טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 13

חוזרים לחפור • מחפי ראש • רשימת היוצאים • מעוז שממית • יהודי מאמין • מחט לווריד • פרק 13 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

____________________________________

שער שני

המוצב

____________________________________

פתיחה באש
שבוע עבר מאז שפולאק חזר אלינו ואש נפתחה על הכפר. הרבה השתנה אותו שבוע, ועוד קודם לזה, בימים בהם נעדר. זה התחיל בגורלי שחזר מהבית ומיהר לכנס את הסגל במפקדה. על הקיר, ליד רשימת היציאות, הודבק קטע מהעיתון של אתמול שהודגש במסגרת עבה. בן מצא את קבר אביו, נכתב שם, בצידה המערבי של תעלת סואץ. האב נהרג לפני 33 שנים כחייל בחיל התובלה הבריטי במצרים. הבן, גם הוא בחיל התובלה, איתר את אביו בין קברי חיילים יהודים בפאיד ופנה לרבנות הצבאית בבקשה להעביר את השרידים לקבר ישראל. הנה סיפור יפה של איחוד משפחות, מסביר לנו המ"פ. מישהו יכול להסביר לי מה רע בזה? אדם חולם שנים להגיע אל אבא שלו ובסוף זה קורה לו כאן, בפאיד! אם לא היינו כאן הוא היה ממשיך לחכות, מה? אז הנה יש מישהו שנעשה מאושר בגלל המלחמה הזאת!
ומוסר ההשכל, אני תוהה. אז הנה, עכשיו זה מגיע.
אנחנו יושבים פה, אומר גורלי, ולא זזים כרגע לשום מקום. ואנחנו הולכים לחפור את הכפר הזה. לחפור עמוק, כהוגן. מחדש. רציתי שנסתכל על הדברים מהצד החיובי שלהם, אתם מבינים. כי אפשר לראות את זה כמו אסון, אני יודע. כמו עונש. אני הייתי רוצה שנקבל את זה כמו חלק מהחיים. תחשבו על הבחור הזה מחיל תובלה, המאושר באדם... ועוד משהו בהזדמנות הזאת: אנחנו חופרים את ארץ גושן. אז לא להיבהל אם נתקלים בעצמות, אתם יודעים. אולי מדובר באיזה קרוב משפחה, מה? קרוב רחוק-רחוק כזה... החיוך הקנטרני שלו חותם את הישיבה. מעכשיו הכדור בידינו. לקום, לחזור למחלקות ולבשר לאנשים. הפלוגה חוזרת לחפור.
והגדוד כולו מתחפר לאורך הקו. גורלי הגיע מהמג"ד עם ידיעות קודרות. חשש לפעולה מצרית יזומה בגיזרה הצפונית של התעלה. סביר שזו תבוא בצורת הפגזה ארטילרית. הנחתה פתאומית, מרוכזת, על כל העמדות בגיזרה, והכפר הזה שלנו בתוכן. אפשרות לתקיפה של הקומנדו שלהם בצמוד לארטילריה.
ברמן, מ"מ 2, טוען שידיעות כאלה לא מסתדרות לו כשברדיו מדברים על שחרור שבויים. משני הצדדים, כן, וכל יום. אם משחררים שבויים, הוא אומר, זה מעיד על רגיעה, לא להיפך.
למצרים יש היגיון משלהם, עונה לו גורלי. הם יכולים להשתמש בעניין השבויים דווקא בשביל לתפוס אותנו ישנים. מספיק שתיקח את המלחמה הזאת בתור דוגמא. ואנחנו לא יכולים לקחת שום סיכון, לא אחרי כל מה שקרה!
טנא, מ"מ 1, לא מוכן להשלים. ונניח שיש משהו בידיעות האלה, אני לא מבין מה רע במה שחפרנו עד היום. יש שוחות עמידה זוגיות, עמוקות, מדופנות כמו שצריך. יש מדרגות ירי בנויות. יש תעלות קשר חפורות בין העמדות. יש שני קווים של גדר תלתלית סביב הכפר. מה לא מספיק בזה?!
גורלי ציפה לטיעון הזה. מה שעשינו עד היום, הוא מסביר, לא נותן תשובה למקרה של הפגזה, של ארטילריה. עשינו מה שאפשר במה שהיה לנו ועכשיו צריך לעשות הרבה יותר. להיכנס עמוק יותר לאדמה פנימה ולבנות מחסה הגון מעל לראש. מחסה חזק, מבוּטן, שיהיה מספיק טוב גם נגד מרגמות שלהם וכל מיני ארטילריה.
חוץ מפגיעה ישירה, קורץ לנו חליבה.
חוץ מפגיעה ישירה, מסכים המ"פ. בונקרים אנחנו לא נבנה פה, אבל שפניות עם מחפי-ראש נעשה. גדוד הנדסה של האוגדה מפרק בשבילנו את קו העמדות המצרי, זה שהם פרשו לאורך התעלה המתוקה. מחפי-הראש של הקומנדו שלהם יגיעו הנה. זאת עבודה טובה מברזל יצוק, מוטות עבים כמו שצריך. אתה חופר עמוק ומעמיד מחפה-ראש על הדפנות, בצדדים, כמו סככה מקובעת, ועל הברזלים אתה מניח כמה שכבות שקי חול. זאת שכבת הדיפון. גמרת את זה אתה מחזק למטה, בצדדים, נותן תמיכות טובות ומעגן הכל, והנה שפנייה מוכנה לכל הפגזה... כל חייל בתוך השפנייה שלו, זה כל הסיפור.
ברור לגמרי, אני חושב. שפניות. ואנחנו שפני הניסוי.

למחרת כבר פרקו נגמ"שים ערימות של מחפי-ראש במרכז הכפר. הכוננות נשארה בעינה. פולאק, שהגיע מעט לפני חשיכה, מצא את המחלקה כולה בחפירה. השוחות הישנות כבר היו בשלבים שונים של הריסה ובנייה מחדש, רק זו שלו עדיין נותרה כשהיתה. מראה של מהפיכה גמורה, כאילו דבר מה עמוק מאד השתבש מיסודו. מחפי-הראש המפוזרים סביב, בין העמדות, שיוו לגיזרה כולה חזות של כאוס גמור. פולאק לא אמר דבר, מביט סביבו בשפתיים קפוצות ונכנס לחושה לפרוק את חפציו. אחר כך יצא לעמדתו. מאוחר יותר, כשהתפניתי לסור אליו, מצאתי אותו בשק השינה. אם לא נרדם נראה שרצה להיעזב לנפשו. גם בימים הבאים מיעט לדבר. משהו השתנה בו מיום שחזר. כדרכו שיקע עצמו בעבודה אלא שעתה היה לשתקן, מסוגר שלא כדרכו. פניו נותרו חתומות ועיניו מצומצמות, חומקות ממני. חיכיתי שיתיישב, שיסתגל, אבל מעט השתנה. דומה שהפך מרוחק יותר. משהו שקרה בבית, תהיתי, או משהו שקשור אלינו, למקום הזה. לא היתה לי שום דרך לדעת, או אפילו לנחש.


ביום בו נפתחה האש על פלוגה ב', מערבית לכפר, מצאתי אותו צמוד למשקפת בתצפית. היתה הפסקת צהריים, יום שישי, ורק כמה שעות לסיום עבודות לקראת השבת. פעם ביום היה מגיע לעמדת התצפית ומשחרר את הצופה, מחליף אותו לשארית המשמרת. כבר הפך את זה למנהג. מתייצב לצידו הצמדתי משקפת שדה לעיניי. צפויה לנו שבת חורפית. שמיים באפור בהיר ואיזו שקיפות צוננת על הפיתחה כולה, הרחק מזרחה. אני ממקד את העדשות על מצבת החייל האלמוני.
משהו מיוחד אצלם, למטה?
פולאק נד בראשו לשלילה וחוזר להציץ בעינייות. ביום טוב אפשר להגיע רחוק מאד איתו, הוא אומר ומתכוון לפריסקופ. תחשוב על זה, גיא. נניח שמישהו יושב כרגע על איזה ענן מעלינו. הנסיך הקטן אם תרצה. רואה אותנו ככה, ממבט הציפור. נניח שהוא עושה את זה כבר הרבה זמן. הוא ראה אותנו מגיעים לכפר, בפעם הראשונה. אחר כך הוא ראה בורות קטנים כאלה, קטנטנים, צצים סביב הכפר. ראה אותנו חופרים אותם במעגל. אחר כך השקים מתמלאים ומונחים זה על זה סביב הבורות. ממש כמו עלי כותרת, אם תרצה. אחר כך התעלה שעוברת ומחברת בין החורים האלה מסביב. משם, מלמעלה, הוא עוד יכול להאמין שבאנו לקשט את המקום. לענוד לו טבעת כזו, לקישוט. מה זה יכול להיות, אחרי הכל...
אבל עכשיו הוא מתחיל להתפלא. הוא רואה אותנו הורסים ומתחילים מחדש. הוא רואה את הסורגים האלה מונחים על הבורות. זה נראה לו מוזר, מלמעלה. אנשים מכניסים את עצמם לכלובים. אנשים מסתירים את הכלובים מתחת לשקים. עכשיו כבר לא רואים בורות מלמעלה רק בליטות כאלו, גבשושיות. זה כבר לא נראה כמו קישוט או טבעת. והאנשים נעלמים שם, מתחת. כאילו כולם ירדו למחתרת... אלוהים יודע שאין לו מושג מה אנחנו מחפשים כאן. אנחנו נכנסים פנימה, עמוק פנימה, ומשאירים אחרינו עקבות..." הוא מסיים לפתע, כשם שהתחיל, וכל אותו זמן הפנים נסתרות ממני, רק השפתיים נעות. גם אם התכוון אלי הוא לא נותן שום סימן, כאילו צמחה לה בינינו מחיצה שקופה של זרות.

מאוחר יותר, מתכוננים לקבל את השבת במבנה המחלקה, בא מטח ירי פתאומי ומטיס אותנו חזרה לשוחות. בתוך זמן קצר אנחנו מקבלים את הידיעה: פלוגה ב' ספגה מכת אש. שבעה פצועים אצלם, חלקם קשה. גם שגב, מפקד הפלוגה מאז סאראטוגה, בפצועים.
סעודת השבת התבטלה אותו ערב. אנחנו לועסים את המזון בעמדות, בחגור מלא, צמודים לנשק. שם הם דפקו את פלוגה ב', מפטיר מלחי לצידי, וכאן הם דפקו לנו את השבת. במשך הלילה אני עובר בין האנשים. פעמיים אני נדרש להורות לוילנברג שינמיך את הווליום בטרנזיסטור, גם אם המכשיר הזעיר דבוק לאוזנו. מסיקה, בן-זוגו לעמדה, מסביר כי מאז הידיעה על ב' הבנאדם צמוד לרדיו ומחכה לשמוע על זה בקול ישראל. זה לא הולך במהירות כזאת, אמרתי. לפעמים הם לא מודיעים בכלל. הוא אמר שניסה להסביר לו אבל זה כמו לדבר לקיר. הבנאדם מדביק את המכשיר יותר חזק לאוזן ומחכה להודעה מירושלים.
וילנברג יאלץ להמתין עד הבוקר. בשעות הקטנות של הלילה בא רעם התותחים מעומק השטח, מדרום, ואפשר ללוות את שריקת הפגזים ההולכים צפונה. זה שלנו, פוסק מלחי, ישוב בתוך שק השינה. האוגדה דופקת את הבניזונה על מה שהם עשו לב', ועכשיו רק חסר לנו שזה ידליק את כל הקו. אפילו מחפי-הראש המחורבנים שלנו עוד לא גמורים!
אל תבנה עליהם, אני אומר לו. אם תרד עלינו ארטילריה כל הכיסויים האלה לא יעזרו הרבה.
בוא נשמור את זה בינינו, אומר מלחי. נועץ עיניים במסך האפל ממול אני שומע אותו משתרע בפינתו, רוכס את שק השינה מעל לראשו.

בבוקר, בשמונה-וחצי, קולט וילנברג את הודעת דובר צה"ל. כוחותינו פעלו לשיתוק אש האויב, נאמר בה. הרדיו לא מזכיר תותחים. שבת נעימה, ממוזגת, וכולנו רואים אותו מתרוצץ כל הבוקר, עובר במבנים ובחצרות כאחוז תזזית. לבסוף מצא מה שחיפש: לוח עץ גדול, מלבני. יתכן ושימש כיתת בית ספר בכפר, לפני שהגענו. הוא גורר את הלוח אל מבנה המחלקה . שם, בפינה ששימשה את הכיתה שלו, הוא תולה אותו על הקיר. אחר כך יביא גיליונות בריסטול מהשליש במפקדה, מסתגר לשעה ארוכה עם הניירות, סלילי הצלוטייפ ועפרונות הטוש העבים. כשסיים יכולנו לראות את הטבלה שלו פרושה על כל הלוח עם מאה משבצות בתוכה. הראשונה בהן נשאה את תאריך יום אתמול, ה-16 בחודש. מאה ימים על הקיר ובתוך המשבצת הראשונה, בכתב ידו, רשומה הודעת דובר צה"ל כלשונה. מעל הטבלה, בפינה הימנית העליונה, נכתב באותיות דפוס גדולות רשימת היוצאים.
אנשים מתקבצים ובאים לבחון את הכתוב, לנסות להבין, אלא שוילנברג לא היה שם. עשה את שלו ופרש לשוחה לנוח. אחר הצהריים אני פוגש אותו בעמדת התצפית. שאלה אחת, יוסי. למה רשימת היוצאים?
במקום תשובה הוא קם, יורד ממשטח השקים וכורע בחול. אחר כך הוא מתווה באצבע קו ישר בקרקע. הקו הזה הוא התעלה. בשבילי כל מה שנמצא בחלק הזה, מזרחה לקו, זאת הארץ שלנו. כל מה שנמצא בצד השני, מערבה, זאת אפריקה. עולם אחר לגמרי. אנחנו נמצאים כאן, אתה יודע. ולא חשוב בכלל מי נמצא איתנו, בשבילי כולם משפחה אחת. כולם מחוץ לארץ, מנותקים. אפשר לקרוא לזה כיס או מובלעת, או מה שאתה רוצה. בסוף זה הקו שמפריד, הנה כאן. הקו הזה הוא מה שקובע. כולם רוצים לעבור לצד השני, הביתה. כולם מחכים לתור שלהם לצאת. גם אני, אתה יודע. מאז שבאנו הנה אני מחכה לתור שלי... אז עכשיו התחילו לירות כאן, ויש כוננות. מתחיל להתחמם פה, אתה מבין. ואני כבר לא כל כך יודע בקשר לתור שלי. אני כבר בכלל לא בטוח שהוא מגיע.
זה רק עניין של סבלנות, יוסי. הוא יגיע.
כן, הלוואי. משהו שלא מפסיקים לחשוב עליו, כל הזמן. כל רגע. איך יוצאים מכאן, הא? בלי תור, ככה. אקספרס. איך עוברים את הקו המזוין הזה בלי לחכות... ואז זה הכה אותי ככה, כמו פטיש בראש. תפסתי את הפטנט, אתה מבין. את הפיתרון. כל כך פשוט שהייתי מוכרח לראות את זה בעיניים, שחור על גבי לבן. את כל הרשימה. כמו משהו שלוחץ מבפנים ואי אפשר להפסיק. פתאום תפסתי את זה: אלה ששום דבר כבר לא משנה להם - יוצאים. אלה שיצאו מפלוגה ב', אתה שמעת. הם כבר בבית עכשיו, בארץ. הם יצאו מהמשחק, אתה מבין?
יש ביניהם כאלה שלא חוזרים, אני אומר. לשום מקום. אני מקווה שאתה לוקח את זה בחשבון.
גם הם ברשימה, כן. אני לא רוצה שיהיו כאלה, תבין, אבל אם יהיו אז אני מכניס אותם. הם יוצאים ראשונים מבחינתי. עיניו עדיין מלוות את אצבעו וזו, כמי שזכתה בחיים משלה, שבה והולכת בחול, בנתיב המסומן.
בסדר, יוסי. אני לא אפריע לך להנות מהנוף. אלה השעות הכי טובות, אתה יודע. לפני השקיעה ועם השמש בגב. יש מה לראות במשקפת. אם תסתכל חזק אולי תגיע קרוב לבית, מי יודע. וילנברג מציץ בי כמי שנתפס בקלקלתו. תביט, אמרתי, אין לי שום דבר נגד הטבלה שלך. רק שהייתי רוצה לראות אותה נשארת ריקה, זה הכל.
אני ממתין שישוב למקומו במושב הצופה, מול המשקפת, ופונה ללכת.

מעט אחרי צאת השבת שובר פולאק את השתיקה. בחדר הקצינים דולק נר בודד ושנינו בהכנות אחרונות לתזוזה. ליד הדלת הוא עוצר, בדרכו החוצה, דמות פרושה לעצמה, עטופה במעיל, חגור, קסדה ונשק, מטילה צל ארוך על הקיר. תשאיר לי את הנר, גיא, אני חוזר עוד דקה להכין לנו קפה. הצצתי בו מופתע. אני במשמרת ראשונה היום, הוא אומר. זה עוד מעט. ויש לי סיפור מעניין בשבילך. ככה שאם יסתדר לך אתה מוזמן.
אתה תמיד שומר הפתעות כאלה לרגע האחרון?
רק היום, הוא מחייך אלי. בכל מקרה הקפה יחכה לך, אם תחליט לבוא.

מאוחר יותר בשוחה שלו, חצייה בהריסה וחצייה בבנייה מחדש, נדמה שעברו חודשים מאז היינו כאן יחד. הרגשה שהכל בעצם מתחיל מאפס. כאילו לא נאמר פה דבר מזה זמן, או בכלל. כאילו אותן מילים שרשמתי, ממלא בהן דפים צפופים של מחברת, לא באו ממנו, או מכאן. לוגמים מהנוזל החם, הצורב, אנחנו מתכנסים בשתיקה. לפנים, כמו ממש בסמוך, נבלע המורד בשחור העמוק עוד יותר של עצי הפרדס. לילה שאיננו קר או חם מדי, הכל במידה.
היום זה סיפור של אמונה, הוא פותח. קולו נוקשה מעט, מאומץ. זה לא בא לו בקלות, אני חושב. הסיפור של צורף, הוא אומר. דוד צורף, החובש המחלקתי שלי. יהודי מאמין, צורף, בעמדת הקוף על שפת התעלה, במעוז שממית. לא נורא רחוק מכאן, כשאני חושב על זה, אבל על שפת התעלה. ומהצד השני שלה, המזרחי. אלה הימים האחרונים לפני מלחמת ההתשה כשאנחנו מגיעים לתעסוקה בקו, מתפזרים בין המוצבים. אלה כבר בונקרים מאבן עם שכבות-פיצוץ על הגג, אבל עדיין חיים למעלה, מעל האדמה, עם אוהל גדול למטבח וחדר אוכל. ימים אחרונים של חסד, גיא. לפני התופת שמחכה לקו הזה בימים שיבואו. ולא היתה לנו שום סיבה להתלונן. זה היה אביב, אולי ראשית קיץ. בבקרים עוד יכולנו לחלוץ נעליים, לתת לאצבעות להתחפר בחול. הלילות חמימים, בהירים מאד, ואפשר לשבת ולצפות שעות במים. התעלה עוד לא הבהילה אף אחד אז. מתיחות כבר היתה, כן, אבל שמור על הראש שלך, על התחת, והכל יעבור בשלום.
ופה אנחנו מגיעים לעמדת הקוף. זאת היתה הנקודה המסוכנת. זוכר את מגדלי השמירה שהכניסו למוצבים בקו? התשובה היהודית לעמדות התצפית שלהם, בצד השני, אלה שבנו לצופים שלהם, ל'קופים', בצמרות האקליפטוסים. הצד שלנו היה בלי עץ לרפואה, חשוף לגמרי. ככה הגיעו מגדלי-התצפית מהארץ, עשויים מברזל ממש כמו בתמונות הישנות של חומה ומגדל. כשהגענו לקו הם היו עוד בגדר חידוש. לא עבר הרבה זמן והיה ברור שהצלפים שלהם מעלים את הקופים שלנו על הכוונת. פתאום היתה לנו נקודת תורפה בלב המוצב. הטיפוס בסולם למעלה, לתא הסגור, המוגן. ההצצה בחרכי הירי, באשנבי התצפית הקטנים שנקבעו בגובה הראש. והירידה חזרה למטה. סכנה בשלבים.
מיום שהגענו פחדנו מכל מה שקשור בעמדת הקוף. ואולי לא כולנו, כי אני לא חושב שצורף פחד. הוא היה יהודי מאמין, באמת. בחור גבוה, מגודל, עם זקן מאורך כזה של חכם, עם ידיים ארוכות וחזקות. אחד שמדבר מעט. שאוהב להימצא ברשות עצמו מבלי להתבדל. מאלה שמוכנים לעזור כל רגע, בכל דבר, אבל בהצנע. מעולם לא שמעתי אותו דורש משהו לעצמו. והוא היה החובש המחלקתי, האיש שתוכל לסמוך עליו בכל מקרה...
יצא שטקס הנישואין שלו היה שבוע אחרי שירדנו לקו. הכלה, כך הוסבר לנו, בת למשפחה טובה ומיוחסת בירושלים, ממאה שערים. הוא עצמו היה לתלמיד ישיבה מיום שהשתחרר מהצבא, וגם הדתיים האחרים בתוכנו היו חילונים גמורים לידו. אילו רצה היה יכול לחסוך לעצמו את המילואים. הוא לא רצה. היו בינינו שהיו מוכנים לחתום שהוא לא יחזור אלינו אחרי ירח הדבש. הוא מצידו לא הבטיח דבר. לפני שיצא ניגש ואמר לי באיזה יום הוא יהיה פה חזרה. שבוע אחר כך, באותו יום, הוא חזר. לא חשבתי שירשה לעצמו אחרת. לא הוא.
אלא שזה היה אדם אחר. השבוע עם הכלה שלו, שרה-שׂוּרֵה, כמו שקרא לה על דרך החיבה - הימים האלה עשו לו משהו. האנשים החליטו שהוא לא חזר לאדמה. מיום שהגיע היה מטייל בינינו כחולם בהקיץ. עושה את מה שצריך, כן, אבל לצאת ידי חובה. ואז הוא גילה את עמדת הקוף על המגדל. מציאה משמיים, אתה מבין. הוא היה עולה לשם, למעלה, ועושה משמרות כפולות, משולשות, שעות ארוכות. לעיתים, כשהייתי עולה לבדיקה, מקלל את חובתי ועושה את הדרך במהירות האפשרית - זינוק אחד אל הסולם וכמה דילוגים אל פתח התא ופנימה - מצאתי אותו בכיסא הצופה עם העיניים קבועות באשנב שלפניו, צופות הרחק מערבה. עיניים פקוחות טיפה יותר מדי, אתה יודע, לא ממוקדות, לא ממש רואות. ותמיד רחוק מהמשקפת על החצובה. כאילו הוא יכול לראות הרבה יותר בלעדיה. הייתי בודק את יומן התצפית הפתוח ומוצא דפים ריקים, חלקים, מרגע שעלה למשמרת. שום דבר רשום. אז נכון, הוא היה שם, למעלה, אבל במקום לגמרי אחר.
ועכשיו הלילות. צורף היה בוחר לעצמו את המשמרת הגרועה מכולן, זו של השעות הקטנות, הקרות והאיטיות, במעבר מהלילה לבוקר. אנשים היו מתחלפים איתו בשמחה. אם יש משוגע שמוכן לקבל על עצמו את העונש למה לא לתת לו? קדימה, שייקח! לילה לילה הוא היה עולה למגדל באותן שעות ארורות, הקוף התורן של המחלקה. היו לילות שביקשתי השכמה לשעות האלו, לסיור הביקורת בעמדות. עובר בין השומרים ברטיבות הכבדה הזו, בצינה החודרת. אם היו רוחות בלילה הן תמיד הופיעו בשעה הזו, משבים-משבים ולאורך זמן. השומרים היו מתקשים לשמוע משהו ברוח. היו מקרים שלא שמעו אותי מתקרב עד טווח מגע, ולא יכולתי לבוא אליהם בטענות. לא בלילה כזה. אל המגדל הייתי מגיע כתחנה אחרונה. כמו באותו לילה, יומיים או שלושה אחרי שהוא חזר מירח הדבש. עצרתי ליד הסולם. חושך, רוח, אבל אני שמעתי משהו אחר. ידעתי שהוא צריך להימצא למעלה והחלטתי לעלות, להעיף מבט.
באמצע הסולם עצרתי. הרוח ניגנה בקירות הברזל של התא, בסדקים ובנקבים, אבל מה ששמעתי לא היה שייך לרוח. עליתי כמה שלבים נוספים, בזהירות, ועכשיו כבר הייתי קרוב לפתח. עצרתי לשמוע. זה היה צורף. ישוב בגבו אלי, גוש כהה וגדול. חשבתי שהוא שקוע בתפילה. אחר כך הבחנתי שזו רק מילה שחוזרת על עצמה, שוב ושוב, דקה וחנוקה. משהו כמו נהמה, כמו יללה. והיה מין מקצב קבוע לדרך אמירת המילה, שוב ושוב. איזו תחינה דקה, ילדותית, שהעבירה בי צמרמורת... תזכור שמדובר בבחור חזק ומגודל, בוגר בכל מה שעשה. עכשיו ישב כאן, בתא קטן מברזל על שפת התעלה, שתיים בלילה, חשיכה גמורה, והוא עם הפנים מערבה, לאפריקה, קורא בשמה של אשתו: 'שׂוּרֵה'...

לקראת סוף השבוע ראיתי אותו חסר מנוח. זה היה בולט וחריג כל כך ששאלתי אותו בינינו, בארבע עיניים, מה מציק לו. אם יש משהו שאני יכול לעזור.
'בשבת אני אהיה בבית', הוא אומר, 'והכל יבוא על מקומו בשלום'.
'לא ידעתי שאתה יוצא לשבת', אמרתי. 'אז מישהו ויתר על היציאה שלו בשבילך'.
'חס וחלילה! אני לא אקח את מקומו של מישהו. אף פעם לא!'.
לא הבנתי על מה האיש מדבר. שאלתי איך הוא מתכוון לצאת.
'אני עוד לא יודע איך', הוא אומר לי, 'אבל אני יודע שאני יוצא'.
'יש לך הרגשה כזאת, אתה מתכוון'.
'יותר מהרגשה. אני יודע'.
'אבל אתה עוד לא יודע איך זה יקרה'.
'כשזה יקרה אני כבר אדע'.
'אתה אדם מאמין, דוד', אמרתי לו, 'אבל אמונה לא גורמת לניסים. לא בזמן אמת. היית שבוע שלם בבית. חזרת לפני פחות משבוע. כולנו אנשי מילואים פה וחלק נשואים, בעלי משפחה. כמעט כולם עם בעיות בבית ורוצים לצאת בשביל לסדר דברים. סיבות לא חסרות לאף אחד. מה שאני רוצה להגיד, דוד, שאם מישהו מוותר לך על התור שלו אז בסדר, אני מבין. זאת הדרך היחידה שאני רואה אותך יוצא מפה, אם אתה מתכוון לעשות משהו בעניין הזה'.
הבנאדם מביט בי ומחייך. 'אני לא מתכוון לעשות שום דבר, תאמין לי'. והוא נשמע בטוח לגמרי. 'אני פשוט יודע שזה יבוא'.
'תהרוג אותי אם אני יודע איך', אמרתי, מבין שאין על מה לדבר.
הוא עמד שם וחייך. 'אל תדאג', הוא אמר, 'זה יקרה'. ובזה נפרדנו.

זה היה יום חמישי, אני זוכר, ולמחרת הגיע אלינו רוטמן, החובש הפלוגתי, לתרגל את המחלקה בעירוי נוזלים. אספתי את האנשים באוהל חדר-אוכל, פתחנו מיטת שדה בין השולחנות וחיכינו לראות את הקורבן התורן. רוטמן חיפש מתנדב כזה, כמו תמיד, להדגים הכנסת מחט לווריד, ואף אחד לא רוצה לראות איך היד שלו הופכת למסננת. אף אחד לא התנדב. בסופו של דבר, כמו תמיד, זה נופל על החובש המחלקתי. חלק מהמקצוע, מהתפקיד. צורף לא אהב את זה יותר מאיתנו אבל הוא לא הוציא מילה. קם, הפשיל שרוולים והשתרע על המיטה. רוטמן והעוזר שלו הכינו את מה שנדרש להדגמה. המחט עצמה היתה מדגם חדש. מודל מתקדם יותר, אמר רוטמן. הוא לא הספיק לתרגל הרבה עם המודל הזה שרק הגיע לקו. החידוש היה בחיבור המהיר, כזה שמתפרק בקלות, בין המחט לבסיס החיבור על צינור הנוזלים. משחק ילדים לעבוד עם הדגם הזה, הסביר רוטמן, וניגש לתרגל על צורף, הלכה למעשה...
מפה והלאה, גיא, הכל מתרחש במהירות דמיונית. אף פעם לא הייתי חסיד של הדגמות כאלה כך שמצאתי לי משהו לעסוק בו בצד. כשחזרתי להעיף מבט ראיתי את רוטמן והעוזר שלו על ארבע, בחול, מתרוצצים סביב המיטה כמו זוג כלבי-גישוש, בבהילות עצומה. רגע אחר כך היה החובש הפלוגתי לידי חיוור כמו קיר.''מסוק!' הוא אומר לי בשקט, בינו לביני. 'הליקופטר, פולאק! מהר! איבדנו אצלו את המחט... וזה יכול להיות שם בתוך הווריד. אלוהים יעזור לי, פולאק, אתה חייב לקרוא למסוק!'
"לא שאלתי קושיות. לא היה לנו רגע לאבד. זינקנו החוצה אל מכשירי הקשר ואני זוכר ששברתי יותר מקוד אחד בקריאה למסוק. חיי אדם בסכנה, לא? וצורף, היהודי המאמין שלנו, נשאר לשכב במקומו. העוזר של רוטמן היה שם לדאוג שלא יזיז ציפורן, שלא ינשום אם אפשר. אני לא חושב שהיה גם אחד בין האנשים שלי שתפס על מה המהומה, אבל נדמה לי שצורף לא נזקק להסברים. הוא היה החובש המחלקתי, אחרי הכל, וזה לא היה העירוי הראשון שלו... אני כמעט יכול לראות אותו עוצם עיניים ומעלה את החיוך הביישני הזה שלו. ואני משוכנע שהוא הבין.
המסוק הגיע מהר. לא האמנו שיגיע אלינו במהירות כזו. העברנו את צורף פנימה קשור לאלונקה. בתוך רגע הוא היה באוויר ובדרך מזרחה, לארץ. בתל-השומר כבר חיכו לו, להריץ אותו לרנטגן לפני חדר-הניתוחים. הכל היה מוכן לקראתו, אתה מבין, אבל זו היתה אזעקת-שווא. לאורך כל הדרך. הצילום לא גילה שום מחט, בשום מקום. הבחור נמצא נקי לגמרי, בריא כמו סוס גזעי. בצהריים הוא כבר ישב באוטובוס המהיר לירושלים. אחרי כל מה שעבר עליו הוסכם שמגיעה לו שבת בבית...
אנחנו קיבלנו את החדשות המרגיעות בקשר. רוטמן, החובש הפלוגתי, לא חיכה להן. הוא המשיך לחפש על ארבע, כמו אחוז דיבוק, עובר כל גרגר חול מתחת למיטת השדה, רוצה למצוא את המחט הדפוקה הזו בכל מחיר. החשש הנורא הזה, עמוק בפנים, שאולי היא בכל זאת ברחה לו. תאר לעצמך. והוא לא מצא כלום. אולי האדמה בלעה אותה, לך תדע. כשהבשורות הטובות הגיעו בקשר רוטמן הביט בי, סחוט, מיוזע, בקושי עומד על הרגליים. 'פולאק', הוא אמר, 'תהרוג אותי אם אני מבין מה קרה פה'. אחר כך הוא עזב אותנו בדרך למפקדת הפלוגה.

כיביתי את הסיגריה בדופן השוחה. תהיתי אם הסיפור הזה יהיה מתנת פרידה, אחרון ברשימה. כך או אחרת, חשבתי, אולי אהיה חכם יותר כשאחזור אליו על הנייר.
סיפור על אמונה, אמרת.
אתה לא חושב, הוא שואל. אולי בכל זאת יש ניסים, מי יודע. ועכשיו המלחמה הזאת, גיא. אני יושב פה, בקצה העולם, לא רוצה לשמוע משום דבר. לא רוצה לדעת. אבל אז יוצאים הביתה, לחופשה, ואני מחליט לנצל את ההזדמנות ולצלצל להורים של שמיר. אולי גם לתפוס אותו שם, ככה במקרה. אני לא יודע מי ענה לי בטלפון, וזה לא היו ההורים. האיש שענה לי התפלא שאני לא יודע. שמיר נהרג ב'חווה הסינית', הוא אמר, ביום העשירי של המלחמה. תחשוב על זה, היום העשירי. עוד לפני שחצינו את התעלה. וכל הזמן הזה לא ידעתי... פעם עוד חשבנו שאנחנו מחוסנים. זה היה בשישים-ושבע, בששת הימים. ואז מעיין הלך בכראמה, ועכשיו שמיר. אם יש ניסים בעולם, גיא, הם קורים לאחרים. אנחנו, בכל מקרה, לא מחוסנים. אתה רואה. עכשיו נשארתי רק אני.
זה היה הלילה שבין שבת לראשון והבוקר, יום שני, נפתחה אש על הכפר.

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
בראהמס באוזנייה • גשם ראשון • וילנברג על העץ • ישראל בטח בה' • מוצבי הברך • פגישה בגדר

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות