טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 12

התמונות שלהם • כביש הבקעה • קולות בסבך • ביטול חופשות • פולאק יוצא • פרק 12 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

10 בנובמבר / חוקי הזמן
שבת שקטה, סגרירית. גורלי רחוק מכאן, בבית, והמנוחה שלמה. דרור, ממלא המקום, מבקש להיעזב לנפשו. אתמול בלילה, בגילוי לב לא צפוי, הוא פולט הכל במשפט אחד: אם הייתי יודע כמה קשה יהיה לחזור הנה הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי יוצא. שלא תדעו איזה דפק החופשה הזאת. פשוט להרוג את הבנאדם, לעשות את כל הדרך לחור המסריח הזה!
לא להרוג, חשבתי. לתת לו לחוש את הזמן, לבנאדם. את הגיל. להזדקן בשבוע על כל קילומטר מהבית. על כל יום באפריקה לאבד שנה. כמו בחלל החיצון רק להיפך. עולם אחר לגמרי. חוקים שונים לגמרי של זמן, של כוח המשיכה. והבית לעולם לא יצליח להחזיר את זה. השנים שהלכו לנו לאיבוד. שנזלו בין האצבעות כמו החול בדופן השוחה. פולאק אמר משהו על מאה ימים, נזכרתי. טירוף! גם אם נצא בפחות מזה נגיע הביתה זקנים.
סיור הבוקר מביא בפעם הראשונה את עיתוני סוף השבוע. איתם מגיע גם הדואר. בתוך החדר, בכורסא, אני שוקע בעיתונים. פולאק בכיסאו מתעלם מהם במופגן. הוא והתנ"ך. הפינג'אן עובר בינינו בשתיקה. מכתב מחגית עדיין חתום לצידי על השולחן. כל הזמן שבעולם להגיע אליו. קודם לערימות המילים המודפסות, הכותרות השחורות, האותיות הכבדות, המרובעות, הצילומים האפורים, המוגדלים במתכוון, וים המילים הזעירות, טורים-טורים כמו נמלים... יש היגיון בדברים, אני חושב, והוא משום מה מתחמק ממני.
מאוחר יותר שוב לא יכולתי לשבת. אני יוצא לנשום אוויר, להסתובב בכפר. עובר בין העמדות, בין המחלקות, פשוט ללכת. והמשפט הארור הזה שנתקע לי מהעיתון, מכל העיתונים, ואינו מרפה. האומה מבכה את 1854 בניה הנופלים. ממשלת ישראל וצה"ל קוראים לתושבי ישראל לעמוד איתן כדי שנפילת הבנים לא תהיה לשווא.
בשער הכניסה לכפר אני עוצר ליד העץ הראשון בשולי הדרך. ישוב בגבי אל הגזע אני פורש לעיני את המכתב מהבית, ממנה, עובר על האותיות המעוגלות, המוכרות כל כך. מכתב מלפני שלושה ימים, מליל רביעי... 'הערב תלו בחדר אוכל את כל התמונות שלהם. כל אלה שנהרגו מהבית... פשוט קשה לשאת את זה. קשה להבין. והאנשים יושבים באגפים, משני הצדדים, אוכלים ומשוחחים בשקט, מדברים... החיים נמשכים, זה מה שכולם אומרים פה. ואני כבר לא יודעת... הלילה אני לובשת את הפיג'אמה שלך, גיא. בחוץ ממש חורף ונורא קר להיות לבד בחדר'...
לפתע, באחת, מתערפלות האותיות לעיניי.

הסיפור של קרני, הוא אומר, מתחיל עוד כמה ימים טובים לפני הלילה ההוא על הירדן... זוכר שירדנו לתעסוקה בבקעה? בערך בסוף האביב, לא הרבה אחרי שחזרנו מכראמה. באנו לתפוס את המוצבים לאורך הירדן. מפקדת הפלוגה ישבה בדמיה, מעל הגשר, במבנים של המחנה הירדני. אתה קיבלת את המוצב הראשון מדרום, אם אני לא טועה.
כלנית, אישרתי. אני אפילו זוכר את השם. ואם לא איכפת לך אני אשב.
אני מתפלא שלא עשית את זה עד עכשיו, הוא אומר. אין לנו רוח הלילה ככה שאתה תשמע אותי יפה.
אני יורד במקומי לבטן השוחה, הספל החם בידי.
את השבוע הראשון עשיתי בדמיה עם ברק, המ"פ. גם גורלי היה שם, הסגן של ברק. הוא רק הגיע לסיירת, סמ"פ טרי... זה מצלצל אירוני אבל כשחושבים על זה יוצא שהייתי הוותיק בין שלושתנו. הראשון שהגיע אליכם. אחרי כראמה היתה תחלופה כללית, אתה זוכר. המ"פ שלכם טיפס שלב למעלה. הסמ"פ שכב פצוע בהדסה. בתוך כמה ימים היה ליחידה פרצוף לגמרי אחר, ואני לא צריך לספר לך את זה. גם אני עוד נחשבתי חדש ביניכם. מעיין הביא אותי לסיירת, כן, אבל מעיין נהרג. לא היה לי שום מליץ יושר בלעדיו, אבל זה כבר סיפור אחר. חשוב שירדנו לקו בהרגשה משונה, בתחושה לא טובה בבטן. תגיד לי אם אני טועה.
היתה רוח רעה, אני מאשר.
אולי זאת באמת המילה: רוח רעה. אבל אנחנו בדמיה, על הירדן. זיו ישב עם המחלקה שלו במוצב השכן מצפון, והוא היה צריך לצאת לאיזו השתלמות. נקבע שאני אחליף אותו עד שיחזור. היה יום שישי אחר הצהריים כשיצאנו לשם בג'יפ. קרני ולרנר באו לאסוף אותי עם הרכב. קרני ישב על ההגה. לרנר, בן הזוג הקבוע שלו, רצה לפנות לי את המושב ליד הנהג. אני עצרתי אותו. 'שב', אמרתי לו, 'אני ארגיש מצוין מאחור'. עליתי לתפוס לי מקום במושב האחורי. תוך כמה דקות היינו על כביש הבקעה בדרך צפונה. זה היה ג'יפ ישן, פתוח, עם מסגרת קדמית בחזית כחלון לנהג. קרני לחץ על הגאז עד הסוף, מריץ אותו מעיקול לעיקול. לא הספקנו לעבור הרבה כשמכסה המנוע התרומם ונזרק אלינו, במהופך, נבלם במסגרת הקדמית ונותר לעמוד בניצב. קרני בלם במקום ולרנר ירד לבדוק. תפס המכסה התפרק, יצא מכלל שימוש. לרנר אמר שצריך למצוא איזה חבל, לקשור את המכסה. קרני לא חשב רגע. להיפך, הוא אמר, שיתרומם, הוא כבר יסתדר עם זה... זוכר את החיוך הממזרי הזה שהיה לו? כן. אני הבטתי בו כאילו ברח לו משהו בראש אבל לרנר היה בעל ניסיון. הוא הכיר את השיגעונות שלו. הוא הוריד את המכסה בכוח, על המנוע, וחזר למקומו. הרכב זינק קדימה והתחיל לדהור. 'אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה', צעקתי לקרני מאחור. 'אל תדאג!', הוא צועק לי חזרה, 'אתה בידיים טובות!'. את מה שקרה משם והלאה, גיא, אני זוכר כאחד הסיוטים של חיי.
תוך שניות קיבלנו את מכסה המנוע חזרה על המסגרת, חוסם כל דרך לראות משהו קדימה, לקבל איזה מושג לאן נוסעים. וקרני לא הוריד גאז, לא עבר להילוך נמוך יותר, לא בלם, לא שום דבר. הבנאדם דוהר קדימה בדיוק באותה מהירות! לרנר לצידו כבר עמד במקומו, נשען החוצה, לצד הרכב, וצורח לו הנחיות. הכל בצעקות אימים, אתה מבין, נגד הרוח... 'הגה שמאלה, שמאלה! עכשיו לאמצע, חזק! חזק, אמרתי, לאמצע! מתקרב לסיבוב ימינה, קרני, ארבעים, שלושים, עשרים... עוד לא, עוד לא! חכה רגע!!! עכשיו ימינה! חזרה, קרני, אתה יורד מהכביש! חזרה אני אומר לך!!! אתה עוד תהרוג אותי היום, פסיכי שכמוך... מתקרב לסיבוב שמאלה, עשרים, עשר, חזק עכשיו! כל ההגה שמאלה!!! די, די! לאמצע עכשיו, כן! אמרתי לאמצע, קרני, עוד! עוד...!!! אתה רואה את התמונה?
במקומי למטה אני עושה הכל לכבוש את הצחוק. רואה את התמונה ועוד איך! קרני ולרנר, צמד המזיקים הנצחי, הקבוע. מקס ומוריץ שלנו בסיירת.
הייתי משותק מפחד, אתה מבין? אני זוכר את עצמי מביט בהם כמו מהופנט, קרני על ההגה, יושב זקוף כמו פסל, ולרנר תולה מהרכב הצידה וצועק בטירוף... ובצדק! נהג שלא רואה כלום, שום דבר, והוא לא מאיט אפילו פעם... הצרחות של לרנר היו הסיכוי היחידי שלו, של כולנו, להישאר בחיים. לא להיכנס באיזה סלע. לא לעוף לאיזה ערוץ או תהום... אתה מכיר את כביש הבקעה. כל העפר הרך הזה של חוואר הלשון, שנשפך בבת אחת מזרחה, בכיוון לירדן. אנשים כבר נהרגו שם לפנינו, על הכביש הצר הזה, עם הסדקים והשברים והבורות, וכל האספלט הרקוב מימי המנדט והבריטים. זה היה נס, אני אומר לך. נס משמיים. כל רגע שלנו על הכביש המזויין הזה עד שלט הכניסה למוצב, כן. רק אז, כשלרנר מנופף בידו לעצור וצורח 'דרך עפר, קרני! דרך עפר, אני אומר לך...!'. רק אז ידעתי שעשינו את זה, שיצאנו מזה בחיים... וזה קרני, בשבילי. הבחור עוצר את הרכב, מביט על הבן זוג שלו לוקח נשימות ארוכות, שרקניות, ואומר לו: 'אני לא מבין למה אתה מחכה, בנאדם? למה אתה לא מסוגל לסגור את המכסה הדפוק הזה פעם אחת לתמיד?'... לרנר הוא היה סחוט לגמרי. לא נשארה לו טיפת אוויר לענות לו. אחר כך הוא פונה אלי, קרני, נותן לי חיוך ביישני כזה ואומר: 'בדיוק כמו שאמרתי, ראית? אתה בידיים טובות!'.
ולא היתה בהם טיפת התפארות, בדברים שלו. הבחור אומר לי את מה שהוא מרגיש, כמו להתנצל שזאת הדרך שלו. וחשוב שתבין, גיא: לא יצא לי לפגוש ביטחון עצמי מוחלט כזה אצל אף אחד. אדם צעיר מאד, בקושי יותר מנער, עם אמונה מוחלטת בכוחות שלו, בכישורים שלו להגיב מהר ובזמן, בכל מצב. מין ביטחון גמור כזה בחסינות שלו. אחר כך שאלתי עליו במוצב, ואנשים היו אומרים 'קרני? אמיץ כמו משוגע!', או 'סתם משוגע!', או 'משוגע, משוגע, אבל החייל הכי טוב בסיירת!'. כל התשובות האלה שהן בעצם תשובה אחת. מצאתי את עצמי חושב עליו הרבה מאז. התפיסות הרומנטיות שלי, אתה יודע. הגורל, אלילת המזל, הפנתיאון הגדול של האולימפוס... כבר שמעת ממני לא מעט מעשיות מהסוג הזה. חשבתי שיש בו משהו שונה, בקרני. כזה שאיננו שייך למקום, אתה מבין. ואני לא מדבר על הסיירת, או על הירדן. חשבתי שיש בו משהו מהעולם ההוא, שלהם.
עכשיו נדבר על המעבורת. מי לא זוכר את לילות המעבורת שלנו, מה? היה לנו במוצב המארב הזה שהורדנו כל ערב, עם חשיכה, לשכב מול המעבורת על הירדן... אתה יודע. גם אצלך במוצב היה סידור כזה.
כן, אני חושב. המעבורת 'שלנו'. צפיתי עליה שעות מעמדת התצפית במוצב. למטה ומעט דרומה לנו, אותו קטע בנהר, בירדן, שהוא מעט רדוד יותר ופחות משופע. נקודת החצייה המועדפת של המחבלים. באותם ימים של אחרי הגשם כבר היו פני המים בירידה, הזרימה איטית ומדודה יותר. גם הצמחייה הגבוהה, בעיקר קני הסוף, רחבה וצפופה יותר באותן נקודות, נוחה לתנועה ומסתור. לילה לילה המארב שלנו יורד עם חשיכה לירדן, קבוצה קבוצה בתורה עשרים-שלושים מטר מזרחית לקו המים, שוכבים מול המעבורת וממתינים עם נשק בהיכון, מצפים לרחש בסוף, לצללים העולים מן המים, ומייחלים לרגע בו יאספו את הכלים, את הציוד, ויעלו חזרה למוצב. לילה לילה חודש ימים.
ביום השני שלי במוצב, אומר פולאק, צילצלתי לברק וביקשתי רשות לרדת עם המארב בלילה. להכיר את המקום, את המעבורת, מקרוב. הוא התלבט, והיסס, ובסופו של דבר הוא אישר. לקראת חשיכה החליף אותי סמל המחלקה בתצפית, ליד מכשיר הקשר. אני יצאתי איתם למטה, לנהר. היה ליל ירח, לא מלא אבל בהיר כזה. אביב אמיתי, אתה יודע. רוח לא היתה אבל הסוף אף פעם לא נח, לא נרגע. תנועה ורחש כל הזמן. חיות מים, דגים, ציפורים, הזרימה עצמה. לצמחייה הזו יש חיים משלה. אתה שומע אותה נושמת כל הזמן... והמשקפת לא ירדה לי מהעיניים. לבדוק מטר מטר, לא להחסיר שום פרט בסבך ממול, באגפים... המארבים האלה שלנו לא היו סוד גדול. הירדנים ידעו עליהם. על כל אחד מהם. הלגיון היה שולח חוליות לתפוס עמדות מול המוצב, כל לילה, מצידו השני של הנהר. והם ידעו על המעבורת, כן. יותר מכולנו. וידענו שהמחבלים יודעים. שלפני כל חדירה הם עושים תצפיות על נקודת החצייה. והם סימנו את המוצבים שלנו, הדגל היה מספיק גבוה שכולם יראו בצד השני. לקחנו בחשבון שהם מסוגלים לנחש את נקודות המארב שלנו, אחת לאחת... באותו לילה ליד המעבורת היה לי הרבה זמן לראות, לשמוע ולחשוב. עשיתי את שיעורי הבית שלי, אתה מבין. אחר כך הייתי צופה עליה יום יום מהמוצב במשקפת. סורק את השטח למטה וקובע את התמונה בראש. זאת הנקודה האדומה שלי, קבעתי. אם יהיו לי צרות סביר שיגיעו משם... ואני לא צריך לספר לך. בסופו של דבר הן הגיעו.
הסיפור של קרני, כן. קולו נמוך יותר ואני מוצא את עצמי מתאמץ לשמוע. עכשיו אנחנו מדלגים שבוע, גיא, ליל יום שישי. ברק, המ"פ, יצא הביתה לשבת. גורלי, הסמ"פ, נשאר קצין יחידי במחנה, בדמיה. גם קרני שם, עם הרב"טים והסמלים. המחלקה הנבחרת, הוותיקה. כוח העתודה שלנו לכל צרה... במוצב סיימנו קבלת שבת חגיגית, מפוארת, ובערב פיזרנו את החגיגה, כיבינו את הנרות ועלינו לעמדות. המארב יצא עם חשיכה, כמו תמיד, ואני עליתי לתצפית. שעות של המתנה ליד המשקפת, ליד הקשר הפתוח, עם האיוושה הקבועה של הרשת המחלקתית והרחש של רשת הפלוגה במכשיר האחר.
האש נפתחה קצת אחרי אחת בלילה. המארב נתקל. כל המוצב היה על הרגליים ברגע. קראתי למפקד המארב בקשר. האש פסקה באחת והוא ענה. סיפר שהם שמעו רעשים בסוף, ממול. הם המתינו. הרעש התחזק וכמה אנשים חשבו שהם מזהים דמויות. הוא נתן פקודת אש והם פתחו מכל הכלים. הוא נתן פקודה להסתער. בגבול הצמחייה הם יישרו קו וירדו במקום. לא ראו ולא שמעו כלום. עשו סריקה לאחור ולא מצאו כלום. הוא החליט לפרוש את המארב קצת צפונה משם, באותו מרחק מקו המים. שאל אותי אם צריך להרים תאורה. אמרתי שישכב בשקט, תאורה רק תחשוף אותם במידה ויש שם מישהו. אמרתי שיפתחו עיניים ואוזניים וימתינו עם אצבע על ההדק. שום דבר יותר מזה. הוא אישר וניתק. בינתיים כבר צילצל הטלפון לידי, בעמדה. דמיה היתה על הקו, וגורלי.
'התצפית שלנו', אמר גורלי, 'מדווחת על יריות מהכיוון שלכם'. הוא שאל אם יש לי מושג מה קורה. סיפרתי לו. נשמע מתוח מאד, חסר סבלנות...
אפשר להבין אותו, אני אומר. פעם ראשונה שמישהו פותח באש בקו, מאז שהגענו. והוא נשאר אחראי שישי-שבת.
אני מבין אותו גיא, אל תדאג. אני מתאר לעצמי שגם אני לא הייתי רגוע במיוחד. הוא שאל אם המארב סרק את השטח. אם אני בטוח בזה. אמרתי שזה הדיווח שקיבלתי. שאני סומך על המילה של בן-צבי, מפקד המארב. הוא שאל אם יש לי הרגשה שאני יכול להסתדר עם זה בכוחות עצמי. אמרתי שבשלב הזה אני לא רואה בעייה. יש כל הזמן רעשים בסבך, אמרתי לו, ויכול להיות שמדובר בחיה. הוא החליט להסתפק בזה בינתיים, ביקש להשאיר אותו בתמונה וירד מהקו.
רגע אחר כך קרא לי בן-צבי בקשר. כמה מהאנשים שלו אומרים שהם שומעים קולות בסבך. נשמע כמו קולות של בנאדם, הם אומרים לו. 'אתה מדבר על פצוע?', שאלתי. 'אני לא יודע', הוא לוחש לי בקשר, 'אני לא שומע את זה'. אמרתי לו להמתין. רציתי רגע שקט למחשבה. 'תקשיב', חזרתי אליו, 'אם אתם ממשיכים לשמוע את זה תכינו רימונים לזריקה. שלושה רימוני רסס. תן אותם לשלושה אנשים שיזרקו לפי הוראה שלך, יחד, בכיוון הקולות. אחר כך תשכבו בשקט ותקשיבו. אם תמשיכו לשמוע תן מכת אש ארוכה באותו כיוון, מכל הכלים. ותזכור דבר אחד: אין לכם מה לחפש על קו המים, ברור? אתם נשארים במקום בשלב זה, בלי לזוז. אחר כך כבר נראה'. בן-צבי חזר על הכל מהתחלה ואני אישרתי. הוא ניתק. עברו כמה דקות ושמענו שלוש התפוצצויות למטה, ליד הנהר. שלושה רימונים. והטלפון שוב צילצל לידי.
גורלי שאל מה לכל הרוחות קורה עכשיו. אמרתי לו שיחכה על הקו אני בודק. קראתי למארב בקשר. בן-צבי ענה. הם החליטו לזרוק רימונים, הוא הסביר, זה הכל. שאלתי אם הם שומעים משהו מאז. בינתיים שום דבר, הוא אמר, שקט לגמרי. שאלתי אם הוא בטוח שהם שמעו קולות. הוא היסס לרגע. 'אם אתה שואל אותי אני לא בטוח. אבל יש פה כאלה שחושבים אחרת'. הוא נשמע מתלבט. חזרתי לטלפון, לגורלי: 'למארב היה נדמה שהם שומעים קולות בסבך. הם זרקו רימונים, ליתר ביטחון. הם אומרים שעכשיו שקט שם לגמרי'.
הוא לא היה מוכן להסתפק בזה, גורלי. לא הפעם. 'אף אחד לא ירה עליהם? אף אחד לא מסתובב להם שם בשטח מול העיניים?!'. אמרתי לו שהם לא רואים כלום. 'אז למה לכל הרוחות הם לא ניגשים לבדוק מקרוב?'. הסברתי איזה הנחיות נתתי לאנשים למטה. אמרתי שממילא לא רואים כלום בתוך הסבך והם כבר חשפו את עצמם הלילה, פעמיים. אם הם יוצאים עכשיו לסרוק בצמחייה הם רק נחשפים לפגיעה. זה היה הגיוני מאד, אתה מבין. כמעט אלמנטרי. הייתי בטוח שהוא השתכנע. היתה שתיקה ארוכה ובסוף הוא אמר: 'אני לא יודע, פולאק. זה לא מוצא חן בעיניי. אני יוצא אליכם. יקח לי בערך עשרים דקות עם הנגמ"ש אז תישאר בהאזנה!'. הוא ניתק וירד מהקו.

אני לא אהיה מסוגל להסביר את זה, גיא, אף פעם, אבל מתי שאני נזכר בזה, באותו רגע, כשאני עומד שם עם השפופרת המתה ביד, אני זוכר את התחושה הפתאומית הזו, המשונה. פתאום היתה לי הרגשה לא טובה. ממש לא טובה... עברה רבע שעה והוא היה על ידי, בעמדה. מהמארב לא שמעתי במשך כל אותו זמן. הכל שקט לגמרי. גורלי ביקש למקם לו את המשקפת על הנקודה בנהר, על המעבורת. הוא בחן את השטח. הכל שקט למטה, אמרתי לו. הוא ביקש לדבר עם מפקד המארב. בן-צבי לא חידש לו כלום. מאז הרימונים אף אחד לא שמע משהו. גורלי שאל אם הם בטוחים לגמרי. בן-צבי אמר שהם בטוחים. שום קולות בסבך. גורלי ניתק את הקשר. שתקנו כמה רגעים. אחר כך הוא החליט. 'אני לוקח את האנשים שבאו איתי', הוא אומר לי, 'ואני יורד למטה, למארב. תודיע למפקד שם. תגיד לו שאני יורד אליהם ואנחנו עושים ביחד סריקה עד קו המים!'. אילו היססתי עוד רגע לא הייתי מספיק להגיד לו מילה. הוא כבר היה בדרך החוצה, מחוץ לעמדה. אני לא זוכר איך בכל זאת עצרתי אותו, שיעמוד רגע, שישמע אותי. אולי אפילו תפסתי אותו ביד.
'נתן', אמרתי לו, 'אני חושב שאתה עושה שגיאה'. היינו שנינו בעלי אותה דרגה, אתה זוכר. הסברתי לו את דעתי. חזרתי על מה שכבר אמרתי לו בטלפון. התנועה בסבך מסובכת. הראות אפסית. הרעש הבלתי נמנע בכל תנועה מסוג כזה. החשיפה לפגיעה מטווח קצר, ממטר, מבלי שתוכל להבחין או להגיב. בשביל מה לקחת את הסיכון? הזכרתי את הירדנים, את הלגיון. אנחנו לא יודעים איפה בדיוק הם תפסו עמדות הלילה, בצד השני, אבל זה לא יכול להיות רחוק. והם לא יודעים מה אנחנו עושים שם בסבך פתאום, על המים. הם יכולים להגיע למסקנות הלא נכונות. לפתוח באש בלי שום התראה מוקדמת... אמרתי לו את כל זה, אתה מבין, והאיש שומע ולא מוכן להקשיב.
'אני רואה את זה ככה', הוא מסביר לי. 'היתה חדירה שלהם, זאת נקודת המוצא. היתה חדירה שלהם ודפקנו להם אחד או שניים. הם מונחים שם בפנים, בתוך הסוף. פצועים או גופות, אנחנו צריכים לוודא את זה. עד הסוף. וזה מה שאני מתכוון לעשות פה. להיכנס לשם בסריקה זהירה ולבדוק את העניין אחת ולתמיד'.
'תראה, נתן', ניסיתי בפעם האחרונה. 'אני לא חושב שיש שם מישהו בפנים. אבל גם אם נניח שיש, בסדר? פצוע או מת, למה חייבים לעשות משהו בקשר לזה?! אני מבין שצריך לעצור אותם, זה התפקיד שלנו. לא לתת להם לחדור. בסדר. אף אחד לא חדר. אז למה צריך להתעקש עכשיו?! זה לא התפקיד שלנו לאסוף אותם, להביא למישהו הוכחות, קרקפות. למה להסתכן בגלל דבר כזה, תן לי לפחות להבין!'
הוא לא התרשם, גורלי. 'אף אחד לא מסתכן פה', הוא אמר. 'אם זה מה שמדאיג אותך, פולאק, אתה יכול להירגע. זה יקח לנו חמש דקות, הכי הרבה עשר, ואנחנו גומרים וחוזרים. אני לא רואה מה כל כך מסוכן בזה. אתה רק תשב פה על הקשר, בהאזנה. יכול להיות שאני אצטרך לדווח לחטיבה דרכך'. אמר את שלו והלך. נגמרו הדיבורים. הבנאדם שמע אותי, עד הסוף, ודחה אותי על הסף.

ומכאן, ידידי, אני לא יכול לחדש לך הרבה. עברנו על זה הלוך וחזור אז, בתחקירים, בשיחות עם האנשים. גם אחרי שיצאנו משם, מהבקעה, וחזרנו לאימונים. אתה דיברת על זה עם הרב"טים שהיו שם, למטה. בשעת מעשה. הוותיקים שלכם שבאו בנגמ"ש עם גורלי. שירדו איתו לשטח. קרני היה אחד מהם, ואת רוב האחרים לא הכרתי... אני יכולתי לשמוע רק מהאנשים שלי, במוצב. אלה שירדו למארב אותו לילה. וגם זה רק עד כמה שהרשיתי לעצמי לשאול. הייתי זמני במקום. והם היו החיילים של זיו, לא שלי.
זה מובן, אני אומר. אתה לא היית שם, למטה. גורלי היה.
ודווקא חשבתי על זה לא מעט. מה היה קורה אילו הייתי שם. לפעמים אני עוד חוזר לזה, אתה יודע. אולי הייתי יכול לשנות במשהו, למרות הכל. ואולי זה היה מתרחש בדיוק ככה גם איתי. אני אומר לעצמי שאסור לחשוב על זה, מאוחר מדי. המעשה נעשה. ואני הייתי אותו צופה עיוור שעומד על המשמר, בעמדת התצפית שלו, מעל מקום ההתרחשות, והוא לא רואה ולא יודע דבר מכל מה שקורה אותו רגע ממש לרגליו... הספקתי להכיר את המוטיב הזה באוניברסיטה, בחוג להיסטוריה. השיעורים על הטרגדיה היוונית. אבל אנחנו לא ניכנס לזה, מה? אנחנו נמשיך.
לא, אני לא הייתי למטה, בסבך. אבל אני יודע שכל מה שהתרחש שם קרה במהירות. גורלי ירד עם האנשים שלו. הם הגיעו למקום המארב. בן-צבי איתר לו את הנקודה. זו שממנה באו הקולות כביכול. גורלי בחן את השטח במשקפת. הוא לא ראה שום דבר יוצא דופן. הוא לא היה יכול לראות. הוא פרש את האנשים לסריקה, בשורה חזיתית, ברווחים מצומצמים. הם יישרו קו מול המעבורת והתקדמו מערבה, נשק דרוך, ניצרות פתוחות, אצבע על ההדק. הם הגיעו לגבול הצמחייה ונכנסו פנימה, לתוך הסבך, מפלסים לעצמם דרך בסוף. קל מאד ללכת לאיבוד שם, בין הקנים הגבוהים, הצפופים. באותו רגע הם כבר לא מסוגלים לראות אחד את השני. כל אחד מתקדם בקצב שלו, מנסה לנחש לפי הרחש מה מקומו ביחס לשאר. הקו החזיתי נשבר. אין לך שום סיכוי לשמור עליו בתוך הסבך, אתה יודע. ורק תחשוב על זה! עשרה אנשים, שנים-עשר, מדשדשים קדימה בחושך מצרים, יד אחת אוחזת בנשק, יד שנייה מושטת קדימה לפרוץ דרך בקנים. מחכים לדרוך בכל רגע על משהו, גוף או גופה, לחטוף כדור ממטר. אנשים עיוורים לגמרי, למקומם, למצבם, למה שיבוא. תנסה לחשוב על זה רגע...
גורלי היה במרכז. קרני באגף הימני אבל לא קיצוני בשורה. האגף הימני היה הצד של הרב"טים, של הוותיקים. ולרנר לא היה שם הפעם, איתו. אולי יצא הביתה לחופשה, לא ניסיתי לבדוק. מה הטעם? אחר כך זה קורה. אחד הרב"טים שומע רישרוש לפניו. משהו התנועע שם, בסבך. בלילה כזה, בחושך כזה, 'לפניו' הוא מושג יחסי. אולי זה לא היה בדיוק לפניו. אולי קצת הצידה. אולי הוא בעצמו כבר לא התקדם בדיוק לפנים... כל זה חסר משמעות היום, חלב שנשפך. מישהו שמע משהו מרשרש בסוף ולא חיכה רגע. הוא פתח באש, וזה הספיק. כל השורה פתחה באש מייד אחריו. נשאר בחיים מי שיורה ראשון, מה? אז קודם כל יורים! מכת אש מהמותן ישר לפנים. אחר כך מגיעה פקודת 'חדל' ומתחילים לבדוק. להתפקד בשורה לפי הסדר. התור של קרני מגיע והוא לא עונה. הוא כבר לא יכול לענות, לאף אחד. הבנאדם שוכב שם, שניים-שלושה מטר קדימה, בסבך, מנוקב כדורים. בן-צבי הספיק לראות אותו מאוחר יותר, כשהוציאו אותו לשטח הפתוח. הוא סיפר לי בדיוק במילים האלה: 'מנוקב כמו מסננת', הוא אמר.
וזה היה בן-צבי שקרא לי ראשון בקשר, לא גורלי. הסמ"פ העדיף לדבר דרך צד שלישי. להגיד לבן- צבי מה להגיד לי, מילה במילה. וכבר יכולתי לנחש שקרה שם משהו חריג. אני עם המע"ד צמוד בכוח לאוזן, מרגיש גל של קור חותך עמוק בבטן. בן-צבי נכנס לרשת. הוא שכח מנוהל הדיבור. הוא קרא בקשר לפולאק. פשוט ככה, לפולאק. אני זוכר כל מילה כמו היום: 'אנחנו עולים למעלה, פולאק! תגיד שיכינו לנו שמיכות... השמיכות השחורות מהצמר. אנחנו עולים לקחת את השמיכות ולרדת חזרה. תגיד להם שיכינו שמיכות הכי מהר שאפשר...' הוא לא הסביר. היה שם מישהו לידו שקטע אותו. הוא חזר על הדברים פעמיים, אמר שהוא עולה אלי וניתק. קראתי לו במכשיר. אף אחד לא ענה. היתה שם מהומה לא קטנה. יכולנו לשמוע את הקולות עד עמדת התצפית. בן-צבי הגיע תוך כמה רגעים עם שלושה מהאנשים שלי. הם עמדו מתנשמים, שטופים בזיעה. הוא רצה רק את השמיכות השחורות והשתמט ממני. אחזתי אותו בשתי ידיים, בכתפיים. אולי גם טילטלתי אותו. 'תגיד לי מה לכל הרוחות קרה שם, בנאדם!'. ניסיתי להחזיק את עצמי לא לצעוק. הוא לא הביט בי. 'זה קרני', הוא אמר. 'הם הרגו אותו, הדפוקים האלה. הבניזונה הרגו את קרני, זה הכל... הסמ"פ שלח אותי לקחת שמיכות בשבילו. לעטוף אותו, שאף אחד לא יראה... ומי בכלל ביקש מהם לבוא?!'. הוא חטף כמה שמיכות מהערימה שנאספה בחצר, הטיל על הכתף ויצא בריצה. שלושת האחרים עושים כמוהו, ממהרים אחריו.
אני לא ראיתי את קרני. לא אותו ממש, אני מתכוון. הרב"טים נשאו אותו על אלונקה, צרור עטוף בשמיכות כהות מהודקות בחבלים. גורלי צעד בראש עם העיניים באדמה. הוא לא טרח להביט בי. עלה על הנגמ"ש וניגש למכשיר הקשר, לקרוא לחטיבה. הרב"טים הניחו את האלונקה מאחור, בתא הלחימה. אף אחד לא הוציא הגה. עשו הכל כמו מוכי הלם. הניחו על הנגמ"ש ועלו אחרי האלונקה, תופסים מקום לצידי הגופה. עמדתי ליד הרכב, מסומר למקומי. גורלי צעק על הנהג שיזוז כבר לכל הרוחות, שייסע! ראיתי את הנגמ"ש יוצא בכיוון אל השער ונעלם בחושך. כל זה קרה מהר מאד, כבר אמרתי. רגע היו פה, רגע אינם. חשבתי על זה. כל כך מהר... אפילו קרני לא הספיק להרגיש שום דבר כשזה קרה לו, אם מישהו יכול להתנחם בזה.

הוא משתתק ושנינו מברכים על הדממה. אני מצית סיגריה, מכסה בכף היד על הלהבה. בהתפרצות האש הרגעית, הכלואה, אני מבחין בכפות ידיו, מעל לראשי ומעט הצידה. הן נסמכות לשפת העמדה, צמודות ומאוגרפות. אני אחסוך לו את כל השאר, חשבתי. ממילא אין לו שום חלק בהמשך. בדברים שהגיעו אלינו בימים ובשבועות שאחרי, טיפין-טיפין. כל השקרים הקטנים, האוויליים, המכוערים. לכסות טפח על טפח, לטייח, לסתום על הבור את הגולל. והשוליים רכים מדי, מתפוררים, והעפר מתחיל לגלוש פנימה, בצדדים, ופתאום הבור רחב מדי וגדול מדי. סתום אותו פעם נוספת, מחדש, והוא שוב צומח תחת היד, גדל ומלעיג עליך, על תמימותך.
ברק הגיע לדמיה עם אור ראשון, גורלי הזעיק אותו מהבית. הוא היה צריך לטוס כמו מטורף כדי להגיע במהירות כזו. התחילה התרוצצות מטורפת. הודעות טלפוניות, ביקורים חטופים, הנחיות חסרות כל הגיון חדשות לבקרים. המסר היה ברור: לא להגיד אף מילה. לשתוק. היחידה לא שמעה, היחידה לא ידעה, לא היו דברים מעולם. עוד באותו לילה, בשבת, נסעו ברק וגורלי לביקור תנחומים במושב, אצל ההורים של קרני. מאוחר יותר, בעקיפין, למדנו גם מה נאמר שם. איך הוא נפל הבן שלהם, ליד הירדן, בהיתקלות עם חוליית מחבלים, פנים אל פנים... לא יכולנו גם לנחש של מי היה הרעיון: של המ"פ? של הסמ"פ? אולי הוא פשוט בא להם ככה, מעצמו, כשההורים ביקשו לדעת יותר, קצת יותר אם אפשר, על מה שקרה לו. אולי הם פשוט לא לקחו בחשבון שאלה כזו. איך זה קרה לו, לבן שלנו? ספרו לנו רק את זה: איך זה קרה לו?
בסופו של דבר אי אפשר להסתיר סודות, לא בסיירת. כמו להסתיר סודות בתוך המשפחה. לרנר הגיע למושב, אל ההורים. הוא שמע מה הם יודעים. הוא חזר משם וניגש ישר לשליש, למלא טופס בקשה להעברה מהיחידה. אחר כך הוא מצא את גורלי ואמר לו בקול רם, בפרצוף, את דעתו עליו. קרא לו שקרן ופחדן מחורבן, בפניו. היו כאלה ששמעו אותו אומר לו דברים גרועים יותר. שמעו גם איך הוא מבטיח לו, לגורלי, שהוא לא ייצא מזה נקי. שהוא, לרנר, כבר ידאג לזה שיעמידו אותו בפני וועדת חקירה. אפילו אם הוא יצטרך להגיע לרמטכ"ל בשביל זה. והוא לא ישאר איתו יום אחד, שעה אחת, באותה יחידה. לרנר עשה בדיוק את זה. אסף את הציוד שלו, קם ונסע.
ואחרי הכל הם נאלצו להקים וועדת חקירה. אם לא בגלל לרנר אז בגלל ההורים. השמועות הגיעו רחוק ועשו את שלהן. הדברים נודעו בדרך כזו או אחרת, להורים, למשפחה. מספיק כדי לתבוע וועדת חקירה... חוקרים הגיעו לביקורים בקו. משטרה צבאית. הציגו בלי סוף שאלות. כל המפקדים עברו דרכם, הקצינים, הסגל, כמה מהחיילים. גיליונות ארוכים של ניירת, פרוטוקולים, סיכומים. התחקירים נמשכו גם אחרי שחזרנו לתל-נוף, לביתן הסיירת. החוקרים התחלפו ביניהם עם הזמן, אבל לנו נדמה היה שהחקירה רק שבה וחוזרת על עצמה, מעגלים-מעגלים.
ויום אחד הכל נגמר. מעיין הקושיות נסתם באחת. יבש. התיק של קרני הונח הצידה מבחינתנו, ירד מסדר היום. לרנר לא חזר ליחידה. גורלי נשאר בתפקיד ועולם כמנהגו נוהג. הכל נגמר. לא עבר הרבה זמן ופולאק עזב. אולי ללא קשר לזה, אולי דווקא כן. הוא לא סיפר. עבר עוד שבוע, שבועיים, וגורלי הלך. פשוט נעלם לנו בוקר אחד, בלי מילה לפרידה. התעוררנו ולא מצאנו אותו בינינו. אחר כך הסבירו לנו, לקצינים, שהלך לאחד הגדודים. שבתוך כמה ימים יגיע סמ"פ אחר במקומו. עכשיו כבר היה ברור כי כל אותו זמן טעינו. התיק של קרני לא נסגר, זה רק הסיפור שלו שהיה לטאבו בינינו. החטא הקדמון, הנסתר. הס מלהזכיר.

מישהו קורא בשמי, כמו מרחוק. זה היה פולאק. עדיין קבוע במקומו, צופה אל מעבר לשפת העמדה, ממנו והלאה. לך לישון, גיא, הוא אומר. לרגע חשבתי שנרדמת.
כן, אני אומר. הגיע הזמן.
אני גמרתי, הוא פוסק. לא סוף הסיפור, אתה זוכר, אבל כל מה שבא אחר כך קורה רחוק ממני, בהרבה מובנים. הסיפור שלו, של קרני, נגמר בשבילי שם, בצרור העטוף הזה בין השמיכות והקשרים, כמו בתכריכים, שמונח מאחור, על ריצפת הנגמ"ש, והאנשים תופסים מקום לצידו, בלי הגה, משמר כבוד אילם של צבא רפאים, והרכב עוזב אותנו, את המוצב, נושא את כולם לתוך החשיכה... בשבילי הכל נגמר בתמונה הזו.

11 בנובמבר / האוטובוס האחרון
סיור הבוקר מאחר לצאת ואני מצטרף אליו בהחלטה של הרגע האחרון. תורה של המחלקה הגיע, וזו הכיתה של גפני. המשאית הפלוגתית במרכז הכפר, בחצר, פניה לשער, היוצאים כבר יושבים במקומם. את פולאק ידעתי שלא אמצא עליה. הוא לא ירשה לעצמו מותרות כאלה כשהכיתה של גפני צועדת לפניו. רכסתי עלי את החגור ממהר אל מחוץ לכפר, לדרך. הכיתה כבר במבנה תנועה, בטור מדורג. גפני בראש ופולאק לצידו. הם נותנים בי מבט מופתע.
למי בדיוק מחכים פה, אני שואל. למה אנחנו לא זזים?! אני פוסע קדימה ופולאק ממהר להתיישר לצידי. אני לא אשאל אותך מה אתה עושה פה, הוא אומר. אנחנו מגבירים את הקצב והכיתה דולקת בעקבותינו. בתוך רגע אפשר לשמוע את המשאית נצמדת מאחור, במאסף. בוקר חורפי עם משבים צוננים של רוח. בוקר טוב לצעדה.
בקילומטר השני מצטרף אלינו ברמן, מ"מ 2, מגיע בריצה מאחור. עכשיו גם הוא צועד בינינו, עוזי מוכתף עם שתי מחסניות מוצלבות. אתם לא חשבתם ששניכם תלכו כאן, קדימה, ואני אשב שם כמו איזה שמוק מאחור, הוא מסמן בראשו אל המשאית. אין לך חגור, ברמן, אני אומר, במקרה שלא שמת לב לפרט הזה?
מי צריך חגור לכל הרוחות! אומר ברמן. עם שני שומרי ראש כאלה? אני בטח לא!
כולנו צוחקים. הקצב מהיר, אולי מהיר מדי. מאחור נאלצים לרוץ מדי פעם, לסגור רווחים. שלושה קצינים בחוד, בראש הסיור, ואיש מהם לא צריך להיות פה מלכתחילה.
בקילומטר השלישי או הרביעי כולנו מזיעים, מתנשמים ומנסים להסתיר את הסימנים. לפתע זו תחושה משונה של מירוץ, ממש כמו בתחרות. הגשר מתקרב. ממרחק, לאורך קו העצים, אפשר להבחין בנקודת הכניסה ללשון. האוטובוס אמור לחכות מעבר לתעלה המתוקה, על דרך המלך.
אני במקומך, אומר ברמן, לא הייתי חוזר לכאן. הוא מתכוון לפולאק. אני במצבך לא הייתי חוזר לחור הזה! לי אין ברירה, אבל לך יש!
ולאן היית הולך במקומי?
לחוץ לארץ, הביתה, לכל מקום. רק לא לכאן... אתה הרי הגעת מלונדון, לא? יש לך עבודה שם, זה כל מה שצריך. במקומך הייתי חוזר לשם, מה מפריע לי? המלחמה נגמרה, לא? אתה את שלך עשית. ואתה לא חייב פה כלום לאף אחד... ככה שאם שואלים אותי אתה פשוט יכול להגיד יפה שלום, לקום וללכת. אתה לא קיבלת צו כמו כולנו, אתה מתנדב, ואף אחד לא יכול לעצור אותך!
יש בזה משהו, אני אומר. חומר למחשבה בשבילך, ערי. במיוחד אם זה יכול להימשך פה הרבה, כמו שאתה אומר. אולי באמת חבל על הזמן שלך.
אני לא אשאיר אותך פה לבד, הוא מחייך אלי. ואתה יודע את זה. ואמרתי מאה ימים, זוכר? עד מאה ימים. אנחנו עוד לא עשינו פה כל כך הרבה...
מאה ימים?! מזדעק ברמן. מי אמר שנגיע לזה?!
אל תשאל אותי, אני אומר. שאל אותו!
אני לא אמרתי שנגיע לזה, אומר פולאק. אמרתי שאני לא אהיה פה אפילו יום אחד יותר... מאה ימים יספיקו לי לגמרי, אני חושב. שנינו צוחקים.
ברמן מציץ בנו ומושך כתפיים. אתם שניכם השתגעתם, אם תשאלו אותי!
ואיך זה, אני מוצא את עצמי מהרהר, שבכל אותן שעות, בלילות, לא עלה בדעתי גם לרגע שזה תלוי רק בו. להישאר או ללכת. רק החלטה שלו! עצם האפשרות לא עלתה אפילו פעם בדעתי...
בגשר אנחנו נפרדים. ברמן כבר בצידו השני עם כל היוצאים. פולאק עדיין בחגור. הוא כבר ימצא לו מקום מחבוא במסגד, במפקדת הגדוד. אנחנו לוחצים ידיים.
שמור על עצמך, גיא, ואני לא חוזר ללונדון בשלב זה, אל תדאג. אני חוזר לכאן... יש לי עוד כמה סיפורים בשבילך, אתה יודע.
לא חשבתי לרגע אחרת, גם אם נדמה לי שאתה לא עושה בחוכמה.
זאת לא תהיה השטות הראשונה שלי, הוא צוחק, ולא האחרונה. אחר כך הוא עולה על הגשר ונעלם מאחורי שדרת העצים. רק לפני עשרה ימים עברתי כאן, באותה דרך, לצד האחר. רק עשרה ימים, אני חושב, אלוהים אדירים!

לא מיהרנו לחזור לכפר. אנחנו נשארים לארוחת בוקר במסייעת, מחליפים אינפורמציה. האנשים צמאים לרכילות האחרונה מהגדוד, מהאוגדה. רק לקראת צהריים יצאנו חזרה, מאחרים לשוב. חליבה עוצר אותי כשאני בדרכי לחושה, לחדר הקצינים. שמעת שיש כוננות, הוא שואל. לא, אני מודה. בכל הקו, הוא מודיע לי. הגיע לפני חצי שעה בערך, בטלפון ובקשר. והם ביטלו את כל החופשות, גיא. אין יציאות הביתה עד להודעה חדשה!
אני דוהר אל הטלפון במפקדה. סירוטה, הקשר הפלוגתי, יושב על המרכזייה. אמרתי שיקשר אותי עם המבצעים בגדוד, ומהר. הוא מצלצל ומעלה את סמל המבצעים על הקו. איך אני יכול לעזור לך, אולמן?
זה בנוגע למצב, אני אומר. אומרים לי שאין כרגע יציאות לחופשה.
זה נכון. ביטלו הכל ויש פקודות בדרך. עושה רושם של משהו רציני, אם אתה שואל אותי.
ובקשר לאוטובוס מהבוקר, זה שהוציא את האנשים הביתה.
מה איתו?
אתם עצרתם אותו?
לא הספקנו. ניסינו אבל אפילו אנחנו לא זריזים כל כך. האוטובוס בדרך הביתה, עד הסוף. אם רצית לתפוס שם מישהו אז פיספסת את הרכבת!
זה בסדר גמור, תודה. אני מחזיר את השפופרת לסירוטה.
בחוץ אני מחייך בתחושת הקלה, מתאפק לא לפרוץ בצחוק גדול. אתה יצאת מזה, אני רוצה לצעוק אחריו. אתה יצאת מזה ואף אחד לא יעצור אותך עכשיו.

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
חוזרים לחפור • מחפי ראש • רשימת היוצאים • מעוז שממית • יהודי מאמין • מחט לווריד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות