טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 10

מספר הנופלים • המחלקה הסאניטרית • ליל שימורים • פולאק מצלצל • מכת אש • פרק עשירי מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

7 בנובמבר / רעל
בבוקר, עם קריאת השכמה, אני בתנועה. הכתיבה התמשכה לאור הנרות, הרבה מעבר למצופה, מותירה משקע עמוק של לאות. רכנתי על רצועות שק השינה, אצבעותי מסורבלות להכעיס, כשהדהדה לימיני צעקה. זה וילנברג. רק שוחה אחת מפרידה בינינו והוא נשמע היטב. ראשים צצים סביב בעמדות הסמוכות.
הם הודיעו את המספר! הוא מבשר למחלקה. כל ההרוגים שלנו, המספר המלא! כמה מזנקים אליו ומלחי איתם. מחצית גופו של וילנברג מזדקרת מהשוחה, מעט כפופה כדרכו. האיש והטרנזיסטור באוזן. אחר כך חוזר מלחי ושוקע לצידי. שלא בדומה לוילנברג הוא יודע לשמור דברים לעצמו.
אוקיי, ספר לי.
יותר מאלף שמונה מאות הרוגים, הוא אומר. הליצן הזה לא קלט את המספר המדויק אבל בטוח יותר מאלף שמונה-מאות... אתה יכול לתאר לעצמך?!
שתקתי.
כמה בכלל היו לנו במלחמה הקודמת? שלוש מאות? ארבע מאות?
במלחמה הקודמת, אני רוצה לומר לו, אתה עוד היית שנתיים לפני צבא. ואני לא אומר. גם לא שהיא היתה משחק ילדים בהשוואה. צריך לשמוע חדשות במפקדה, אמרתי. נראה אם הרדיו החדש שלהם טוב למשהו חוץ מהשכמה.
מספיק לי מה ששמעתי,הוא אומר. אני מוותר על המספר המדויק. אומרים לך בוקר טוב עם חדשות כאלה, הבניזונה!
זה השלושים היום, מלחי. עד עכשיו הם החזיקו את כל המספרים בבטן. היום הם פותחים את בתי הקברות הצבאיים, גם את הזמניים שהקימו. כבר אין סודות יותר, אתה מבין? הכל פתוח.
עזבתי אותו בעמדה כשהוא על ברכיו, כמי שמתלבט בין שכיבה לקימה.

מעט לפני שבע אנחנו חבורה קטנה סביב המכשיר במפקדה, ממתינים לחדשות. גורלי שעון לאחור בעיניים עצומות, מעשן כהרגלו. הסמ"פ יצא אתמול הביתה כדי שיספיק לחזור לפני יום שישי. סוף השבוע נשמר למ"פ וגורלי לא התכוון לוותר על הזכות היקרה הזו. חליבה, הרס"פ, לוחש לי שגם הטרנזיסטור יוצא הביתה, צמוד למ"פ. איך אפשר בלי מוזיקה, אתה מבין? הוא מלווה את זה בקריצה. אצל חליבה, למדתי לדעת, צריך להקשיב למה שהוא לא אומר. הבוס שלו לא יגיע הביתה, הוא מתכוון, בלי להציג את שלל המלחמה שלו, פרס הפלוגה הנבחרת בגדוד. הוא יקח את המכשיר ממש כמו מדליה. כאן יסתדרו שבת אחת בלי גלי צה"ל, רומז הרס"פ. כל מפקדי המחלקות שם, סביב הרדיו, וגם זמיר, החובש הפלוגתי. כולנו מצפים לאות של שבע מירושלים.
קולו של הקריין הוא מאותם שנשמרים לרגעים דרמטיים במיוחד. בתי-העלמין הצבאיים נפתחים לקהל הרחב... עד היום נפלו במערכה 1854 חיילים... כאלף ושמונה מאות פצועים עדיין מאושפזים בבתי החולים... טקסי התייחדות של בני משפחות הנופלים נערכים בבתי הקברות הצבאיים בעפולה, משמר-הנגב וקריית-שאול...
לרגע ארוך אין בינינו אחד שישבור את השתיקה.
זאת תהיה רעידת אדמה, אומר זמיר.
תודה לאל שאנחנו רחוקים, אומר חליבה.
אלף-שמונה-מאות-חמישים-וארבע... טנא משנן את המספר, כמו לעצמו.
אני עורך את המאזן הפרטי שלי, של המשק.
ולמה בדיוק חיכיתם, משתומם גורלי, לניסים? הוא קם ונוטל את המכשיר איתו פנימה, משתיק אותו בדרכו. אחר כך בא קולו מעבר לדלת: חליבה, בוא תיכנס, יש לנו עוד הרבה להספיק היום!
מה שהייתי רוצה עכשיו, אומר טנא, זה לישון. לחזור לשוחה ולישון.
לך לישון, טנא, אומר ברמן. אני כבר אדאג להעיר אותך כשנצא מפה. כשכולנו נחזור הביתה.
החבורה מתפזרת, איש איש למקומו. אני מרחיב צעד והזעם עולה ומחלחל בתוכי. רעידת אדמה, הוא אמר. ומאות כמונו, אלפים, יושבים באפריקה, בארץ גושן, מעבר לתעלה, מתחפרים עמוק באדמה של משה רבנו עם אויב מלפנים ואויב מאחור ורק עם תפר צר למעבר מזרחה, חזרה הביתה, למדינה... אלף-שמונה-מאות-חמישים-וארבע, אלהים אדירים!
מלחי היה בעמדה. תעביר הודעה לשקד: בעשר המחלקה עומדת למסדר כוננות. ואני מעביר אותה לאחריותו עד אז. למי שישאל עלי תגיד שיצאתי לבדוק משהו בשטח. מלחי מכיר את מצבי הרוח שלי. גם אתה לא יודע איפה למצוא אותי, אני אומר לו. ברבע לעשר תיגש לעמדה של פולאק ותעיר אותי למסדר. הוא מהנהן לאישור. אני אגיע אליך בזמן, אל תדאג.
חגור, קסדה ונשק, ושק-שינה תחת הזרוע. אם כל אלה אני ממהר לדרכי. קיוויתי שאיש לא ראה אותי גולש לתוך העמדה פנימה. פולאק לא נמצא בה למזלי. הוא כבר לבטח בחדר, בכורסא, עם הספר הפתוח על הברכיים. אולי גם קפה ראשון ביד. פריטי הציוד שלו מסודרים בפינות השוחה, דבר דבר במקומו. נכנסתי בנעליי לשק-שינה. חלקת שמי הבוקר בהירה וקרירה מעלי. אני עוצם עיניים ושוקע בתוך רגע בשיכחה.

מאוחר יותר זהו יום שנמתח כמו נצח. אני סובב בין העמדות בלי למצוא מנוח. פולאק מציץ בי מפינתו בחדר, רואה ומבחין. שעות שהוא שקוע בספר, מנותק מהכל והשקט הזה חודר אל מתחת לעור. אלוהים שבשמיים, תן גם לי מעט מזה... לקראת ערב הוא שב ומציץ בי, קובע את הסימנייה במקומה וסוגר את הספר. זוכר שדיברנו על הלול של אביטן? אני מאשר בניד ראש. מה דעתך שניגש לביקור?
למה לא? אני מושך בכתפי. הכל רק לא לשבת!
בחוץ אור רך וחמימות מסוייגת. מעט מהאנשים מוציאים את זמנם בעמדות, מפורקדים על גבם. בקו האופק, רחוק במזרח, מתאחד המדבר עם הרקיע. 'קו כוחותינו' קראנו לו. הקו הבלתי מושג. היינו נותנים הרבה להיות שם, מעבר לקו הזה... חוצים את גיזרת הכיתה של אביטן צעדנו אל הביקתה הקטנה, הזנוחה. מבנה מט ליפול. בסמוך שומעים את התרנגולות וידו של פולאק בולמת אותי בכתפי. אני פונה להביט בו והוא מניח אצבע על השפתיים ומורה לפנים. אביטן עומד שם בגבו אלינו, ראשו מורכן מעל תלולית החול שלרגליו. בראש התלולית קצהו של מקל עבה, מעוגל, ולצידו זר גדול של ענפי אקליפטוס כרוכים בחבל.
זה לא הזמן הנכון, אומר פולאק חרש. הצדק איתו. הגענו לטקס האשכבה.
מאיר, אמרתי. משהו מרעיד בגבו. מצטער אם אנחנו מפריעים, אמרתי, עוצר לצידו.
אתה לא מפריע, הוא אומר. אף אחד לא מפריע. עיניו קבועות בתלולית והמילים מסתננות החוצה כמעט בלחישה. פולאק מצטרף גם הוא ולרגע כולנו שותקים.
זה הכלב, מה? אומר פולאק.
אביטן מהנהן בראשו, מסנן את האוויר מבין שפתיו. הם הרגו את הזאב שלי, הוא אומר. הבניזונה. עם כל ערימות הרעל שהם פיזרו פה. והגדוד שלח אותם הנה לטובתנו, אתם מבינים... והם הרי לא יגיעו הנה לגמור את העבודה המלוכלכת שלהם, לקבור את כל הפגרים שהם משאירים פה אחריהם. את התענוג הזה החולירות משאירים לנו, לגמדים הקטנים... ואתם לא יודעים כמה כבר קברתי בכפר המזוין הזה! בעלי חיים מעבירים מחלות, אתם מבינים, ופגרים לא?! בטח שלא! רק קצת מסריח, זה הכל! והמפגרים האלה קוראים לעצמם סאניטרים! אנשים עם שכל בתחת! פגרים לא מעבירים מחלות, בטח, הם רק יכולים להרוג את כולנו! הייתי משחיל את כל החארות האלה בשורה, אני אומר לכם...
ראיתי שהספקת להציל כמה, אומר פולאק. בכל זאת.
כן, אביטן מורה בראשו על התלולית. אבל אותו לא. לרוץ כמו משוגע אחרי כמה תרנגולות וברווזים, והכלב הזה אחרי לכל מקום, ועליו בכלל לא חשבתי. כמו אידיוט גמור... קולו נקטע. בשביל זה גררתי אותו כל הדרך מסאראטוגה, אתם מבינים. בשביל שהחארות האלה יבואו אלינו מהגדוד להרעיל אותו. הייתי צריך לגמור אותו שם אותו בוקר, בתוך התעלה. קודם את השמוק הזה שקפץ לי מול העיניים, ואחר כך אותו. עכשיו אני צריך לקבור אותו בכפר המושתן הזה, בתוך החול! כתפיו של אביטן עולות ויורדות כנגד רצונו.
ביקשתי להקל עליו, לנחם. בוא נשכח מזה, מאיר. יש הרבה דברים שאי אפשר לצפות במצב הזה. זאת מלחמה, אתה יודע.
ואיזה מלחמה זאת, תגיד? הוא מביט בי. להרעיל תרנגולות זאת מלחמה?! מישהו עשה לנו משהו רע פה? כפר שלם קיבלנו פה על מגש, בלי אף ירייה! בלי בנאדם אחד! קחו הכל! רוצים ביצה טרייה לארוחת בוקר? קחו ביצה! רוצים בשר לצהריים? - הנה תרנגולת, הנה ברווז, רק שלא תהיו לנו רעבים! תרגישו ממש כמו בבית, כן, רק אל תהרגו לנו את בעלי החיים! אז הנה אתם רואים בעצמכם.
וזאת רק ההתחלה, אומר פולאק. בוא ניגש ללול, הוא פונה אלי. תן לו רגע עם עצמו.
מאוחר יותר, בדרך חזרה לחושה, הוא נפרד ממני. אני אגש אליו לכמה דקות," הוא אומר. אביטן עדיין שם, ליד התלולית. אני חושב שיש לי הצעה בשבילו.
למה לא? אם זה יכול לעזור.
לכמה מאיתנו זה בטח יעזור, הוא מחייך ופונה ללכת.
מעט הלאה אני שולח מבט לאחור. שניהם יושבים שם, סמוכים זה לזה, כאילו המתיקו סוד.

פולאק חוזר לחושה שעה אחר כך. אני ממתין ללילה, לחשיכה, לבדוק את הדברים לגופם. בפתח המשמרת הראשונה אני גולש לעמדה שלו. הוא מופתע. הלילה בחר לשמור רק במשמרת הבאה. כך דווקא טוב יותר, חשבתי. לשוחח מעמדה שווה.
רציתי לשאול על אביטן. איך זה נגמר שם?
הוא לוקח את הזמן. אם אתה מתכוון לכלב הוא יתגבר על זה... כשעזבתי אותו הוא כבר חזר ללול, לתרנגולות שלו. הסביר לי שבפעם הבאה אם מישהו ינסה להתעסק איתן הוא יעמיס את הכלובים שלו על המשאית של הפלוגה וידאג להעביר הכל אליו הביתה, למושב. והוא מתכוון לזה.
אמרת שיש לך הצעה בשבילו, אני זוכר.
הוא צוחק. ידעתי שאין לי סיכוי איתך, גיא, אבל לא חשבתי שתהיה זריז כל כך.
רוצה לספר לי במה מדובר?
שאלתי אם הוא מוכן לעזור לי לבצע רעיון מסוים. סיכמנו שהוא יחשוב על זה וייתן לי תשובה בבוקר, לכאן או לכאן.
אז לא מדובר על הלילה.
לא הלילה. עכשיו תשאל אותי מתי.
הנה שאלתי.
ואני התכוונתי לספר לך, תאמין לי. הבעייה שלי היא שגם אם תבטיח לא לגלות אני לא אוכל להסתפק בזה. מה שהייתי רוצה שתבטיח לי זה שלא תנסה לעצור אותי. בסופו של דבר זה יקרה, כך או אחרת. לא יכולתי לטעות ברצינות שלו. אתה צריך להבין שאני הולך לעשות את זה - עם אביטן או בלעדיו.
אני צריך לדעת קצת יותר, לפני שאני מבטיח. אם זה יכול לסכן אנשים שלי, למשל, או מישהו אחר בפלוגה. אם זה יכול לסכן אותך... אתה הרי לא מצפה ממני להסכים לדברים שאי אפשר לעמוד בהם.
אמת. וזה לא יסכן אף אחד. ממש אף אחד! אם מישהו לוקח פה סיכון זה רק אני. ותאמין לי, אני לא באמת מסתכן.
אתה משוכנע בזה.
שום ספק.
ולמה שאני לא אעזור, אם זה פשוט כל כך? למה שלא תפנה אלי?
עשה לי טובה, גיא. אתה צריך להחליט אם אתה מבטיח, שום דבר חוץ מזה.
אני לא אנסה לעצור אותך בכוח, אני מבטיח לך את זה. רק אל תחשוב לרגע שאני אוהב את הסידור הזה, אתה פשוט לא משאיר לי ברירה.
אני יודע.
בסדר, אז הנה הבטחתי. עכשיו תורך.
פולאק מביט בי ומנסה להסתיר חיוך. תסלח לי אם זה מצחיק אותי כל פעם מחדש, הוא אומר.
סלחתי. אתה יכול להמשיך.
תודה, הוא אומר כמתנצל. אתה יודע איפה מחופר הקומנדו שלהם מול העמדה שלך, בדיוק בחזית.
15 עד 20 מטר ממזרח לתעלת המים, בתוך הצמחייה הגבוהה.
והשטח שמפריד בינינו הוא מה? שטח הפקר? שטח הריגה?
תלוי בנקודת המבט. למה בדיוק את חותר?
לזה שביום שישי בבוקר, בשש, כשמתחילים השידורים ברדיו, הקומנדו המצרי יקבל את ההשכמה שלו לצלילי מארש צה"ל.
לרגע אני מנסה לחשוב על זה. תן לי להבין. הרדיו של הפלוגה עושה לנו השכמה כזאת כבר כמה ימים. אז אתה רוצה להגיד שהם ישמעו אותו שם למטה, ומה כל כך מיוחד בזה?
אולי רק שהם ישמעו אותו ממש מקרוב. ואני לא כל כך בטוח בנוגע אלינו.
אתה תצטרך להסביר.
אני מתכוון שביום שישי המצרים יקפצו משקי השינה שלהם כשמארש צה"ל צורח להם באוזניים מעשרים מטר, פחות או יותר. הרמקול יהיה מופנה אליהם, מזרחה, ואני לא משוכנע שאנחנו, כאן למעלה, נשמע אותו מהמרחק הזה."
אני מתחיל להבין, מנסה לבחון מה נדרש לרעיון כזה. רעיון מטורף כזה, אם לדייק. ומה הצעת לאביטן, אני תוהה.
שאלתי אם הוא מוכן להיכנס מחר למפקדה, אחרי חצות, להוציא משם את הטרנזיסטור הגדול שלהם ולהביא אותו לכאן.
זה הכל?
לא בדיוק. שאלתי אם הוא מוכן להחליף אותי בשמירה מחר, בעמדה שלי, בין שתים-עשרה לשתיים.
אני מבין. והטרנזיסטור הזה, איך בדיוק הוא מגיע לשם למטה?
זאת כבר הדאגה שלי, הוא מחייך.

8 בנובמבר / הכנות
במשך כל היום ניסיתי לשכנע אותו לוותר על זה. עתה, אחרי לילה של מחשבה וחשבון, הכל ברור יותר. למה דווקא הלילה. למה במהלך המשמרת השנייה, אחרי חצות, ולא לפני או אחרי. בחצות מסתיימים השידורים במהדורת החדשות האחרונה, המסכמת, אחר כך תור ההמנון ומייד אחריו רחש התחנה, לאורך כל הלילה ועד לצפצוף הפתיחה בבוקר, פחות מדקה לשש, שאחריו מארש צה"ל. כל בוקר מחדש ובסדר הזה. פולאק הכין את שיעורי הבית שלו היטב. ויכולתי להבין מדוע דווקא אביטן. בעיתוי המתאים, במקום המתאים. אביטן הוא מאלה שיודעים לשמור על הפה. והוא ישמח לעשות את זה, למען פולאק ולמענו.
וככל שחושבים על זה ברור גם למה הטרנזיסטור. תמיד היתה לו, לפולאק, משיכה לסמלים. מה שהציק לי היתה מידת הסיכון שנטל על עצמו. מייד לאחר השכמה עשיתי בעמדת הצופה, זו הסמוכה לשלי. אתמול התקנו בתוכה את משקפת השלל הפריסקופית, כלי גדול וכבד על חצובה. עתה, באור הזריחה הרך, סרקתי את הגיזרה שלפני. שטח ההפקר יורד במדרון הגבעה, מקו העמדות שלנו אל הסרט הצר, הבוהק, של מי התעלה המתוקה. עברתי על קיר הצמחייה מעבר לקו המים. פה ושם ניתן להבחין בשפך עפר, במיקטע שקי-דיפון. אולי תעלה שלהם, אולי עמדה. בשעה זו עדיין אין סימן לחיילים, לאנשים בסבך. מאוחר יותר אפשר להציץ לרגע במדים הבהירים של חיילי הקומנדו. הקולות, לעומת זאת, אינם מוצנעים. צעקות, פקודות, אפילו קרעי שיחה בערבית. מודיעין האוגדה מדבר על גדוד קומנדו בגיזרה שלנו, מזרחית לכפר. פלוגה עד שתי פלוגות בדיוק ממול, בתעלות חפורות משולי הצמחייה ומזרחה. אבל את החומה המוריקה הזו קשה לחדור גם דרך עדשות הפריסקופ.
חזרתי לסרוק את שטח ההריגה בינינו לבינם. צמחיה שרועה, נמוכה, לאורך כל המורד. שטח חשוף, למעשה, ורק מעט קפלי קרקע. אילו הייתי צריך לעשות את הדרך הזו למטה, בזחילה, באיזה נתיב הייתי בוחר? ואיפה יכולתי למצוא מעט מסתור, אפילו בחשיכה? פולאק מתכוון לעשות את זה הלילה, בין שתים-עשרה לשתיים. שעתיים בשביל להגיע לשם ולחזור. והוא לא יוותר גם על מטר, כמו שאני מכיר אותו. עניין של כבוד. אלוהים יודע שאני מתקשה להבין. בנאדם יכול למות בתרגיל כזה. לחטוף כדור מעשרים מטר וללכת. והייתי טיפש מספיק להבטיח לו שלא אתערב. שלא אנסה לעצור, להפריע... ויחד עם זה הצדק איתו. אם הוא רוצה בזה אין שום דרך לעצור אותו. תמיד יוכל למצוא לעצמו לילה אחר, זמן אחר, לעשות את זה לבדו. מבלי שמישהו מאיתנו יידע או יחוש מראש. אם מישהו מתעקש להשתגע גם אלוהים לא יעצור אותו...
כל שנותר לי לנסות הוא לשכנע, שוב ושוב, וללא הצלחה. אחרי ארוחת הבוקר ראיתי אותו מדבר עם אביטן. אחר כך סיפר לי שקיבל את הסכמתו. הוא יעשה את החלק שלו, כן. וכבר הספיק לעבור שם, ליד המכשיר, ולרשום לעצמו את התדר. מאוחר יותר יבקר במפקדה ללמוד את השטח.
הוא נשאר בעמדה, במקומי, עד שאחזור. כבר סגרנו בינינו על סימנים, על אותות מוסכמים. סיכמנו שאם קורה משהו למטה, בשטח, הוא רץ לעמדה שלו, בלי לחכות. לא שאני רואה סיבה לבעייה כזו.
עד כדי כך בטוח בעצמך? שאלתי. בדקתי היום את השטח בפריסקופ ולא יכולתי למצוא מחסה ראוי לשמו.
אני בודק את זה כבר כמה ימים, אל תשכח. ולא בטוח שלקחת בחשבון את המסלול שאני מתכוון אליו. הוא מאריך את הכל, נכון, אבל יותר מחצי הדרך אני מחוץ לטווח.
מה שאני כן לוקח בחשבון, ערי, זה שאנחנו קרובים לאמצע החודש. בלוח העברי. יהיה לך ירח כמעט מלא, אתה יודע.
אמת, אבל שנינו יודעים איך זה נראה סביב חצות. אפילו עכשיו מעונן ובלילה יהיה עוד יותר. הירח לא מגלה הרבה בלילות כאלה, אם רואים ממנו משהו.
תשובה מוכנה לכל דבר, חשבתי. מלחמה אבודה מלכתחילה. אתה מסכן את עצמך שלא לצורך, אמרתי. הוא חייך ומשך בכתפיו ואני הרמתי ידיים. ממילא ידעתי שמחכה לי ליל שימורים בעמדה, בחושך, עם משקפת צמודה לעיניים והמחשבות השחורות חוגגות.

לקראת ערב, בחושה, הוא מכין את עצמו לדרך, מקפיד על דלת מוגפת היטב. ממקומי שבפינה אני עוקב אחריו. תחילה הוא מפרק את חלקי החגור, בוחן כל מחסנית בחמישייה לפני שישיב אותה למקומה. משהבטיח כי הכל מקובע היטב הוא תוחב את החלקים לתרמיל הפק"ל שרוקן לצורך זה, קובע דבר דבר במקומו, מרפד ומקבע בשקי-דיפון ריקים. בפינת התרמיל האחת פנס-איתות הצבאי, באחרת שלוש תחבושות אישיות. בדיקה שיטתית אחרונה והוא רוכס אבזמים.
כעת לרצועות התרמיל והנשק. הידוק, הרפייה, התאמה. מקצר ובוחן על גבו, על כתפיו, וחוזר חלילה. לבסוף התרמיל המוגבה על הגב, העוזי מוצלב מאחור, במהודק. חזית הגוף נקייה, חופשית לזחילה. הוא מסיר הכל מעליו, זה מוכן. את מכשיר הקשר שלו, המ.ק. 6, לא ייקח איתו למרות הפצרותי. אסור לי לשאת משקל מיותר, הוא מסביר. וממילא לא יהיה לי שם, למטה, שום דבר חשוב לספר.
הוא עובר ובודק את עצמו, תנועותיו מחושבות, מקצועיות להפתיע. תחילה רוקן את כל כיסיו, חולצה ומכנסיים. מעט מכל זה ישיב חזרה למקומו. היתרה כולה - תעודות, ניירות, אביזרים שונים - נאספת לשקית נייר ונטמנת בנפרד, בתרמיל הצד. כעת הוא עובר על הכיסים מבחוץ, חש אותם באצבעותיו, רוכס את כפתוריהם בלולאות. מתרמילו האישי הוא דולה סכין צרה, מאורכת, בנרתיק של עור. משחיל את הנרתיק על חגורתו ומהדק בשרוך סביב הירך. לאחר ששלף את הסכין והשיבה לנדן, פעם, פעמיים, הוא מסיר את הנרתיק וטומן בכיס מכנסיו. על שעונו הוא מעלה כיסוי ספוגי כהה להסתיר כל ברק אפשרי. ציוד של אנשי בטחון, הוא מפטיר. הכי אלמנטרי. והלילה אני משתמש בו בפעם הראשונה, תאמין לי. רק להרגשה טובה, לא יותר. ואנחנו כמעט מוכנים. לראשו הוא חובש כובע צמר כהה אותו הוא מגלגל כלפי מטה, עד קו הגבות. מה עוד חסר לנו עכשיו? אולי טיפה משחת-נעליים, כן, אבל על התענוג הזה אני כנראה אוותר!
לפני כניסה לעמדות ביקשתי ממלחי שיכין לי העתק מרשימת השמירה המחלקתית. הוא חזר משקד עם פיסת נייר בכתב יד. אני עובר על השמות ומתחיל בכיתה של אביטן. הוא עצמו משובץ במשמרת הראשונה, כצפוי. גם לך מחכה לילה ארוך, חשבתי. בכיתה של גפני אני מוצא את פולאק במשמרת השנייה, בדיוק לפי התוכנית. חמש דקות לחצות. מלחי שקוע בשינה עמוקה. אני יוצא בדרך לעמדה של פולאק, נע באיגוף עמוק. בינתיים השמיים עובדים לטובתו. לילה חשוך ומעונן. הוא יהיה זקוק לרוח, והוא הולך לקבל אותה. קודם שיסתלק, לפני שיעזוב את המכשיר אחריו, בשטח, יצטרך להגביר את רחש התחנה לעוצמה מירבית. ללא רוח, גם בלילה כזה, די גם בכך לעורר את המתים. די והותר לחשוף אותו במקומו. אלוהים, תן לו רוח.
פולאק עומד בשוחה פנימה, העוזי תולה על כתפו וידיו בכפפות. ברוך הבא, הוא אומר. ואתה לא צריך לדאוג בקשר לירח, גיא. מזג האוויר לצידי.
ואתה בטוח שלא צריך לוותר על כל זה?
בלילה בהיר אולי, וגם אז רק עד לבא אחריו. אבל תסכים שקשה לקבל לילה מתאים מזה.
פרד עקשן, אני חושב. ומילים לא יועילו בשום מקרה. חיכינו לאביטן. עברו כמה רגעים ופולאק חוזר לפני, בחשיכה, על כל מה שביצע קודם לכן, בחדר הקצינים. רק שהפעם הכל מתהפך על ראשו. מכסה השעון. הסכין בנרתיק העור. כובע הגרב המגולגל.הנשק המוצלב מאחור, מחסנית כפולה בבית המחסנית. הוא מנתר במקומו לבדוק שדבר לא זז, לא מרעיש. אחר כך מציץ בשעון. "כל רגע עכשיו," הוא פוסק כמו לעצמו.
אביטן לא מאחר לבוא. שקט וחשאי הוא גולש לתוך השוחה, בינינו. משראה אותי נרתע במקומו. זה בסדר, אומר פולאק. זה המ"מ שלך, והוא בתמונה. איך זה עבר? אביטן מניח תרמיל תד"ל גדוש לרגליו. הוא פותח את רצועות האבזמים ואני רואה שגם ידיו בכפפות. אלוהים אדירים, הם רציניים משחשבתי. המכשיר חבוי בתוך התד"ל פנימה מכוסה בשקי-דיפון ריקים. שום בעייה, הוא אומר. הייתי צריך לוודא שכולם נרדמו שם לפני שאני נכנס. אבל הנה הרדיו!
רכנו שלושתנו על המכשיר. אביטן מתעסק במתגים, פולאק מכוון אלומת אור דקה על הסקאלה הרחבה, המשולשת. אני מעט גבוה יותר, מן הצד, עומד על מידותיו של המכשיר, על עיצובו המהודר. אביטן מסיט את מתג ההפעלה ואנחנו מאזינים לרחש התחנה: איוושה דקה, רציפה, בדומה לרוח רחוקה. זאת התחנה, אומר אביטן. בווליום הכי נמוך שאפשר. זאת אומרת, אם רוצים גם לשמוע משהו. הייתי מציע לשמור על הרחש הזה בדרך, ככה לא תהיה לך בעייה להגביר את הווליום ברגע האחרון.
רעיון טוב, אומר פולאק. ואנחנו על התחנה הנכונה, אתה בטוח.
מאה אחוז, פוסק אביטן. זה על גלי צה"ל, רשמתי את המספר בבוקר. ותוכל גם לבדוק על הנייר ליתר ביטחון. הוא פורש פיסת נייר קמוטה, זעירה, ומשווה את הכתוב עם מחוג התדרים על הסקאלה. זה בדיוק בסדר, הוא אומר. אפשר לקבע את זה עכשיו. אביטן ממקד את הפנס על כפתור התדרים הגדול ופולאק מקבע אותו ברצועה עבה של סרט הדבקה. הסקאלה נבדקת שוב, בפעם האחרונה: המחוג נמצא במקומו. את המכשיר הם מכניסים לתוך שק-דיפון חדש, זהיר-זהיר, ושני קצות השק נאגדים בחבל. אביטן קושר את החבילה לצידו של תרמיל הפק"ל על גבו של פולאק. עדיין אפשר להבחין ברחש אבל זה כמעט אינו מורגש. פולאק מכבה את הפנס והכל חוזר לעלטה. אני מציץ בשעון: עשרים אחרי חצות. הזמן רץ.
איך זה נראה עכשיו, לוחש פולאק.
מבחינתי אתה מוכן, אומר אביטן.
בסדר. אז אני זז. אני חש בידו על כתפי. ושלא תדאג, הוא לוחש לי. עוד פחות משעתיים אני פה חזרה.
רגע אחר כך זה רק אביטן לצידי. שנינו עומדים שותקים, קובעים את העיניים בנקודה בה נעלם. מאיר, אני מביט בו, ברגע שיש בעייה הכי קטנה, אפילו אם רק נדמה לך, תן לי ישר לדעת!
אחר כך אני כבר בדרך לעמדה שלי.

9 בנובמבר / הטרנזיסטור
ציפייה. העיניים במשקפת, סורקות שטח ההפקר. האפלה נמתחת במורד ממני והלאה. אוזני כרויות לרוח וזו איננה מתחזקת לפי שעה. ובתוך העמדה נשימתו הקצובה של מלחי ואיוושת מכשיר הקשר למראשותיו. הלילה, יותר מתמיד, אצטרך את הקשר תקין. אקדח הרקטות של מלחי מונח לידי, כדור אדום בקנה. אם לא יפריע לבטח לא יזיק. דבר ראשון האקדח. אחר כך המרגמה של רפופורט בעמדה מימין. עשן. הרבה פגזי עשן בירי מהיר, למיסוך על התעלה. המרגמה תהיה הבאה בתור. וגם המא"ג של נהרי משמאל, אם אין ברירה. צרורות ארוכים לאורך קו המים, להוריד להם קצת את הראש. תהיה לי
פחות מדקה לעשות משהו שישפיע, אם בכלל... כפות ידי סוגרות על המשקפת ולפתע הן לחות מזיעה. ממזר יהיר, אני מסנן בלחישה. ממזר יהיר שכמוך.
בשתיים אחר חצות אני עוצר בעצמי שלא לקפוץ אל אביטן. שורף עוד סיגריה, קובר בקרקע השוחה, מזדקף להשקיף החוצה וחוזר פנימה. רוכן להצית, שואף עמוק וממהר לכלות כדי לשוב למעלה, להשקיף. חצי שעה קודם ניגשתי לעמדת התצפית הריקה שלידי. במשך הלילה אין בה איש. ישבתי בכיסא מול הפריסקופ חש בצינה. לאט לאט התחלתי סורק, מצד לצד, יודע שהכלי נעול על קו המים, על חזית הצמחייה לאורך התעלה. אימצתי עיניים מנסה לאתר משהו. פולאק צריך להיות ממש שם, למטה, בנקודה כלשהי ישר לפנים, על קו האפס של הסקאלה. זה היה חשוך מדי, אפילו בשביל משקפת כזו. לא הצלחתי להבחין בדבר, ואולי מוטב כך.
רגע לפני שתיים וסימנים ראשונים לחילוף משמרות. אם הייתי במקומו הייתי בוחר ברגע הזה להיכנס חזרה. בעיצומה של התזוזה בשטח, חילופי התפקידים, שומרים חדשים בעמדות. במקומו הייתי נכנס בדיוק עכשיו. החרדה האמיתית, אני חושב, צפויה לי מכאן והלאה. הפעימה הקרה, הצוננת, של כל דקה על השעון. אביטן שם ואני פה. בשבילנו זה מתחיל להכאיב מרגע זה. אני נושם עמוק פנימה. קח אוויר, בנאדם. הרבה אוויר...
שש דקות אחרי שתיים מצלצל הטלפון לצידי. חזרתי הביתה, אומר פולאק, חשבתי שתרצה לשמוע. עם העליצות הזו בקולו.
תודה לאל, אני פולט לשפופרת. הצלחת להוציא לי את הנשמה, רק שתדע! אני מוחה זיעה קרה מהמצח.
אני מצטער, אבל אתה יכול לישון בשקט עכשיו, הכל בסדר. ואל תדאג בקשר להשכמה, גיא. נדמה לי שהמצרים כבר ידאגו לזה.
שתהיה לי בריא, בנאדם.
לילה טוב, המפקד. חלומות פז! והוא יורד מהקו.
אני מחזיר את השפופרת למקומה. מאחור, במרחק מה, ממהרת צללית שפופה צפונה. אביטן חוזר למקומו. תם ונשלם.

צעקת הצופה מקיצה אותי בשק השינה. זה הירש, תורן ראשון בעמדת התצפית. הירש רוכן אל מחוץ לעמדה וידו מתוחה לפנים, מורה למטה, בכיוון התעלה הקטנה.
מלחי כבר מחוץ לשק, זקוף בפינתו. מה אתה רואה שם?!
לא רואה, שומע! באה התשובה. תקשיב בעצמך!
אני מציץ בשעון. דקה ומשהו אחרי שש - אלוהים שבשמיים! כמה שניות אחר כך כבר הוטח צרור ארוך, פראי, מגיזרת האויב ממול. אחר כך פרצה האש לאורך קו המים. אני מזנק אל דופן העמדה אוחז בעוזי ורואה את הראשים נעלמים בשוחות סביבי. עוד רגע והם צצים ועולים, חובשי קסדות, בעקבות קני הנשק.
לא לירות! צרחתי. אף אחד לא יורה, להעביר פקודות!!! מבעד למטחי הירי, לקליעים השורקים מעל הראש, עוברת הפקודה בין העמדות. 'לא יורים! להעביר הלאה! לא יורים...!' והטלפון מצלצל. לבטח גורלי, אני חושב. הוא יתאזר דקה בסבלנות.
הירי פוסק באותה פתאומיות בה החל. דממה. ראשים מתרוממים להציץ משפת השוחות. מלחי רוכן לידי קדימה, קשוב כולו. אתה שומע את זה? הוא מביט בי. אתה שומע מה שאני שומע?!
אני שומע את הטלפון, אני עונה ומושך אלי את השפופרת. גורלי על הקו.
מה קורה אצלך, אולמן?! מי יורה שם?!
המצרים יורים, ורק השד יודע מה הקפיץ אותם, אבל הם דפקו פה מכת אש, גבוה מעלינו. והם כבר הפסיקו כמו שאתה שומע. אני מנסה לבדוק מה העניין...
צרור קצר קוטע אותי. קצר ומבוקר. שלושה כדורים, הפוגה. שלושה כדורים, הפוגה. ירי מכוון.
ומה זה עכשיו?! צועק גורלי בשפופרת.
זה לא עלינו, נתן, ואנחנו לא יורים. אני אחזור אליך!
הירי פוסק. שוב דממה. אני מתיישר לצד מלחי, מצמיד את המשקפת לעיניים. מה קורה?
אני כבר לא מבין כלום... הוא מושך בכתפיו. הייתי בטוח שאני שומע את המוזיקה הזאת של הרדיו, של גלי צה"ל, באה משם! הוא מורה על שולי המורד למטה, סמוך לקו המים. אבל אני לא רואה שום דבר. ועכשיו אני גם לא שומע...
על איזה מוזיקה אתה מדבר? אני מנסה להישמע מופתע.
אתה יודע, זאת שהמ"פ דוחף לנו עכשיו להשכמה, כל בוקר! הוא נד בראשו. תיכף יגידו שאיבדתי איזה בורג, בחיי...
אתם שמעתם את זה?! צועק אלינו הירש מעמדת הצופה. זה מה שבא משם, מלמטה!
אז אני לא היחיד..." פותח מלחי וחדל. ומה זה צריך להיות?!
הפעם אין לי צורך במשקפת. על שפת התעלה עומד חייל שלהם, מנופף אלינו בדגל מאולתר, סמרטוט לבן בקצה מוט, ומסמן משהו ביד האחרת. הטלפון חוזר לצלצל בשוחה. אני מחכה לשמוע ממך, אולמן. גורלי לא מתאמץ להסתיר את זעמו. הדיווח המובטח שלי מאחר להגיע.
עכשיו שקט פה לגמרי, נתן, אבל חייל שלהם עומד למטה, על המים, ועושה סימנים עם דגל לבן.
אני אצלך בעוד רגע, הוא פוסק ויורד מהקו.
הכל מוכן, אני חושב. ההצגה מתחילה.
בינתיים חצה המצרי את תעלת המים ונכנס לשטח ההפקר, ממשיך לנופף בדגל. בכל העמדות מותחת המחלקה את צווארה, מלווה אותו צעד צעד.
מה הוא חושב שהוא עושה?! תוהה מלחי.
נראה כאילו שהוא יודע, אני אומר. אחר כך גורלי כבר בעמדה לצידי. שעה שאני מסביר ומצביע עוצר האיש למטה במקומו, רוכן לרגע וחוזר ומזדקף עם חפץ כלשהו, כהה ומלבני. גורלי ואני מצמידים משקפות לעיניים. אני כבר יודע אבל תוהה אם גורלי מזהה. הוא יזדקק להרבה דמיון להכיר את מה שהיה בבת עיניו, המתנה היקרה מהמג"ד. ממרחק כזה או אפילו מקרוב יותר. לי אין שום קושי להבחין דרך המשקפת: הטרנזיסטור הגדול שלו מרוסק. שרוף ומרוסק. והמצרי מניף אותו בידו, קורא אלינו בשברי משפטים, ערבית ואנגלית בערבוביה.
מישהו מבין מה האיש רוצה?! צועק גורלי.
אף מילה, אומר מלחי.
אם אתה שואל אותי, אני אומר, הוא רוצה שניגש אליו למטה לדבר.
כן, מסכים המ"פ. ככה לפחות זה נראה...
צעקתו של הירש קוטעת אותו. רכון על עינייות הפריסקופ הוא מדווח בקול רם: נראה כמו איזה רדיו גדול, מה שהוא מחזיק שם ביד! ממש דומה לזה שאצלנו... בדיוק כזה!
איזה רדיו?! פולט גורלי בביטול. יש לך דובר ערבית פה, אולמן? קדימה, תמצא לי אחד כזה. שייקח גופייה לבנה וייגש אליו למטה, לראות מה הוא רוצה.
אני קורא למסיקה. בתוך רגע הוא יוצא מקו העמדות, גולש במדרון עם גופייה מונפת גבוה. אני מורה לנהרי להתכונן עם המא"ג, ליתר ביטחון. רפופורט צמוד למרגמה, זביל עשן פתוח וכמה פצצות מוכנות לירי. והפעם, לשם שינוי, אני שקט. הפעם אני יודע שלא תהיה סיבה להשתמש בזה.

מספר אנשי סגל כבר התקבצו ובאו מהמחלקות האחרות, חלקם בעמדה שלי, חלקם בעמדת התצפית. דרור, הסמ"פ, שהגיע אתמול מהבית, נדחק בין גורלי לביני. טנא, מ"מ 1, מאחורי, והשוחה צרה מהכיל. ברמן, מ"מ 2, מחליף מקומות עם הירש ליד הפריסקופ. כולנו צופים מזרחה, ממתינים למפגש בשולי המדרון.
חליבה מגיח לפתע בריצה, מחפש את המ"פ. בתוך העמדה פנימה אין מקום והוא כורע לצידו של גורלי, מתנשם. איזה דבר משונה, נתן, הוא אומר.
גורלי מרוכז במתרחש למטה, עיניו במשקפת. אני שומע, חליבה.
זה הרדיו-טייפ. אנחנו לא מוצאים אותו בשום מקום. כבר עשינו חיפוש בכל הבניין אצלנו, גם מבחוץ, ואנחנו פשוט לא מוצאים אותו!
ואני יכול לראות איך היא מדביקה את גורלי, המקריות הזו. מעוררת פעמון בראשו. פתאום הוא מתחיל לחבר את הקצוות. רק רגע, אולמן... הצופה שלך לא אמר קודם משהו על רדיו? אני מאשר בניד ראש. מה לכל הרוחות הולך פה?! הוא נזעק במקומו. וכאילו ידע שהתשובה לא תבוא מתוכנו הוא חוזר בעיניו לשטח ההפקר. מסיקה מסיים את חילופי הדברים עם המצרי. זה סב לאחור וחוצה את המים בדרכו לחפירות שלהם. מסיקה ממהר אלינו, לחזור לקרקע בטוחה. החפץ הכהה, המלבני, נמצא בידו אחוז בידית הנשיאה, ועם כל צעד קל יותר לעמוד על טיבו.
מרגע שחצה את קו העמדות, לשטח מת, עוצר מסיקה במקומו ומניח את מה שהביא על הקרקע. אני יוצא אליו, האחרים באים בעקבותי. טבעת אדם דוממת סוגרת על המכשיר החרוך, ההרוס. מסיקה פונה אלי מתנשף, שטוף זיעה: זה מה שהם מוסרים לנו, בחזרה... הוא אומר לי, המצרי, שהמפקד שלו מבקש להעביר למפקד שלנו את התלונה שלהם... שהם לא מוכנים שמישהו שלנו יבוא בלילה להניח על ידם רדיו כזה, שינגן להם שירי-לכת של הצבא הישראלי. שזאת התגרות מצידנו ובגלל זה הם היו צריכים לפתוח באש, להשתיק אותו... עכשיו הם מחזירים אותו למקום שממנו הוא בא, זאת אומרת אלינו. הוא אומר שהמפקד שלו רוצה להזהיר אותנו שלא נעשה יותר דברים כאלה, אף פעם. זה מה שהוא ביקש למסור לנו, יחד עם זה! הוא מורה על החפץ המונח בחול.
גורלי מציץ בי ואני רואה את החיוורון מתפשט בפניו. עמוק בפנים האיש רותח. הבעייה שלך, נתן, אני מהרהר ביני לבין עצמי, שיש לך פה עניין עם אנשי מקצוע. תוכל לעסוק כל היום בניחושים אבל שום דבר ממשי לא מעבר לזה.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.


_______________________________________________________________

בפרק הבא:
פינאלה • ניחושים • תרשים הכפר • איש מקצוע • למות בשביל בדיחה • המ"פ נוסע • לפי הוותק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות