טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 11

פינאלה • ניחושים • תרשים הכפר • למות בשביל בדיחה • המ"פ נוסע • לפי הוותק • פרק 11 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

9 בנובמבר / חקירה
וגורלי עדיין בורר את המילים. מישהו ישלם על זה ביוקר, הוא מסנן לבסוף. מישהו ישלם ביוקר על הבדיחה האידיוטית הזאת, ואני אדאג לזה! הוא מורה לחליבה לסלק את המכשיר למקום בטוח עד הודעה חדשה. מאיתנו, מפקדי המחלקות, הוא תובע חקירה מיידית, יסודית, של כל חייל ללא יוצא דופן. אנחנו אישית נבדוק ונדווח לו. הוא מאיים שיביא גם חוקרים ממצ"ח, אם ירגיש שהבדיקה לא מתבצעת כמו שצריך. ובינתיים הוא ידחה את היציאה שלו הביתה. אני מתאר לעצמי את ההרגשה. הוא התכוון לצאת אחרי סיור הבוקר, מייד עם פתיחת הציר. להיכנס לג'יפ שלו ולנסוע. והוא התכוון לשמוע גלי צה"ל לאורך כל הדרך...
המ"פ עוזב אותנו למלאכתנו והחבורה מתפזרת. עמוק בפנים אני יודע שאין לו ספקות. שהבדיקה כולה מיותרת והוא מצפה לשמוע ממני, כן. שם אחד בלבד, זה הכל. ואין לו מושג איך הוא מגיע לזה. כרגע, אני משוכנע, הוא מנסה להרוויח זמן. ולעצמי אני חושב שחבל על הזמן. סע הביתה, גורלי. חבל על כל רגע. עם כל דקה שעוברת יהיו עוד כמה שינחשו, ממש כמוני, מה עובר לך בראש. עם כל דקה זה רק יהיה כואב יותר בשבילך. מוטב שתצא, גורלי, ועכשיו.

החלטתי לקבץ את המחלקה רק אחרי ארוחת הבוקר. גם פולאק היה שם, לצורך ההצגה. לא התכוונתי להקל עליו מעל הנדרש. במחלקות האחרות, מספרים לי, לקחו את העניין ברצינות רבה. ברמן וטנא מראיינים אישית, בנפרד, כל אחד מהאנשים שלהם. נשמע לי מוגזם אבל קשה לבוא אליהם בטענות. זה בדיוק מה שהמ"פ דרש.
האנשים שלי פרקו את הנשק ועלו למבנה המחלקה. הירש נותר בתצפית. שום דבר מיוחד למטה! הוא עונה לשאלתי, הכל פה כרגיל! המערכה השנייה הסתיימה, אני חושב. כעת לאסוף כוחות לפינאלה. פולאק כבר בחדר הקצינים, טרוד בסידוריו. איך עבר עליך הלילה, ערי?
הוא רכון על חפציו, בגבו אלי. בנעימים, המפקד. ישנתי ממש כמו תינוק.
ומה אתה אומר על מה שקרה שם למטה?
מוזר, הוא אומר. אבל בגיזרה שלנו לא ראו מזה כלום. כל ההצגה היתה רק שלכם.
בדיוק מולנו, כן. מעניין מי היה יכול לעשות דבר כזה?
שום מושג, הוא פונה אלי מחייך. צריך להיות פסיכופט גמור, אני חושב.
כן, אתה צודק. אני קם להציץ אל מחוץ לדלת. אין איש בסביבה. אני יוצא ועוקף את פינת המבנה. הקיר הצפוני, זה שאליו נפתח החלון, נקי. בחזרה לחושה אני סוגר אחרי את הדלת, יושב לעשן סיגריה ראשונה. פולאק כבר בכיסאו והספר פתוח על ברכיו.
אז איפה היינו?
תגיד אתה, הוא מחייך ועיניו בספר.
רציתי להגיד, אני מנמיך קול, שיכולנו לוותר על כל זה. זה מה שאני חושב גם עכשיו. אבל מהבחינה המקצועית חייבים להודות: עבודה יפה ונקייה.
הכל לפי התכנית, הוא אומר. חוץ מזה ראית, מהשמיים עשו למעני.
שום בעייה בדרך?
לא בדרך. הזחילה הכי ארוכה בחיי, זה כן, אבל שום בעייה... ורגע אחד לא סימפטי עם עוצמת הרחש. יכולנו לצפות את זה. הרגע שאתה מעביר את הווליום למכסימום. בניתי על רעש הצמחייה ליד המים, בצד שלהם. חשבתי שהסוף, הקנים שלו, מרעישים בכל רוח. וטעיתי בנקודה הזאת, אתה מבין. טעות לא גדולה אבל בכל זאת... ככה שהיה צריך לקחת הרבה אוויר ולעשות את זה. לקחת הימור. ואולי הייתי קרוב מדי למכשיר, אתה יודע. לא ממש אובייקטיבי...
שום בעייה לצאת ולהיכנס אצלנו, לכפר?
מצטער, גיא, אבל ממש לא. כניסה חלקה כמו חמאה, תאמין לי.
אני מאמין לך, כן. אין לי ברירה אחרת. לרגע שתיקה.
ואני מצטער, הוא אומר, שאתה שוב לבד במשחק הזה. רציתי שתדע. גם לי אין פה ברירה, במקרה הזה.
עזוב, ערי. אתה את שלך עשית. אתה כבר לא בתמונה!
ואתה? הוא מחייך אלי אבל אחרת. מעט עצוב או מהורהר.
אל תדאג. אני קם ופונה לדלת. בוא נלך. אומרים שלא בריא לדבר על בטן ריקה.

המחלקה ישובה לפני בחזית המבנה, תחת האקליפטוס. כולם פה להוציא את הירש, הצופה. אביטן בוחר לשבת בצד השורה הקדמית, ברכיו כבושות לחזה ועיניו בקרקע. פולאק עומד מאחור, שעון בגבו אל הקיר. אני רוצה לסיים את זה מהר ככל האפשר, להיות אחרי כל זה.
בואו נחזור על מה שכבר ידוע לנו. מתישהו הלילה נכנס מישהו למפקדה, הגיע לחדר המ"פ, לקח את הטרנזיסטור הגדול של הפלוגה ויצא בלי שאף אחד ירגיש... אני מסביר בקצרה מה נעשה במכשיר בשטח, ליד התעלה הקטנה. בשלב הזה אנחנו יכולים רק לנחש שמדובר בחייל מהפלוגה. אין לנו שום דבר שיכול להוכיח את זה. אף אחד מהשומרים לא ראה ולא שמע שום דבר... בשש התחילו ברדיו השידורים של גלי צה"ל ואנחנו חטפנו מכת אש. לדעתי המצרים תפסו בהלה ופתחו אוטומטית בכיוון הקולות. לקח להם כמה שניות להבין במה מדובר. אחר כך היה כבר מישהו שירה אצלם לפי פקודה. שקיבל הוראה לאתר את המכשיר ולהשתיק אותו. חלק מכם ראה את כל השאר. החייל שלהם עם הסמרטוט הלבן שיצא להראות לנו במה מדובר. שלחנו אליו את מסיקה והוא הביא חזרה את מה שנשאר מהרדיו. ולא נשאר הרבה.
עד כאן סיפור המעשה, ועכשיו אנחנו רוצים לדעת מי עשה את זה. אם יש פה מישהו שיודע ומוכן לספר לנו, אז בבקשה. אם מישהו רוצה לספר רק לי בנפרד, אני מוכן לשמוע. התעלול המטורף הזה עבר למזלנו בשלום. אף אחד לא נפגע חוץ מהרדיו. רק קחו בחשבון שאם מדובר בבדיחה אז יש פה מישהו שהיה מוכן לחטוף כדור בשבילה. אותי, למשל, זה בכלל לא מצחיק... אוקיי. עכשיו כל מי שיש לו מה להגיד שירים יד.
דממה. איש לא ביקש לדבר. אנשים מחליפים מבטים, מושכים כתפיים. בכל מה שנוגע למחלקה שלי, חשבתי, פולאק ואביטן נקיים. הם עשו את מלאכתם בשלמות. אני מפזר אותם, איש איש למלאכתו. כעת לעמדת התצפית, להחליף כמה מילים עם הירש ולהעיף מבט בשטח. זו הגיזרה שלי, אחרי הכל. וזו הפעם הראשונה שנפתחת אש על הכפר, ודווקא ממנה... סטולר ממהר אחרי. אפשר להגיד מילה? הוא מתיישר לצידי.
אפשר, אני עוצר במקום.
בינינו, הוא פותח, נדמה לי שאני יודע במי מדובר.
אתה יודע או מנחש.
אני רק...
תביט, אני קוטע אותו, גם לי יש ניחוש או שניים במקרה הזה, ותאמין לי שהוא שווה בדיוק כמו שלך. אז כל זמן שזה רק ניחוש מוטב שתשמור אותו לעצמך. מבין אותי?
סטולר נותן בי מבט פגוע. כן. אני חושב שכן. הוא סב על עקביו וחוזר.
מוטב שהמ"פ ייצא לדרך, אני חושב. מה שיותר מהר.

מעט אחרי תשע מגיע הצופה התורן לחושה למסור הודעה מהמפקדה. גורלי מחכה שאגש. ברמן וטנא נקראו לפני, כצפוי. אני נשמר לסוף. במקומו הייתי מדלג על שתי המחלקות האחרות, חוסך לעצמי את הזמן. אני יודע שהוא עושה את זה לצאת ידי חובה, למען הפרוטוקול בלבד.
החדר חשוך מדי למרות מידותיו והעיניים נדרשות להסתגל. גורלי לבדו לצד השולחן המאורך, על אחד מכיסאות הברזנט המתקפלים שהובאו במיוחד מהגדוד. הוא מסמן על הכיסא הפנוי מולו, מצידו האחר של השולחן. על המשטח לפניו פרוש תרשים מוגדל של הכפר, של מערך העמדות הפלוגתי. המאפרה לצד התרשים גדושה בדלי סיגריות. הוא מעשן גם ברגע זה, סנטרו בכף ידו ועיניו בנייר. תימרת עשן דקה עולה ומתפתלת סמוך לפניו.
קצת איוורור לא יזיק לחדר הזה, אני אומר. הוא לא מחייך, לא הפעם. בשתי המחלקות האחרות לא יודעים שום דבר, הוא אומר. נתחיל בזה. דיברתי עם ברמן וטנא. הם עברו את החיילים שלהם אישית, אחד אחד. שום דבר. אבל אני חיכיתי לשמוע ממך, גיא. כל זה קרה בדיוק מול האף שלכם, ממש כאן! חוד העיפרון נוגע בנייר בשטח הלבן שמעבר לתחום העמדות. והתרשים הונח כך שגיזרת המחלקה שלי פונה אלי.
בדיוק מול העמדה שלי, אם לזה אתה מתכוון.
אני מתכוון שאם מישהו היה צריך לדעת משהו, לראות, לשמוע, זה קודם כל אתם!
מצטער, נתן. עברתי את כל המחלקה שלי. אף אחד לא יודע שום דבר.
הוא בוחן אותי בעיניו. צמד סדקים כהים, חתכים. קצה העיפרון מתופף על הנייר, מותיר אחריו מיקבץ נקודות אפורות, ראשי סיכה.
בדקת כמו שצריך, הוא אומר.
שאלתי את כל השאלות הנכונות, כן, ולא קיבלתי תשובה מאף אחד. אנחנו יכולים רק לנחש, נתן, ואת זה כל אחד בפלוגה יכול לעשות באותה הצלחה.
דווקא היה מעניין לשמוע את הניחוש שלך, גיא.
אם אתה מתכוון לשם מסוים אז אין לי אחד כזה. וקשה לי לנחש מה יכול להיות המניע. אלא אם יש לנו פה, בפלוגה, מישהו עם אלרגיה להשכמה מוזיקלית...
בוא נוותר על הבדיחות, הוא מסנן.
אני לא מתבדח, נתן. אני פשוט מנסה להבין ולא מצליח. אבל אם אתה שואל על הטיפוס מאחורי התרגיל הזה אולי אפשר לחשוב על איזה דבר או שניים...
כן, בוא תספר לי על הטיפוס שמאחורי התרגיל הזה.
אני חושב שמדובר באדם אחד. לכל היותר שניים, אבל הייתי מהמר על אחד. ומדובר במשהו שהשקיעו בו מחשבה. משהו מאד מתוכנן. ומישהו שחיכה להזדמנות המתאימה. אילו היית אתמול בעמדה שלי היית יכול להתרשם בעצמך. מי שזה לא יהיה בחר לעצמו לילה חורפי, מעונן. גם עם משקפת אין סיכוי לראות משהו בלילה כזה. עשרים מטר קדימה, לא יותר... אז אין לי מושג מתי בדיוק זה קרה אבל בדקתי עם השומרים אצלנו. היתה גם רוח. לא חזקה מדי, הם אומרים, אבל רוח. כל הלילה. גם זה עבד לטובתו... אז אנחנו מדברים על טיפוס יסודי, מתוכנן. ואם אני בודק את זה לעומק זה צריך להיות בחור אמיץ. אחד שמסוגל לעבוד כמו איש מקצוע ויודע את זה. אחד שסומך על עצמו עד הסוף... ניסיתי לבדוק בין האנשים שלי, דרך אגב, אם למישהו ביניהם היה מספיק אומץ לבצע דבר כזה. קיבלתי תמיד אותה תשובה: 'אתה חושב אותי למשוגע או משהו?!'. והם אומרים שלאף אחד בפלוגה הזו, כולל את הסגל, ואותי, ואותך, אין מספיק אומץ לדבר כזה. הם לא מכירים אף אחד שהיה מסוגל.
הם לא מכירים את כולם, גיא. יש פה גם כאלה שהם לא מכירים.
חיכיתי להערה הזו. בסופו של דבר ידעתי שתבוא. עכשיו רציתי רק לסיים, מהר ככל האפשר.
תראה, נתן, אני מושך בכתפיי. "הבעייה הבסיסית בסיפור הזה היא שאין לי עובדות לתת לך. אין לי הוכחות. אני באמת מצטער.
מישהו, הוא מועך את הסיגריה במאפרה, היה מוכן למות בשביל הבדיחה הזאת, אתה חשבת על זה? מישהו היה מוכן להידפק פעמיים, גם מהשומרים שלנו וגם מהמצרים! אני שואל אם אתה חשבת על זה.
הרבה, אני אומר. וגם עכשיו אני לא מבין.
גורלי מצית סיגריה חדשה, נשען לאחור. חשבתי שתוכל לספר לי יותר מזה, אולמן. קיוויתי לשמוע ממך יותר.
אני קם על רגלי. חבל על הזמן שלך, נתן. במקומך הייתי כבר מזמן בדרך הביתה. מדובר בעוד מתנה מהוועד למען החייל, זה הכל.
יצאתי מבלי לתת לו שהות להשיב. כך או אחרת השיחה הזו הסתיימה.
כרבע שעה אחר כך אני שומע ממקומי בעמדת התצפית את מנוע הג'יפ ניצת, את שאונו מתרחק בדרכו מחוץ לכפר. המ"פ יצא הביתה, בשעה טובה.
אני מחייך לעצמי. עכשיו תישן בשקט כל הדרך, גורלי. גלי צה"ל לא יפריעו את מנוחתך.

דרור מכנס ישיבת סגל אחרי העלייה לעמדות. על השולחן בקבוק יין אדום מלא עד מחציתו, שאריות מקבלת השבת. הנאספים מעדיפים קפה וחליבה עסוק בהכנתו בפינת החדר. פרשת הטרנזיסטור עדיין מעסיקה את כולם. גם את פולאק. קודם לסעודת השבת המחלקתית, מעט לפני שיצאנו את החדר, הוא מתעניין אם מישהו בכל זאת ראה. בשעות האחרונות, הוא אומר, נדמה שמביטים בו אחרת, באופן שונה. אנשים מעלים השערות, אני אומר. חשבתי שציפית לזה.
כן, פחות או יותר. אבל לא כל כך מהר... ואולי זה רק רושם מוטעה.
אם אתה שואל אותי אין שום סיבה לדאגה.
כעת בחדר המ"פ, בתוך חבורת הסגל, מתחזקת ההרגשה שטוב אם ייצא מכאן. שלא יהיה נוכח. מוטב לתת לזה להתקרר. להניח לכל הניחושים להתרוצץ בתוכנו כשהוא מחוץ לטווח.
אני ניגש לבחון את רשימת היוצאים על הקיר. ברמן, מ"מ 2, מופיע במשבצת של יום ראשון. אצלי יצא סמל המחלקה הבוקר. משבצת יום א' ריקה. בטור של מחלקה 1 נרשם השם שפירא. אני רושם את פולאק לצידו בטור המחלקה שלי. אחר כך אני פונה לטנא. מי זה שפירא אצלך?
הקצין המצורף שלי, הוא אומר. הנה הוא כאן, לידי. הבחור מחייך אלי, מעט נבוך.
שפירא, מה? בן כמה אתה, אם מותר לי לשאול?
טנא מזדרז להשיב במקומו. בגילי. למה אתה שואל?
אני מצטער, טנא. אני רואה שהוא רשום ליציאה ביום ראשון.
נכון. זה התור שלו לפי הרשימה. ברמן יוצא והוא הקצין הנוסף.
הרשימה הולכת לפי הוותק, אני אומר. זה הסיכום שלנו, אתה זוכר. מי הכין את הרשימה הזאת, בכל מקרה?
חליבה הכין אותה, אומר טנא, מה הבעייה?
רק עניין של וותק, זה הכל. שום דבר נגדך, שפירא, אבל הקצין שאיתי במחלקה שייך למחזור שלי. אז אם מדברים על קצין נוסף ליום ראשון אני מוציא אותו, זה הכל.
רק רגע... אומר טנא לפני ששפירא מתערב. זה בסדר גמור מצידי, הוא מחייך. אין שום בעייה, באמת!
כל הכבוד, אמרתי. אז אני מעביר אותך למחזור הבא, מה? העברתי קו על שמו במשבצת רושם אותו בין היוצאים של יום רביעי. ראה את הנושא כסגור, אני חושב, מתעלם ממבטו של טנא. הוא יתגבר.
חזרה במקומי ליד השולחן מציע לי חליבה ספל קפה. נשתה לחיים, אולמן? הוא לוחש בחשאיות מופגנת, ביני לבינו. אחר כך הוא קורץ ומשיק ספל בספל. רק אני ואתה, בסדר? לחיי הטרנזיסטור הבא שלנו, מה אתה אומר? ולפני שאספיק להגיב הוא כבר שולח לי את חיוך הסרסור שלו, מפה לאוזן, ויוצא להביא את ספלי הקפה הנותרים.

להרים כוסית, הרהרתי בדרך חזרה לעמדה. רעיון לא רע כשלעצמו. פונה אל מבנה המחלקה, לחלק הפתוח, מקורה הענפים, שבו עשינו את סעודת השבת, אני נזקק לפנס כדי למצוא בקבוק יין שאיננו ריק. בחדר הקצינים אני נוטל את שני הספלים, שלו ושלי, ונזכר שהוא משובץ למשמרת השנייה. נשארו לו יותר משעתיים, לפולאק, ואולי אמצא אותו ישן. אני נמלך בדעתי ולוקח הכל לעמדה, מזמין השכמה באחת-עשרה, בחילוף המשמרת. וייס, השומר הקרוב, מבטיח לי שלא ישכח.
כשהוא מטלטל אותי, מאוחר יותר, אני מתקשה להיזכר על מה ולמה. מחוץ לשוחה הקור חודר ומציק מהרגיל. אני מתכרבל במעיל מקלל חרישית. באחד הלילות הקרובים יבוא הגשם, פתאום, יתפוס אותנו כמו עכברים בחורים.
פולאק מופתע לראות אותי גולש לצידו בעמדה. ברוכים הבאים! הוא אומר. איזה רוח טובה מביאה אותך הנה בשעה כזאת? נחה עלי המוזה, אני אומר ומציג את הבקבוק בידי. החלטתי שזה בדיוק הזמן להרים כוסית.
בסדר, הוא מחייך, ומה אנחנו חוגגים פה בדיוק?
כדברי הרס"פ שלנו, אני מנמיך קול, נרים כוסית לחיי הטרנזיסטור הבא!
פולאק צוחק שעה שאני מוזג ומגיש לו חגיגית. אני עוד אצא שיכור מכוסית כזו, הוא אומר.
לקחתי את זה בחשבון, ערי. ומה שבאתי לבשר לך, בעצם, זה שתתחיל להתכונן. ביום ראשון בבוקר אתה יוצא הביתה, וזה סופי.
בשורות טובות, הוא אומר. הייתי מתוכנן לצאת מאוחר יותר, או שרק נדמה לי?
גם אם היית הזיזו אותך קדימה. ברכותי!
תודה, גיא. טוב לדעת... גם זו סיבה לכוסית, מה?
בדיוק. לחיים! הוא חוזר על הברכה אחרי. אנחנו גומעים את הנוזל הדוחה, המתקתק, בלגימה אחת. החומה הכהה, המאיימת, של שולי הפרדס, הפכה סמוכה יותר באפילה. נזכרתי בדבריו מהבוקר. אנחנו באמת זקוקים פה לגדר, כפולה לפחות, וכל המקדים זוכה! לרגע אני מרעיד כולי. חורף באפריקה. הלילה אני עם סוודר צמר תחת המעיל וגם זה לא מספיק... זמן לזוז. בתוך השק השינה יהיה חם יותר.
מחר צריך לשבץ אותך, אני אומר. ובמשמרת הראשונה, אם בכלל.
זה הגיוני, אם אני צריך לצאת בבוקר. ואם האנשים שלי, בכיתה, יסכימו להתחשב.
הם חייבים להסכים, ערי, כי אני רוצה להזמין אצלך סיפור למחר, בשעה הרגילה.
אתה תמיד מוזמן.
רק שלמחר הייתי רוצה משהו לפי הבחירה שלי.
זה מעניין.
אני מתכוון לסיפור של קרני. פולאק שותק. חשבתי שגם הוא ברשימה שלך, או שאני טועה?
לא, הוא אומר כמי שחוכך בדעתו. התכוונתי להגיע לזה, כן, אבל מאוחר יותר. לא כל כך מהר.
הייתי מבקש שתזיז אותו קדימה, בשבילי.
חשבתי שכבר שמעת את הסיפור הזה.
אולי לא שמעתי מספיק. אולי כבר שכחתי חלק. כמה זמן עבר מאז? חמש שנים בערך? יותר מחמש?
זה אתמול בלילה, מה? בגלל אתמול בלילה... זה עדיין מציק לך, מה?
אתמול בלילה כבר לא מציק לי, בנאדם. מה שאני מנסה זה...
להגיע לשורש העניין, הוא קוטע אותי. למצוא את המניע. לגלות מה באמת מסתתר מעבר למעשה.
מה שאני מנסה זה לשמוע עוד פעם בשקט, מהתחלה, את מה שקרה שם אותו לילה. מנקודת המבט שלך, אתה מבין. הכל כמו שאתה זוכר את זה היום, ברגע זה.
אתה אף פעם לא שמעת מגורלי את הסיפור הזה, הוא אומר כמי שקובע עובדה.
גורלי לא מתנדב לספר לי הרבה, וזה לא חדש בשבילך.
כן, אני יודע. דווקא חבל. הייתי נותן הרבה לשמוע את זה פעם ממנו. אפילו דרך מישהו אחר. צד שני, צד שלישי, לא משנה. לשמוע פעם מה יש לו להגיד על זה... זה לא סיפור פשוט, אתה מבין. לא מאלה שפשוט לספר.
ואת כל הקשים אתה שומר לי לסוף?
הוא צוחק חרש, כמו לעצמו. תפסת אותי בפינה, כן... שום סיבה לחפש לעצמי חיים קלים, מה?
אתה רק תגיד מתי זה יותר מדי ואני מוותר במקום, בלי שום טענות.
סיכמנו, הוא חותך. אני מזיז את קרני קדימה. מחר, משמרת ראשונה, אצלי בעמדה. תרשום לך, סגן אולמן: הופעתך חובה!
תודה, אמרתי, מטפס מהשוחה החוצה עם הבקבוק ביד.
ותודה על היין! הוא קורא אחרי. אני מדבר על הכוונה, גיא. הטעם זה כבר עניין אחר...

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_____________________________________________________________


בפרק הבא:
התמונות שלהם • כביש הבקעה • גשר דמיה • קולות בסבך • ביטול חופשות • פולאק יוצא

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות