
אני אוהב לצפות על הטיפוס, איך הוא מגיע לכל חור בכפר הזה, בחושות המסריחות האלה, לסמן לעצמו את כל נקודות המחבוא... אחד שמוכרח לפתוח כל דלת, לבדוק הכל מקרוב. קודם ראיתי אותו אוסף ביצים בכל מיני פינות-סתר. אחר כך הוא מצא כלוב או שניים באחת החצרות, מזרדים. זה נתן לו רעיון. למחרת כבר ראיתי איך הוא בונה כלובים לפי אותה דוגמא. אחר כך הוא התחיל לרכז תרנגולות מכל הכפר. פשוט תענוג להביט! שלשום הגיעה חולייה סניטארית מהגדוד לפזר רעל. הם החליטו שצריך לחסל את כל מה שזז: תרנגולות, הודים, ברווזים. היית צריך לראות אותו. אם היו נותנים לו הוא היה דופק בכל אחד מהם כדור. הוא הולך לנסות להציל כמה שאפשר, הוא אמר לי. כל אלה שמחוץ ללול שלו יתפגרו תוך כמה ימים, מילה שלו. ולא שזה פשוט להחזיק חבורה כזאת. להאכיל, להשקות, ולנקות בוקר וערב. זה מה שהוא עושה, המ"כ החרוץ שלך. ויש לו עוד זמן לבשל לכיתה שלו...
נשמע כאילו אתם מדברים על זה יום-יום.
לא בדיוק, אבל אני שם עליו עין. וזה מרתק, העולם הזה שלו. הרבה עבודה שחורה אבל רואים שהוא נהנה. לפעמים מתחשק לגשת ולשאול אותו אם הבית בכלל חסר לו. אולי הוא מעוניין לחתום פה קבע אחרי שכולנו נסתלק. ואתמול שמעתי אותו משוחח עם התרנגולות שלו. מדבר איתן, ממש ככה. והצלחתי לקלוט את השם שהוא נתן לתרנגול. שם מתאים, דווקא, יהיה לך קל לנחש.
בשעות כאלה אני לא מסוגל לנחש את השם שלי.
קאזאנובה. אני חושב שזאת בחירה מוצלחת, לא? קאזאנובה. אני בטוח שהתרנגולות מרוצות.
אתה יודע מה? דבר ראשון בבוקר אני אהיה שם לראות את זה בעצמי.
פולאק צוחק. זה בסדר, גיא. עכשיו בוא נחזור לכביש הצפון...

הסיפור של ברודו, הוא אומר, שייך לאחד הלילות הגרועים באותו חורף. קצת יותר משבוע אחרי שהגענו למושב, לדובב. הושיבו אותנו בכמה בתים נטושים בשולי המושב. מין גימזו של הצפון, אם תרצה. מקום שולי, נידח, נעזב לעצמו. ושוב על הקו הירוק, קו הגבול. ואנחנו שוב זוג חרבות להשכיר, שמיר ואני. בשישים-ושבע היו יתרונות במצב הזה. כאן ממש לא. היינו דרושים לפיקוד על סיורי הלילה של כביש הצפון, לילה-לילה אותו מסלול, אותה גיזרה, הלוך ושוב. לילה שמיר ולילה אני. פטרולים רכובים במשמרות.
והלילות חשוכים, מקפיאים, עם רוח שעושה לך שמות בפנים, בקצות הידיים, בכל הקצוות החשופים. וגשם אינסופי שמלווה אותך כל הדרך, כל הלילה, חודר כל חלקה יבשה. מעל לנגמ"שים התקינו יריעת ברזנט אבל הגשמים עשו מזה בדיחה. המים דלפו דרך הברזנט למטה על האנשים שהצטופפו בתא-הלחימה. בסוף כל סיור יכולנו רק לגרור את עצמנו למיטה, לצנוח על השמיכות הצבאיות ולהירדם באחת, כמו באובדן הכרה. וכל זה עם אנשים זרים לגמרי שפגשנו בפעם הראשונה. פרצופים שאין לך שום חשק להכיר. שום דבר יותר מהנדרש ומעט ככל שרק אפשר. אלה היו האנשים שלנו. שעות ארוכות, ימים, לא הוצאנו מילה. לא החלפנו משפט.
ברודו היה אחד מהם. ולא שהכרתי אותו בשם. אותו או מישהו מהם. מה שהיה לי לומר הייתי אומר לסמל. הוא היה מעביר את זה הלאה, לאנשים שלו. ברודו היה המגודל בחבורה. מהבריונים האלה, אתה יודע. גבוה, כבד וקולני. דואג שישמעו אותו בכל מקום, שיקחו אותו בחשבון. עד לאותו לילה לא החלפתי איתו מילה. זו היתה שגיאה, במבט לאחור, אבל רק חכמים צופים את הנולד, גיא, ואני לא הייתי חכם... בלילה ההוא היינו כמה קילומטרים מהכניסה לברעם כשהנגמ"ש נתקע. שבק חיים. ניסינו כל מה שידענו ושום דבר לא עזר. המנוע לא ניצת. וגשם שוטף כל הזמן, ללא הפוגה. ולא היה איש טכני על הרכב, או על הכלי המלווה, 'נגמ"ש הגור'. ואם זה לא מספיק היתה שם גם מכונית פרטית שיצאה איתנו בשעה הקבועה מכביש הכניסה למשק. גם זה היה חלק מהתפקיד: ליווי אבטחה של רכב אזרחי לאורך הקטע ה'מסוכן', עד קצת דרומה מחורבות בירעם. שם היו המכוניות עוקפות אותנו וממשיכות בדרכן.
לקראת שעת היציאה, במועד הקבוע, היתה נאספת שיירה קטנה וממתינה שנגיע, שנתפוס מקום בראש הטור ובסופו. אותו לילה היתה שם מכונית אחת. גבר ואישה, הוא ליד ההגה, היא לידו. ירדתי להחליף איתם מספר מילים לפני תזוזה. האיש הדליק את המנורה הפנימית ויכולתי להעיף מבט. זוג צעיר, לבושים במעילים חמים. הוא חבש קסקט, היא בלי כובע אבל עם צעיף עבה סביב הצוואר וחלק מהפנים. אשה נאה, ממה שאפשר היה לראות. ואלוהים יודע מה הם חיפשו על הכביש בשעה כזו, במזג אוויר כזה. אבל כבר אמרתי, זה חלק מהתפקיד. הם בנקודת המפגש, בשעה הקבועה, ואנחנו עומדים לרשותם, אם זה מוצא חן בעינינו או לא. האיש כיבה את האור והרים את שימשת החלון. פניתי לעלות על הכלי שלי מורה לנהג לצאת לדרך. 'אני לא הייתי זז בשביל שמוק אחד כזה', אמר מישהו מאחורי, בתא-הלחימה. יכולתי לזהות את הקול גם אם לא ידעתי להצמיד לו שם. זה היה ברודו. אותו לילה הוא נתן לי כמה סיבות טובות ללמוד איך קוראים לו. לצרוב את השם בזיכרון... חזרתי ופקדתי על הנהג לזוז מוסיף לו טפיחה על הקסדה. הפעם הוא הגיב. אחרי כמה קילומטרים נתקענו. וכאן, בנקודה הזו בדיוק, התחיל הסיפור.
הפתרון הפשוט הוא גרירה. חיפשנו מוט גרירה ולא מצאנו. גם כבל-גרירה לא היה. ההוראה היתה מפורשת: רכב אזרחי לא ינוע ללא שני נגמ"שים בליווי, אחד לפנים ואחד מאחור. הוראה שלא משאירה מקום לאילתורים. הגשם רק הלך והתגבר, עם רוח חזקה שבאה ומכה גלים-גלים. ניסיתי ליצור קשר עם הבסיס אבל משהו נדפק במכשיר-הקשר. אולי בעייה במערכת החשמל של הרכב, לך תדע. במזג אוויר כזה הכל אפשרי. בלי ברירה ידעתי שאצטרך לשלוח את 'הגור' לבסיס, למושב, להביא את החולייה הטכנית. או לפחות מוט גרירה. השאלה היתה מה עושים עם המכונית. הייתי חייב לצעוק כדי שישמעו אותי: לרדת ולתפוס עמדות בשולי הכביש עם הפנים צפונה, לגבול. על הנגמ"ש נשאר רק הקשר, ליד מכשיר הקשר והמקלע. אחרי שעברתי את האנשים בזה אחר זה, בודק כל אחד במקומו, ניגשתי למכונית. הקשתי על שימשת הנהג. המנורה הפנימית נדלקה והחלון נפתח מעט. במצב שנוצר, ניסיתי לשכנע את האיש, מוטב שיחזרו למשק עם הנגמ"ש שלי. על המרחק הקצר הזה, חשבתי, אני יכול להמר. הברירה האחרת היא להמתין איתי במקום עד שיגיע חילוץ. מבין השתיים, אמרתי לו, זאת האפשרות היותר מסוכנת. עמדתי רכון על החלון נשטף בגשם. מנוע הרכב עבד ויכולתי לחוש בפעימות הקצובות, בחום שעולה ממנו. מגע נעים, כמעט מפתה בתנאים האלה. שמעתי אותו מדבר עם האשה לפני שחזר אלי. 'אנחנו נישאר כאן', הוא אמר.
'זה יכול לקחת זמן', אמרתי.
'אנחנו נשארים', הוא פסק. 'זה כבר מאוחר מדי בשבילנו לחזור'. החלון נסגר. דפקתי על השימשה והוא פתח לי, מעט.
'כבה את המנורה', אמרתי לו, 'ואת המנוע. מעכשיו ועד שנזוז אנחנו בדממה גמורה, אתה מבין?'.
החלון נסגר. המנורה כבתה. המנוע השתתק. הוא הבין. ניגשתי אל נגמ"ש הגור להנחות את הסמל. בתוך רגע הוא היה בדרך משאיר אותנו לבד על הכביש. כלי משוריין תקוע ומכונית פרטית. בדממה הגמורה יכולנו לשמוע את הרוח מכה ביריעת הברזנט על הכלי, קורעת אותו לגזרים באיטיות, בשיטתיות. הגשם המשיך לרדת. ירדתי על הברך בשולי הכביש, לתת דוגמא לאנשים. הדרך היתה חשופה, משני הצדדים. בקטע הכביש הזה לא היו עצים. גם אילו חיפשנו לא היינו מוצאים מחסה מהמבול. נותר לנו רק להמתין ולספוג בשקט, מרותקים לקרקע. להמתין, לספוג ולשתוק.
עברו עשר דקות כאלה, רבע שעה, והם לא היו מסוגלים לכרוע יותר. אפילו לא לעמוד במקום. האנשים התחילו להסתובב על הכביש, הלוך ושוב, מנסים להתחמם בתנועה, לעשות משהו שיקל עליהם את הסיוט. במזג אוויר כזה לא יכולתי להתנגד. לא כשמדובר בזרים שאין לי כלום איתם. התאפקתי רק בקושי לא להצטרף אליהם... עבר זמן נוסף והאיש במכונית הצית את המנוע, מניח לו לעבוד. חזרתי לצד החלון מורה לו לדומם. הוא הסביר שבקור וברטיבות הזאת הוא מפחד שאם לא יחזיק את המנוע חם לא יצליח להניע אחר כך. לא התכוונתי להתווכח איתו. שיהיה ככה. המנוע המשיך לעבוד, שקט ועקבי. מכסה המנוע העלה אדים. אלה היו האדים, אני מנחש, שמשכו לשם את ברודו.

מרגע מסוים הכל התרחש במהירות. הייתי בשולי הכביש, במקום שבחרתי לעצמי, כשהאור נדלק במכונית. קמתי להעמיד את הנהג במקומו. דפקתי לו על השמשה. המנוע דמם והחלון ירד מעט. יכולתי לחוש בחמימות שבאה מבפנים. נראה שהפעילו את מערכת החימום להרגיש בנוח. שאלתי למה הדליק שוב את האור אחרי שכבר סיכמנו בעניין הזה. 'אלה האנשים שלך', הוא אמר. 'הם מפחידים את אשתי! מסתובבים פה כל הזמן בחוץ, ממש על ידנו. הנה תביט, אחד שוכב לי על מכסה המנוע! תראה בעצמך! אתה צריך להגיד לו שיירד מהאוטו. זה ממש לא בסדר, תביט'... בחשיכה הזו בקושי הצלחתי לראות במה מדובר. מישהו שכב לרוחב מכסה המנוע, ידיים משולבות לפנים והראש על הידיים, כאילו הלך לישון על משטח המכסה. עברתי לקידמת הרכב לבדוק מה לכל הרוחות הוא עושה. הגוש לא זז ממקומו. 'אני מתחמם פה קצת', הוא אמר. 'בוא תנסה בעצמך!'.
עכשיו כבר ידעתי במי מדובר. 'איך קוראים לך?', שאלתי, מתייצב סמוך לראשו.
'ראית איזה נקבה הוא מחזיק שם בפנים?', הוא שואל, כאילו לא שמע אותי. ואז הוא אומר לי: 'בשבילך אני ברודו!'.
'בסדר, ברודו', אמרתי. 'עכשיו תרד ממכסה המנוע'.
הוא מתרומם מעט, רק כדי להביט בי. 'אין לי שום בעייה לרדת', הוא אומר, 'בתנאי שאתה מסדר לי מקום שם בפנים'. ומסמן לי בראש לתוך הרכב.
'אני לא מסדר לך שום דבר', אמרתי. 'עכשיו תקום ותתחיל להתנהג כמו בנאדם'.
'אתה לא תגיד לי איך להתנהג', הוא אומר. 'אני בכלל לא מכיר אותך, ואם אני רק רוצה אני נכנס למכונית הדפוקה הזאת בלי לשאול אף אחד!'
'תראה', אמרתי. 'אני לא מתווכח איתך. מישהו קבע שאני המפקד שלך בסיור הזה ככה שאני אומר לך מה לעשות. בינתיים אתה מבהיל את השניים האלה במכונית. הם לא חברים שלך והם לא מבינים בדיחות כאלה. עכשיו תקום ותרד!'.
הבנאדם התרומם והטיח אגרוף במכסה. אני זוכר את החבטה הזו מהדהדת בתוך השקט. אחר כך הוא קם ועומד מולי, גבוה ומאיים. 'אני יכול למעוך אותך, סגן, אם זה מה שאני רוצה לעשות! אני לא צריך לשמוע ממך את החרא הזה!' הוא מדבר בשקט, בלי שום התרגשות. לא היה לי מושג מול מי אני עומד ולא יכולתי גם לנחש עד כמה הוא מתכוון לזה. עמדנו פנים אל פנים, במרכז הכביש, מול פנסי המכונית הכבויים, והגשם נשפך עלינו בדליים.
'תביט', אמרתי לו, 'אני מנסה עוד פעם להסביר לך ואני רוצה שתבין. גם לי קר. גם לי יש חשק להתנדף מהחור הזה. אבל בצבא יש פקודות. אתה עובר על פקודה - אתה עומד למשפט! והפקודות אומרות שאנחנו צריכים להישאר ולאבטח את המכונית הזאת עד שיגיע לפה החילוץ... לפני כמה רגעים הם הדליקו אור במכונית. הם יודעים שזה אסור והם עשו את זה בגלל שאתה הצלחת להפחיד אותם. הם לא חיילים, אתה מבין? הם שני אזרחים, זוג צעיר. יש שם בחורה צעירה בפנים. איך אתה חושב שהיא צריכה להרגיש במצב כזה?!'.
'אני כבר אגיד לך מה נקבה כזאת צריכה להרגיש!', הוא נושם לי ישר בפנים. 'אני אגיד לך מה אני והחברים שלי צריכים להרגיש כאן, בחוץ, לאכול בוץ וחרא בגשם, בכפור הזה, רק בשביל שלשני התינוקות האלה שנזכרו לחזור הביתה באמצע הלילה יהיה נעים בפרייבט המחומם שלהם! עוד מעט תגיד לי שאנחנו צריכים לאבטח אותם גם כשהם יזדיינו שם בפנים! הנה מה שאני אומר לך על מה שצריך להרגיש!' הוא התקרב אלי עוד צעד אבל כבר לא היינו לבד על הכביש.
משהו משך את תשומת הלב של האנשים והם התקבצו וסגרו עלינו. ברודו היה עכשיו במרכז הבמה. אני רציתי לגמור עם כל זה מהר ולא ידעתי איך. 'כל מה שאני רוצה', אמרתי, 'זה שכולנו נחכה עוד קצת בשקט. בינתיים אנחנו שומרים על השניים האלה ואף אחד לא יפחיד אותם ולא יעניש אותם. הם לא אשמים שהם תקועים פה איתנו, ואנחנו נמצאים פה לעזור להם. זה הכל'.
"קיוויתי שהוא יוותר, אתה מבין, אבל הגולם לא חלם על זה. ועכשיו כבר היה לו קהל. 'אני לא רוצה להפחיד אף אחד, סגן', הוא אמר. 'אני רוצה להתחמם קצת, זה הכל! ואני אומר שאם אנחנו שישה פה אז שלושה מאיתנו יכולים להיכנס בשקט למושב האחורי שלהם, במכונית, בשביל להתחמם. להתייבש שם קצת, לא יותר. אפשר גם להתחלף בינינו, לעשות את זה לפי התור... אנחנו לא חייבים לקפוא פה בחוץ, אפילו אם זה מה שאתה חושב! אז עכשיו אני לוקח איתי עוד שניים ואנחנו דופקים על הדלת בצד של הגברת ואנחנו נכנסים!'. הוא פונה לאלה שעמדו סביבנו. 'קדימה! מי מצטרף לסיבוב הראשון?!' הבנזונה פשוט לא השאיר לי ברירה.
דרכתי את העוזי, קנה כלפי מעלה וניצרה על בודדת. שקשוק הבריח הקפיץ אותם. 'תקשיב עכשיו טוב', אמרתי לו. 'אני מדבר בקול רם ויש כאן אנשים ששומעים אותי. הם העדים שלי. אני אומר שאף אחד לא נכנס למכונית הזאת ואני אומר לך שזה בפקודה! אנחנו כמה מטרים מהגבול ותאמין לי שאני לא משחק איתך. אם תחליט לסרב פקודה אז אני אצטרך לדפוק בך כדור. עכשיו כדאי לך לחשוב על זה, ברודו, כי אני מתכוון לכל מילה'.
לקח לו רגע לעכל את זה. אחר כך הוא אמר משהו שנשמע כמו קללה ועשה עוד צעד לקראתי. הנמכתי את הקנה. בצעד הבא שלו התכוונתי לדפוק לו את אחת הרגליים. הייתי צריך לבחור מטרה מוגדרת. החזקתי אצבע על ההדק ופחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. מה יהיה אם הוא יכריח אותי ללחוץ על ההדק? ומה קורה אחר כך? ואיך אני יוצא מכל זה?
כמה דברים קרו בבת אחת. המנוע של המכונית ניצת והאורות נדלקו בפנסים הקדמיים. האורות הגבוהים. פתאום הציף אותנו מפל אור חזק, מסנוור. האיש במכונית כנראה חש במשהו ופחד להישאר בחושך. אולי הוא הכין את עצמו לזינוק, לך תדע. אבל זה היה הצעד שלו, וזה מה שעורר את האנשים סביבנו. אחד קפץ ועמד בינינו. שניים אחרים תפסו את ברודו והרחיקו אותו לאחור. הגולם קילל אותי בלי הפסקה, מאיים עלי באלף מיתות שונות ומכריז שמעכשיו הוא יחפש אותי, יום ולילה, עד שיסגור איתי את החשבון. 'אם היינו לבד הייתי שוחט אותך!', הוא צעק. 'מזל שלך שלא היינו לבד, אתה שומע?! הייתי מחסל אותך, סגן!'.
הם גררו אותו לנגמ"ש, לתא הנהג. אני זוכר את עצמי נשען על מכסה המנוע, בשתי הידיים, עם צמרמורת שמטלטלת אותי בכוח, נגד רצוני. עומד וטובל באור המסמא הזה מפנסי הרכב. אחר כך ניתקתי את עצמי לאחור, פרקתי מחסנית ושחררתי בריח. האיש הציץ אלי מבעד לחלון, למרות הגשם. 'מה קורה פה?!'. מבוהל, כמעט היסטרי. 'אתה מוכן להגיד לי?!'. האשה נשענה לאחור ראשה בכפות הידיים. שמעתי אותה בוכה והבכי חנוק, כבוש בכוח, כאילו עשתה הכל שלא ישמעו אותה.
'אני מצטער', אמרתי לו, מקווה שגם היא שומעת. 'היה לנו פה ויכוח קטן אבל זה נגמר. הכל בסדר עכשיו. ואתה יכול לכבות את האורות, אני נשאר פה קרוב לידכם. אתם לא צריכים לדאוג יותר, באמת שלא'. האיש מביט בי לרגע וסוגר את החלון. האורות כבו. קודם הפנסים הקדמיים ואחר כך המנורה הפנימית. בסוף כבה גם המנוע. דממה גמורה. חשיכה גמורה. לא עבר הרבה זמן והגור שלי הגיע עם החולייה הטכנית. הם תיקנו את מה שצריך תוך רבע שעה.
ברודו לא היה בתא-הלחימה כשעליתי למקום שלי על הרכב. מישהו דאג להצמיד אותו לסמל בנגמ"ש הליווי. טפחתי על קסדת הנהג ויצאנו לדרך, המכונית בעקבותינו והגור סוגר במאסף.
פולאק משתתק. אותה שתיקה ממושכת, מתארכת, המסמנת את סוף המעשה.

ומה קרה למחרת, שאלתי. האיש לא חיפש אותך כמו שהוא הבטיח?
להיפך. אולי הוא אפילו שמר מרחק בדרכו. יותר לא שיבצו אותנו יחד, בכל מקרה.
ולא דאגת? שהוא עוד יכול לתקוע לך כדור בגב על זה, לנקום את כבודו.
אולי לא הייתי משוכנע בזה. יש כאלה שרק נובחים, אתה יודע. אולי סתם היה לי מזל. איך שלא יהיה הבנאדם לא הצליח לגמור את המילואים האלה. הוא נהרג לנו שבוע לפני הסוף.
מה?! לרגע לא הייתי בטוח ששמעתי נכון.
ובצורה אידיוטית שקשה להאמין. הלך לישון באחד הפטרולים, באחת ההפסקות שהיינו עושים בדרך, והחליט להירדם מאחורי הנגמ"ש, פשוט ככה, בלי לספר לאף אחד. לקראת תזוזה, כשחיפשו אותו, הנהג הניע את הכלי ותימרן לאחור. עלה על הגולם ברברס. השרשרת מחצה לו את הראש, אתה מבין? הוא הלך בשנייה, ברודו, בלי לדעת שזה קורה לו... שמיר היה מפקד הסיור הזה. כשהם הגיעו לבסיס אחרי הכל, לקראת אור ראשון, הוא העיר אותי לספר לי. אחר כך הוא רץ החוצה להקיא. בפעם השלישית אותו לילה, הוא אמר. פשוט הקיא את נשמתו. הרבה זמן אחר כך זה עוד רדף אותו. אחרי שהסתיימה החקירה. אחרי שסיימנו את התעסוקה המזויינת הזו. הוא עוד היה שואל אותי, שמיר: 'למה הוא היה צריך לעשות את זה דווקא אצלי? למה דווקא בסיור שלי, תגיד לי?!'. ולא היתה לי שום תשובה בשבילו.

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
מספר הנופלים • המחלקה הסאניטרית • רעיון מסוים • ליל שימורים • פולאק מצלצל • מכת אש

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות