טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 14

בראהמס באוזנייה • גשם ראשון • וילנברג על העץ • ישראל בטח בה' • פגישה בגדר • פרק 14 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

20 בנובמבר / חתול
והמ"כ שלך, אומר פולאק, עומד שם כמו איזה שמוֹק מתוח ולא חושב אפילו להוריד את הראש!
היה בוקר מאוחר כשעלינו מהעמדות משאירים אחרינו שומרים נוספים, לכל מקרה. לא לקחת סיכון, כדברי המ"פ. זו הפעם הראשונה, אחרי הכל, שהם פותחים עלינו בירי. או השנייה, אם לוקחים בחשבון את פרשת הרדיו הדפוק של גורלי. אלא שאז זה לא היה עלינו ממש. והפעם מכת אש קצרה, מרוכזת, בצרורות ארוכים מקו העמדות למטה, ממזרח, מעבר לתעלה הקטנה. והכל בגיזרת המחלקה שלי.
לרגע היתה הפתעה מוחלטת. כולנו קופאים במקומנו, בשוחות, נצמדים לדפנות השקים. אחר כך הצצתי החוצה. שריקת הקליעים נשמעה גבוהה מדי, ולא טעיתי. לא רואים נְתָזִים. לא מזהים סימני פגיעה בשום מקום, ואולי לא התכוונו לפגוע מלכתחילה. העברתי את הפקודה בין העמדות: לזהות מקורות ירי, לא לירות! ועוד קודם לצלצול הבלתי נמנע מהמפקדה, מגורלי, השתררה דממה. האש פסקה.
פורקים את החגור והנשק בתוך החושה שנינו שוקעים בכורסאות באנחת רווחה. כדאי שתחליף איתו מילה, אומר פולאק ומתכוון לאילן גפני. הולכת אש באוויר, אתה יודע, ואני מציץ החוצה ורואה אותו עומד בשוחה שלו, זקוף, בלי קסדה על הראש, חשוף לגמרי, והטרנזיסטור שלו צמוד לו לאוזן. פשוט לא להאמין! אני צועק לו שיוריד את הראש והוא לא שומע. לא מגיב. אולי בגלל הטרנזיסטור. אני צועק שוב וזה לא משפיע. קפצתי החוצה ורצתי אליו. אני יורד פנימה, לתוך העמדה, ומוצא את הבן-זוג שלו דבוק לדופן בכריעה, כמו שצריך, והג'וקר הזה עומד! חצי גוף בולט מעל הקרקע! ולא רק עומד, אתה מבין. הוא גם שורק להנאתו. הבנאדם עומד ושורק... אני תופס אותו בכתף וצועק לו באוזן: 'למה אתה לא יורד?!' והוא מפנה לי פרצוף משתומם כאילו נפלתי מהמאדים, שם אצבע על השפתיים ועושה לי 'ששששש! זה בטהובן!'... פשוט ככה. ועד שאני מספיק להתאושש הכל נגמר. דממת אלוהים.
ואז הוא החליט לשבת, לשם שינוי.
פולאק נד לי בראשו. ממש לא, הוא אומר. זרק לי משהו כמו 'הסימפוניה השביעית אופוס משהו', ואז הוא מניח את הטרנזיסטור, שולף מהכיס אוזנייה על חוט ארוך, מחבר ותוקע לאוזן. הכל בהבעה מלאכית כזו של אושר מושלם. והוא עוד בא אליהם בטענות, למצרים, שהם הפריעו לו. לפחות שיתנו לו התראה בזמן, אז הוא היה מכין את האוזנייה למפרע ולא מפספס כמה מהקטעים הכי טובים בגלל כל הרעש מסביב...
זה גפני, אני צוחק. המאניה הזו שלו על בטהובן. לודוויג הם קוראים לו, האנשים שלו. המפקד לודוויג. הבנאדם שורק סימפוניות שלמות בעל פה, גם מתוך שינה.
טוב לדעת, אומר פולאק. לרגע חשבתי שעף לו איזה בורג. אני מבקש שיסביר לי למה הוא חייב לשמוע בטהובן עם הראש בחוץ כשאפשר לחטוף כדור בגלל זה. שייתן לי להבין את ההיגיון.
מי מדבר על היגיון אצל גפני?
הוא מדבר, גיא. אין הפתעות בחיים, הוא אומר לי.
ומה זה צריך להביע?
הוא לא טרח להסביר לי. אולי לך הוא יסכים.

התכוונתי לשוחח עם גפני ולא הצלחתי להגיע לזה. האש שלהם לא היתה מיועדת לפגוע אבל היא בהחלט הצליחה להרוס את שיגרת החיים. כוננות יום וכוננות לילה, שעות ארוכות יותר בעמדות, שומרים רבים יותר בכל משמרת, מאמץ גדול יותר בחפירה, בדיפון, בהשלמת העמדות. גפני נדחק הצידה עד שנשכח. היו לי דברים דחופים יותר. רק למחרת, עם חשיכה, אני מוצא רגע פנאי. בזמנים כאלה חדר הקצינים הופך מקום מפלט. מזמין, מפתה. להבת הנרות החמה, הכורסא הרכה, הקפה על השולחן, מכתבים של חגית מהבית, המחברת...
משהו נחבט לפתע מעבר לדלת, שוב ושוב. אני אוחז בעוזי. הקול עמום, לא מוגדר. אני מכבה את הנרות. קול חבטה עמום, ועוד אחת. ניגשתי לדלת מקפיד להיצמד לקיר, פותח סדק. ועדיין אני לא רואה דבר. החבטה הבאה קרובה יותר. משהו נחבט אל גזע האקליפטוס, בפתח החושה ממש. אני עושה צעד החוצה. זה גפני. עומד שם, מצידו האחר של הגזע, יד מושטת קדימה באגרוף קמוץ וממנה תולה חתול על זנבו.
עוד צעד ואני מבין איך לא שמע אותי. בידו האחרת הוא מחזיק טרנזיסטור שחוט האוזנייה מוליך ממנו אל אוזנו.
מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?!
גפני לא מגיב כמי שנתפס בשעת מעשה. להיפך, החתול עדיין מפרפר תחת ידו והוא בוחן אותו בנחת, בסקרנות גדולה. הבניזונה האלה מתפגרים לאט, הוא אומר.
אני מתקשה לא להרים עליו קול. שאלתי מה אתה עושה פה, גפני! מעט במאוחר אני נזכר באביטן, לפני שבוע או יותר, חוזר ומתאונן על מעשי ההתעללות בתרנגולות שלו, אותן שעדיין הסתובבו בכפר. אותן שהצליחו לברוח מהלול מעת לעת. כדאי שתגיד לו מילה, אמר אביטן, אחרת עוד יפלט לי כדור על הסאדיסט הזה.
גפני מושך בכתפיו. הוא מציב את בעל החי בגובה העיניים, פנים אל פנים. תגיד יפה תודה למ"מ שלי, הוא אומר לחתול. היום הוא הציל אותך, אבל אנחנו עוד ניפגש. תהיה בטוח שאנחנו ניפגש. האגרוף נפתח והחתול צונח למטה. לרגע הוא מוטל בינינו פרוש כסחבה. אחר כך, זוחל או מדדה, הוא מתרחק בחשיכה. עיניו של גפני מלוות אותו עד שהוא נעלם בחשיכה. כמו שאמרתי, הוא פוסק, הבניזונה מתפגרים לאט.
אתה מוכן להוציא לרגע את הפקק מהאוזן?
הקונצ'רטו מספר שתיים של ברהאמס, שתדע, אבל אם אתה מבקש... הוא טומן את הטרנזיסטור בכיס המעיל.
חשבתי שאתה ישן בשעות כאלו.
לא עם מוזיקה כזאת ברדיו. ולא כשחיות רעות כאלה מטרידות את מנוחתך, לא נותנות לך לעצום עין.
זה רק חתול, אילן.
לא סובל כשהם מפריעים לי לשמוע, זה מאד פשוט. דיבורו ענייני מאד, כמעט אדיש.
מה שלום האח שלך, אני שואל. ידענו שאחיו נפצע בכניסה לסואץ והפציעה קשה. אחר כך התברר שהוא יצא מזה.
יהיה בסדר. עוד חודש בית חולים והביתה.
מה שלא מפריע לך לעמוד בשוחה כמו תורן, בלי קסדה, בזמן שהמצרים פותחים עלינו באש.
ויורים לשמיים, גיא, כל הזמן. אש לגמרי לא יעילה.
חכם לאחר מעשה, אתה יודע. אני לא הייתי בודק את זה עם הראש שלי. יש דרכים אחרות, אילן. ולי אין אח שנפצע בסואץ.
לא מבין מה האח שלי קשור לעניין. אני נמצא כאן וזאת הבעייה שלי.
גם שלי, אני אומר. אתה מ"כ במחלקה הזאת, ויש לך את האנשים שלך.
אני יודע מה אני עושה, תאמין לי. וזאת לא הפעם הראשונה שיורים עלי.
אני מחייך אליו. וחוץ מזה אין הפתעות בחיים, מה?
הוא מביט בי מופתע. מי אמר לך?
ציפור קטנה לחשה לי. שנינו שותקים לרגע. ואתה מספיק פיקח, אילן, בשביל לא להאמין בזה.
הוא מושך בכתפיו. אני לא לגמרי בטוח.
בכל מקרה, לא הייתי נשאר לעמוד בשביל לבדוק את התיזה. אני לא רוצה לאבד אותך, זה הכל.
אל תדאג, אומר גפני. אני מתכוון לצאת מהחור הזה על שתי הרגליים. ובניגוד לכמה במחלקה הזאת אני מוכן לחתום על זה במחברת שלך, אתה רק תגיד.

23 בנובמבר / עמדת הקוף
החורף בא לאפריקה. גשם ראשון במטח כבד והטיפות נחבטות אל גג החושה בסטאקאטו עמום, חדגוני. אני מתכרבל במעיל ושוקע בגב הכורסא, מהרהר בשומרים שלנו בחוץ. הם חייבים לספוג את זה במקומם ולעמוד. והם ייצאו רטובים עד העצם בקור הזה. לי לפחות יש גג מעל הראש. ענפי דקלים, תבן וחומר, כמו בימים ההם בארץ גושן, אבל גג. ואני נשאר יבש.
ליל שישי ועוד מעט חצות. וילנברג כבר לבטח בבית, אני חושב. שתהיה לו מנוחה טובה, לבנאדם. שיחזור לעצמו. הצעקות שלו בעמדת הקוף אתמול, על האקליפטוס הגדול בחזית החושה. הצעקות ההיסטריות שלו. 'אני לא יורד מפה, אתם שומעים?! אני לא חייל אני ואתם לא תשלחו אותי לשם! אני לא יורד מפה לשום מקום...!' והכל בגלל המתיחה האווילית של אליאס, המ"כ שלו. רק כמה מילים, מוקדם בבוקר, והגולם נכנס לאמוק ומטפס על העץ. אלוהים ישמור!
עמדת הקוף היתה חדשה אצלנו. תצפית גבוהה בנוסף לעמדת הפריסקופ בחזית המחלקה. זוג עיניים נוסף, קבוע, על קו העמדות שלהם. רעיון של גורלי, אלא מי? עוד צופה מגבוה, מסביב לשעון, עם יומן תצפית מפורט. יום שלם לבנות אותה באחד מפיצולי הענף, בשני-שליש הגזע, קרשים כבסיס, כרצפה, בלפיתות חבלים, קרשים כקירות מסביב, תמיכות לשקי-הדיפון, דופן שקים כפולה עד גובה המותניים, עמדה מבוצרת לכל דבר ועניין, מוסווה היטב, ומשקפת-שלל נוספת למעלה, על חצובה, וכיסא מעוגן מאחוריה, עם משענת לנוחיות הצופה, וסולם חבלים משתלשל ויורד לצד הגזע... בתוך זמן קצר האנשים מתחרים על המשמרת למעלה. שעתיים של שלווה אמיתית, הרחק משיגרת ההתבצרות הבלתי פוסקת. להרגיש בשמיים אומרים היורדים לקרקע. אם תרצו לצאת מזה באמת... ווילנברג היה שם, מעט אחרי אור ראשון, חבוי בעלווה. צורח כמו חיה נרדפת. ואיש חוץ מאליאס לא תופס במה מדובר.

בלילה שקדם לזה, בשעות הקטנות, שוב נפתחה אש על פלוגה ב'. הפעם היו שם מוכנים יותר אבל גם כך זה נגמר בכמה פצועים. ואת שארית הלילה עשינו בכוננות בעמדות, מספיק זמן לאליאס לבנות את המתיחה שלו. מעט לפני אור ראשון הוא הגיע לעמדה של וילנברג לבשר לו שיתכונן לתזוזה. אחד המא"גיסטים של ב' נפצע ופונה מהשטח וצריך לשלוח לשם מחליף בדחיפות, מספר שתיים למא"ג. 'היתה הגרלה אצלנו, ואני מצטער אבל הפתק שלך יצא'... ואנחנו ביום חמישי, לא לשכוח, ולמחרת תור הבחור לצאת הביתה, סוף-סוף, ועכשיו הסיפור הזה. נופל עליו ישר מהשמיים. הפצוע בפלוגה ב', ההגרלה, והפתק שלו כמו יד הגורל... כמה רגעים אחר כך הקפיצו אותנו הצרחות מעמדת הקוף.
מה אתה חושב שאתה עושה?! אני מטיח באליאס בתוך החושה. עדיין אפלולית בחדר ומשהו מלחות הלילה.
סתם בדיחה, גיא, זה הכל. אם הייתי יודע שזה יכניס אותו לקריזה לא הייתי חושב אפילו לעשות לו את זה... אבל איך יכולתי לדעת?! אני אף פעם לא ראיתי אותו משתולל בצורה כזאת.
אולי תספר לי הכל מהתחלה, מה דעתך? מה פתאום הגעת לזה עכשיו?
אני לא יודע, באמת. הבנאדם התחיל לעלות לי על העצבים, אני חושב. הטבלה המחורבנת שלו תלויה אצלנו, לא יוצאת לי מהעיניים. והוא מטפל בה כמו בית מרקחת, שרק נהיה בתמונה!
אני יודע. רק אתמול הוא נכנס לעדכן אותי בחדשות. נשיא בית המשפט העליון קבע את הרכב ועדת החקירה. יתחילו לעוף ראשים בארץ, הוא אמר. ויש גם מילה חדשה: המחדל. והמצרים הסכימו לחיפוש של גוויות משני צידי התעלה. זה חדשות טובות, הוא אמר. אנחנו עוד נראה צוות כזה אצלנו בשביל הטנק הזה למטה... וילנברג מדווח את מה שמספר לו הטרנזיסטור, בור סוד שאינו מאבד טיפה.
וזה לא רק הרשימה, אומר אליאס. מה עם כל החבילות שלו מהבית שמגיעות בדואר כמו רכבת אקספרס. השמוק מחזיק אותן אצלו במחבוא. סליק פרטי בתוך העמדה, ואפילו למסיקה, הבן-זוג שלו, זה מחוץ לתחום... האנשים תופסים אותו זולל בגניבה ככה, מהצד. וזה לא חבילות רגילות, שתבין. רואים לפי כל העטיפות שהוא מפזר אחריו. חנות מכולת שלמה יש לו. מעדנייה. הממתקים הכי טובים בעיר.
ועכשיו הפזמון החדש הזה שלו: אני לא חייל אני! כמו ששמעת אותו שם, מלמעלה. ומה זה צריך להגיד?! פתאום הוא עושה מעצמו אפס, כלום, שרק יעזבו אותו בשקט. פתאום הוא לא חייל?! אז היום הוא יחרבן לי במכנסיים כל פעם שנגיד לו לדפוק כדור? יחטוף התקף לב מרעש של רוח בשמירה...? וזה לא הכל, שתבין. מאתמול יש לנו עוד טירטור באוזן: 'בשבת אני דופק שתדעו!' ככה. 'בשבת אני דופק שתדעו!' כמו מחט דפוקה של תקליט... הגיע תורו לצאת הביתה והבנאדם לא סוגר את הפה. שרק נשכב בשוחות המסריחות האלה ונחשוב איך וילנברג דופק בווילה של ההורים על הכרמל, על מצעים ממשי... ויש גם את המדבקות שלו. אולי מה ששבר אותי סופית, אתה מבין? המדבקות שההורים שלו עשו לו לפי הזמנה. חבילה שלמה. והוא לא סיפר להם שהוא צריך את כולה לעצמו... אתה צריך לראות את זה, גיא, בשביל להאמין. אתמול בהפסקת צהריים קפצתי לעמדה שלו. מסיקה קרא לי בשקט, לבוא ולראות. כל הציוד שלו, תרמילים, שמיכות, שק שינה, הכל מכוסה בסטיקרים. כמו אלה שמדביקים על השמשה של המכונית מאחור.
ומה כתוב שם?
ישראל בטח בה', זה מה שכתוב שם. ואנחנו מדברים על זולל החזיר הכי גדול בפלוגה, אתה יודע! הסטייקים השמנים של וילנברג בבית, שלוש פעמים בשבוע כולל שבתות. ועכשיו המדבקות הדפוקות האלה בכל חור. 'ישראל בטח בה''. היית מת! ומסיקה אומר שכל יום הוא רואה עוד כמה כאלה בעוד מקום. אחת על הקסדה שלו מבפנים. אחת על החגור בצד הפנימי של בית-המימייה. רק על המצח עוד חסרה לו!
ואת כל זה אתה שומע ממסיקה.
הוא לא צריך לספר לי, גיא, הוא מראה לי באצבע ואני רואה. הגיע לו בדואר תנ"ך קטן כזה בעטיפה מפלסטיק, נגד רטיבות. והליצן הזה, הוא אומר לי, התחיל לקרוא פרק מתהילים כל בוקר, תיכף אחרי השכמה. עומד וקורא בקול רם. מאז שהחארות פתחו עלינו באש זה אותו פרק פעמיים, בבוקר ובלילה, בכניסה לעמדות... מסיקה מפחד להישאר איתו בעמדה. מפחד לישון על ידו. הבחור מתחרפן לו ממש מול העיניים. אז דברים כאלה מעלים לי את הדם לראש, מה לעשות. אמרתי למסיקה שירגע, שכל מה שהחולירע צריך זה מכה טובה על הבטטה, ושאני כבר אדאג לזה.
ואתה באמת דאגת, אני רואה.
אני מצטער... בהן צדק. אבל אני מוכן לעלות לשם, למעלה, להתנצל לפני החמור הזה. אתה רק תגיד! לבקש סליחה ומחילה, בסדר? תגיד ואני עולה!
אתה את שלך כבר עשית, אני אומר. רק זה עוד חסר לנו פה, לראות אותו קופץ למטה בגללך. מה שאני רוצה זה לראות אותו יורד שלב-שלב על הסולם, כמו ילד טוב ירושלים. ואותך אני רוצה כאן, בפנים, עד להודעה חדשה. אתה איתי?
בחוץ מסתבר שלא אצטרך לטפס. פולאק כבר היה למעלה, בעמדת הקוף.
מה המצב שם?! אני קורא לו.
הכל בסדר! קולו בא מלמעלה, מדוד וענייני. שקט לגמרי, גיא! שלח לפה את הצופה הראשון ברשימה ואנחנו יורדים!
מלכין רשום ראשון. עוף למעלה! אני מאיץ בו, ופקח עיניים למקרה שיצטרכו אותך. הוא ניגש לסולם החבלים והמחלקה כולה מלווה אותו על שלבי הסולם. רגע אחר כך כבר מפלס לו פולאק דרך בעלווה, יורד למטה. וילנברג בא בעקביו, צעד-צעד. אני מסמן לאנשים לפנות את השטח ונשאר לקבל את פניהם.


הגבול יכול להיות דק לפעמים, אומר פולאק. הוא לא מדבר על אתמול, על מה שקרה למעלה, על העץ, ואני לא דוחק בו. וילנברג יצא הבוקר הביתה, ברוך שפטרנו. זו כבר שעת לילה, משמרת ראשונה, ושנינו בשוחה שלו. הלילה זה הסיפור של עדנה.
תמיד ראיתי את עצמי כטיפוס רציונאלי. אדם שקול ומחושב. אבל הגבול יכול להיות דק מאד. אתה יכול להחליק לצד השני כמעט בלי שתרגיש. זה היה המקרה של עדנה. מקרה לדוגמא, אם תרצה. עוד תקופת מילואים בבקעה. עוד ישיבה בקו, בגיזרה הצפונית. והמוצב שלי משקיף על הירדן, לא רחוק משפך ואדי-אל-מליח. איזור מוצבי הברך, זוכר? עם מחולה בגב. היו עוד כמה ישובים אז בשטח, אבל מחולה היתה קבוצת האורות היחידה ממש בעורף. קטנה, מרוכזת, רחוק לאחור. ואנחנו בשנת שבעים, גיא. אביב או קיץ שבעים.
עדנה היתה מפקדת כיתת הבנות במחולה, יושבת בלילות על מרכזיית הטלפונים. המשמרת הקבועה שלה. יום-יומיים אחרי שהגענו לשטח, למוצב, מצאנו אותה על הקו. 'אתם מאומצים על ידי המרכזייה שלנו', היא אמרה, 'ואם תרצו לטלפן הביתה אנחנו פה בשביל לעזור לכם. כל השיחות שלכם עוברות דרכנו. אם יהיה לכם משעמם בלילה תוכלו לדבר איתנו, כמה שתרצו. ואנחנו יודעות לדבר. שיהיה לכם לילה טוב לכם שם, ותשמרו על עצמכם!'.
ועדנה ידעה לדבר. את הלילה היינו עושים בקיפוד, אתה זוכר. שלושה קיפודים למחלקה, למוצב. שלי היה בחזית, קיפוד המפקד. בשני האחרים היו הסמלים שלי, בחורים עם ראש על הכתפיים. הקשר המחלקתי היה מחבר אותנו על קו אחד, פתוח, ומעלה את מחולה על הקו. עדנה קראה לזה 'שיח מוצב' - אחד מאיתנו בוחר את הנושא ויוצאים לדרך. כל נושא שבעולם אבל ספרים בעיקר. היא קראה הרבה, שתבין. מהר מאד היינו גולשים לדברים אישיים והיא בתחקיר צולב משלושה כיוונים. צעירה מאיתנו אבל עם תשובות גלויות, כנות, שנתנו לנו סיבות להשתומם. היא נשמעה מבוגרת מגילה ומנוסה מכולנו, וכל זה בלי להתאמץ.
הסמלים שלי היו מתעייפים עם הזמן ויורדים מהקו, משאירים אותי בודד במערכה. שעות של דיבורים לתוך הלילה, גיא. טירוף אמיתי, אם חושבים על זה. משהו שעושים פעם בחיים רק כדי לדעת, כבר אז, שלא תהיה עוד הזדמנות כזאת. כל הזמן שבעולם בשבילך. המוצב ישן, השפופרת צמודה לאוזן והעיניים במזרח, רואות רחוק בלילות הבהירים האלה של הקיץ בבקעה. הירדן קרוב לרגליך בזרימה השקטה שלו, והקול הנהדר שלה באוזן, מתנגן, מלטף. הדברים האינטימיים ביותר. לכסות מעט בשביל לחשוף אחר כך. מין משחק עדין כזה, מתגרה, בדברים הכי יקרים שלך... ואחת לפרק זמן, בגלל משפט אחד, מילה מסויימת אחת, להפנות את הראש אחורה ולראות במערב את האורות הזעירים שלה. הילה עדינה, לא גדולה, מתחת לקו הרכס. ולרגע נדמה שההילה הזו מדברת בקול החם שלה, של האשה, של הבית, של כל מה שאיבדת מרגע שלבשת מדים והגעת הנה. הקול הזה של עדנה. נערת הטלפון של פולאק, קראו לה אצלנו במוצב. אני זוכר את הסמל שלי אומר שהיא עוד מסוגלת לעשות לי הכל דרך הטלפון, אפילו ילד, ואני לא בטוח שהוא טעה...
הצעד הבא היה בלתי נמנע. 'את נשמעת כל כך טוב', אמרתי לה באחד הלילות, 'שאני חייב לבקש ממך רשות לראות אותך'. לרגע היתה דממה על הקו. 'אני יכולה לשלוח תמונה', היא אמרה. חיכיתי לצחוק שלה ולהפתעתי הוא לא בא. 'תראי, עדנה, אנחנו קרובים מאד. אני רק צריך להפנות את הראש פה בעמדה ולראות את האורות שלכם. אז למה שלא ניפגש באיזה מקום בינינו, באמצע הדרך?'.
יכולתי להרגיש איך הקול שלה מאבד מהביטחון שלו. פתאום הססנות מסויימת, חדשה לגמרי. באותו רגע לא היה לזה שום הסבר. מה כבר יכול להיות טבעי יותר, חשבתי. 'אתה שוכח שיש בינינו גדר', היא אמרה. 'כפולה אפילו. ולחיילות אסור לעבור לצד שלכם. מחוץ לתחום. לנו מותר רק עד דרך המערכת, נורא מצטערת'. 'מישהו פה מנסה להתחמק', אמרתי. 'לא מתחמקת, אדוני. רק מציגה את העובדות, זה הכל.'
'אז הנה עובדה בשבילך: מחר אחר הצהריים, בחמש, על יד השער בגדר. איך זה?'.
'אתה מתכוון שאני מאחורי הגדר שלי ואתה מאחורי שלך, לשמור מרחק'.
'מרחק ביטחון, עדנה. כל התחום הסגור בין שני השערים. וזה שדה מוקשים, ממש כמו שכתוב על השלטים. שום חשש שמישהו יחצה את הקווים'.
שמעתי אותה צוחקת. 'אני מקווה מאד שלא תתאכזב. פגישות כאלו יכולות לקלקל הכל לפעמים'.
'לא ממרחק כזה', אמרתי. 'אז קבענו מחר בחמש, על הגדר'.
'לילה טוב, המפקד. אני אהיה שם בצד שלי, בחמש'.

ברבע לחמש נכנסתי לתא הנהג בנגמ"ש, הנעתי ויצאתי לדרך. מרחק לא גדול מהמוצב לגדר המערכת. נסעתי לבד. לפני שיצאתי הכנסתי את הסמלים שלי לתמונה. עניין של שעה, אמרתי, פחות או יותר. ואם מישהו מחפש אותי יצאתי לבדוק משהו בגדר... עצרתי ליד השער בחמש דקות לִפְנֵי. היא כבר היתה שם בצד האחר, מעבר לשער הפנימי, יושבת לצד הדרך. ירדתי מהכלי והתחלתי ללכת, לסגור מרחק. היא באה בקומנדקר. הרכב עמד כמאה מטר ממנה, על הדרך, עם הפנים מערבה. הנהג ישב מאחורי ההגה קורא בעיתון. מעט לפני שהגעתי לשער ראיתי אותה קמה ומתחילה לצעוד אלי...
ועכשיו כבר הייתי חכם יותר, כן. למרות המרחק. למרות חומות התייל והשערים שהפרידו בינינו. ברגע אחד הייתי חכם יותר! היא היתה אשה גדולה, גיא. גדולה זו לא בדיוק המילה. ממש גדולה! וגדולה עלי בכמה וכמה מספרים... אני לא גבוה, אתה יודע. בוא נגיד ממוצע. גם ככה יש לי בעייה בנקודה הזאת, עם בחורות במיוחד. אבל כאן היא היתה מחוץ לליגה שלי, לגמרי. הייתי צריך להשוות מידות לפני שיצאתי, ליתר ביטחון. כמו במשרד שידוכים. לתקוע סיכה בבלון הנפוח שלי. משהו שיכניס אותי לפרופורציות הנכונות. אני ואשת החלומות שלי, מאחורי הקול... והייתי חוסך לה את הבושה. זאת שהיא ידעה לנחש למפרע. זאת שלא הייתי חכם מספיק לזהות בהססנות שלה, ברתיעה הפתאומית. שוטה שכמוני. אלהים יודע שהיא היתה גדולה, לגובה ולרוחב. המידות הטובות, השופעות שלה. אפילו היום אני מתפלל שהמרחק בינינו, כל המחיצות האלו בינינו, הצליחו להסתיר את מה שהיה כתוב לי על הפנים. ובאותיות קידוש לבנה, אני בטוח... תמיד הייתי שחקן גרוע, וזה לא חדש בשבילך. אם מישהו מפתיע אותי אפשר לקרוא לי את זה על הפרצוף. ופה זאת היתה מכה מתחת לחגורה.
אני רואה אותה מתקרבת, מחייכת אלי, ואני מנסה לחייך אליה חזרה. אלהים כמה זה קשה! מנסה להגיד משהו ולא שומע אותי מדבר. בכלל לא בטוח מה אמרתי. פתאום אתה חשוף לגמרי, עירום ועריה, וכל ההכנות שעשית לא שוות דבר. אבק פורח. ועל הגוף הענק הזה פנים קטנות, עדינות. פנים נאות וחכמות שמתיישבות יפה עם הקול הנהדר בטלפון. ושיער ארוך, אדמדם, מסגרת לפנים האלה, שיער קלוע לצמה עבה, מלאה, מוטלת על הכתף, גולשת ממנה על החזה האדיר הזה.
אני מנסה לשכוח את מה שנאמר שם, בינינו. לא סולח לעצמי גם היום, למרות הזמן והמרחק. אני יוצא רע מאד מהסיפור הזה, וזה לא קל. גם היום, כשזה עולה פתאום, אני מודה למי שהעמיד את השערים הכבדים האלה ביני לבינה. צייר לעצמך את התמונה, גיא. המישור הריק של גאון הירדן כשהשמש מתחילה לרדת במערב, אל קו הרכס. הגדר הכפולה צפונה, דרומה, עד קצה גבול הראייה. שני קווים ארוכים, מקבילים, של תייל אנכי מתוח לאורך קילומטרים. ודממה מוחלטת על מלוא המרחב. הנגמ"ש כאן, הקומנדקר שם, והדרך שחותכת בניצב לגדר, נחסמת בשער כבד מכל צד. היא מעבר לשער ההוא, אני מעבר לשער הזה, על הקורות הצולבות, והמנעולים הכבדים, ושטח ההפקר בינינו. שני אנשים על הגדר, מביטים זה בזה ממרחק בטוח ומצטערים שהגיעו לזה... אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו יכולנו להיות קרובים יותר. לא רוצה גם להתחיל לחשוב על זה! פשוט לשכוח הכל, למחוק ולשכוח. לא היה מפגש כזה, מעולם, רק משאלת-לב, נניח. רק הזייה...

חזרתי למוצב הרבה לפני המתוכנן. הסמלים שלי לא הבינו למה הקדמתי והם לא קיבלו הסבר. גם שיחות הלילה, בטלפון, שוב לא היו כמו קודם. מאולצות וקרות יותר. נלחמתי בזה, שתבין. רציתי לכפר על מה שקרה שם, ליד הגדר. להישמע כאילו שום דבר לא קרה. אלהים יודע כמה רציתי להאמין בזה. רק שדברים כאלה חזקים ממך, כמה שתבעט. גם היא ניסתה, מצידה. שום דבר לא עזר. כל מה שחששה ממנו היה שם, בקול שלי. יכולתי לשמוע אותה נאבקת ודועכת, נאבקת ומפסידה בכבוד, לאט לאט, נותנת לי לאכול את עצמי בכל שתיקה. והשתיקות התארכו משיחה לשיחה .
את הצעד הבא הייתי חייב לה. ולעצמי. היא גרה לבד בדירה של סבתא שלה, בירושלים. בימים קדומים, טובים יותר, סיפרה לי שעזבה את הדירה הנוחה של ההורים בתל-אביב. מייד אחרי הגיוס. רצתה להתרחק מהבית, לעמוד ברשות עצמה. הסבתא עברה לבית אבות ברמת-אביב והדירה נשארה פנויה. בדיוק בשבילה. שכונת רחביה, מקום טוב בלב העיר. חג כל שבת, היא סיפרה לי. להתקלף מהמדים, לשבת שעות באמבטיה חמה עם קצף. להרגיש יום אחד כמו אשה הגונה. המוזיקה, הספרים, הפינה הפרטית שלה. שישי לביקור אצל ההורים בשפלה, שבת בירושלים. היא כבר קוראת לזה בית. וכבר קרה יותר מפעם שהיא לא עמדה בפיתוי ונשארה את סוף השבוע כולו. מה שיקרה לה יותר ויותר עם הזמן... שיחות מן הסוג הזה. כאלה שהפכו להיסטוריה מאז הגדר, לנחלת העבר.
אבל אני זוכר את הקשר הזה: הדירה שלה, ושבת, ומגיע תורי לצאת לסוף שבוע. נסיעה למשק, לעמק הירדן, היא לא סיפור גדול מכאן אבל הייתי חייב לה. אז המצאתי מעשייה על איזו חובה לביקור במפקדת הפלוגה, על איזו הסעה מיוחדת שיוצאת השכם בבוקר, יום ראשון, מאג"ד ירושלים... 'וחשבתי אולי בהזדמנות להתארח אצלך ללילה, אם זה לא מפריע, כדי לקום מוקדם ולצאת לתחנה'. קיוויתי לשמוע אותה מסרבת. היו לה אלף סיבות לסרב אבל היא הסכימה. אפילו רגע של היסוס לא היה שם. שאני אבוא והיא תחכה לי, תכין ארוחת ערב טובה, שארגיש כמו בבית. ונוכל לשוחח, אם לא אהיה עייף מדי. לשמוע מוזיקה בשקט. הכל כדי לשכוח את הקו הזה, הא? כן, היא תשמח לארח אותי אצלה.
רק בשמונה הגעתי העירה. נסיעה ארוכה לתוך מוצאי השבת, ובטרמפים כל הדרך מהעמק. ברחביה כבר לילה ודממת אלהים. רחובות שקטים, ריקים. חלונות הדירה שלה מוארים והיא מחכה כמו שהבטיחה. השולחן ערוך. שני נרות דולקים בפמוטים גבוהים מכסף, בקבוק יין, שתי כוסות זכוכית גבוהות, עדינות, ואגרטל עם ורדים - הכל ערוך ומוכן לקבלת הפנים. והיא יודעת לבשל, עדנה. אני זוכר מרק בשר עם כופתאות, ובשר בקר ברוטב, וכמה סוגי סלטים, וקוביות מלון בגלידה לקינוח, ויין. יותר מדי יין, בכל מקרה... אני זוכר שנכנסתי לאמבטיה להצטלל קצת, לחזור לעצמי. הרבה זמן במים, שעון לאחור בעצימת עיניים, מניח לחום להיספג בתוכי, לנקות את הראש. מחוץ לאמבטיה מחכה לי קפה טורקי בספל קטן מחרסינה, ולידו תפוח חתוך לפלחים. כורסא רכה ומוזיקה שקטה של באך, נדמה לי. אנחנו מדברים מעט, בזהירות. כמו גישושים הדדיים שלא להזכיר נשכחות. כל הזמן שבעולם הלילה. היא שואלת אם אני עייף ואני שם לב, רק עכשיו, לספה בקצה הסלון. הספה מוצעת. כרית גדולה בציפוי פרחוני, שמיכה דקה, מופשלת לאחור. הכל במקומו. לא, אני לא עייף, אמרתי. עוד לא... ואין לי מושג איך הגענו פתאום לדבר על החבר שלה, איקי.

יצחק, אבל תמיד קראה לו איקי. מעט כבר הספקתי לשמוע עליו בלילות הטלפונים. סגן-משנה בנח"ל המוצנח, מבוגר ממנה בשנה, קצת יותר. היכרות מבית הספר בתל-אביב, בצפון העיר. חברות ארוכה מהשנים של התיכון. פעם אחרונה נפרדו כאן, בדירה, בשנה שעברה. אוקטובר 69', היא אמרה. הגדוד שלו ירד לתעסוקה בתעלה, בקו המעוזים. היא היתה מגוייסת אבל עוד לא במחולה. והדירה כבר היתה שלה. ימים יפים היו להם פה. כשהוא ירד לתעלה זאת היתה מלחמת ההתשה. שניהם ידעו מה זה אומר. סיורים על קו המים, לאורך הסוללה, ממוצב למוצב. התפקיד הכי גרוע שתוכל להעלות על הדעת, הכי מסוכן. שניים-שלושה טנקים קדימה, בחוד, והם על הנגמ"שים מאחור, בסדר הקבוע. לחזור על זה ככה, יום-יום. ועכשיו הוא יורד כמפקד מחלקה, מה שאומר ישיבה בנגמ"ש המוביל.
היה חורף בירושלים כשהם נפרדו. גשם שוטף יום ולילה. הוא אמר שבתעלה יהיה הרבה יותר חם, אולי יוכל להתנחם בזה. הוא שנא את הקור של ירושלים, את הרוחות הקרות שלה. בראשית נובמבר, קצת צפונה לגשר פירדאן, המצרים חיכו להם מאחורי הסוללה. פתחו עליהם באש תופת מכמה מטרים. הנגמ"ש שלו חטף ראשון, פגיעה ישירה, והוא נהרג במקום. שלושה הרוגים יחד איתו, השאר פצועים קשה, בעיקר כוויות. שני נגמ"שים אחרים בטור חטפו, וטנק אחד. לקח שעות לחלץ אותם. אבל סיפרו לה שהוא נהרג במקום, והיא מאמינה. חברים שלו סיפרו. המטח הראשון, הפגיעה הראשונה, והוא לא היה.
'ביקשתי שיתנו לי את מה שמצאו עליו', היא אמרה. 'הסבירו לי שהיתה מלחמה שלמה על החילוץ, הכל תחת הפגזה איומה. בכל המהומה הזאת הם לא הצליחו למצוא הרבה. אמרו שמדובר בשני דברים, זה הכל. אחד מסרו להורים לפי הנוהג. את הדיסקית שלו. אני יכולה להבין את זה. חיינו כמו זוג נשוי אבל שום דבר רשמי. לא חשבנו שצריך למהר. ביקשתי לקבל את הדבר האחר והם הביאו לי אותו, אתה רואה'. היא הצביעה על הכוננית לצד הספה, ליד הקיר. עמד שם עציץ גדול ויפה של שרך, קרוב לקצה הכוננית, ולידו תמונה במסגרת כהה. פנים צעירות, רציניות, סיכת מ"מ בדש החולצה ודרגות סג"מ על הכתפיים. התמונה שלו. אבל היא לא התכוונה לתמונה. האצבע הורתה מעט הצידה משם, על העציץ. ואז ראיתי... זוג נעליים צבאיות, נעלי צנחנים. משופשפות, שחוקות מאד. ענפי השרך כיסו עליהן, גולשים ויורדים מלמעלה, מתוך הפתחים... והיא העמידה אותן שם, על הכוננית בסלון. הנעליים שלו! הילדה הרגישה, החכמה הזו, ביקשה לקבל את הנעליים שהוא נעל שם, באותו יום, אלה שחלצו מהגופה שלו, והעמידה אותן בדירה שלה, עציץ בסלון.

הגבול יכול להיות דק מאד, כבר אמרתי. בלילה ההוא בירושלים, במה שנשאר לי ממנו, לא יכולתי לישון. אולי זה היה היין, או האמבטיה, או הלאות המצטברת של ישיבה בקו. אולי כל זה ביחד, לך תדע. התהפכתי מצד לצד. עשרות פעמים. מאות פעמים. שום דבר לא עזר. הראש על הכרית, והכרית נוגעת בכוננית, ולמעלה הנעליים שלו. החדר חשוך, רק מעט אור ירח, חיוור וקלוש. אני כופה על עצמי לעצום עיניים ורואה את ענפי השרך פורצים החוצה, מעלי, מתוך פתחי הנעליים הגבוהות, הצבאיות, נעלי הצנחנים שלנו, שלי, שלך. השרך מזנק מתוכן החוצה, ענפים-ענפים ירוקים, גולשים ומתפתלים כמו הנחשים של מדוזה, למטה, עוד למטה, לכסות על העור, להסתיר את הסוד... אם רק אפסיק לנשום לרגע אשמע אותם צומחים ומתפשטים הצידה, זוחלים אלי. הנעליים שלו. והן רוחשות חיים, לא נחות לרגע. אני מפחד לחשוב על מה בדיוק ניזון השרך הזה. מפחד לנחש על איזו קרקע הוא גדל שם. איזה עפר היא הטמינה שם למטה, עמוק בפנים... רואה לאן כל זה חותר?!
פתאום אתה פשוט חרד לנשום. פתאום הכל גזור לפי מידה, מכוון מראש כבר מנקודת המוצא. השיחה הטלפונית הראשונה איתה, למטה במוצב. ואותה פגישה אומללה על הגדר, כן. גם היא. רק צעד אחד נוסף להביא אותך הנה, אליה, לתוך הקן שלה. וכל זה כמו ביוזמתך. כמו הצעד שלך. לבוא אל
השולחן הערוך, הנרות והיין. הרבה יין. השיקוי המשכר שלה נמסך בעורקים. סם התרדמה שלך, סגן פולאק. והרחצה המטהרת, המחטאת. עוד יכולתי להיכנס לתוך חלוק הרחצה שלו, ביוזמתי, מתוך בחירה. טבעי לגמרי, מה? צעד אחד נוסף. ואז, כמו דרך אגב, להגיע אליו. אל איקי. החבר שלה. כמו זוג נשוי. התמונה. הנעליים. ההיכל הקטן שלו אצלה בבית. קודש הקודשים. והמשכב המוצע לי בדיוק במקום ההוא. בפינת הפולחן. בצל עלי השרך שלו, שצומחים ממנו, שפורחים מתוכו לקראתי. צעד אחד נוסף לתוך הרשת שנפרשת בחשיכה...
אדם שקול כמוני, גיא. רציונאלי. אדם כמוני מזיע תחת השמיכה, מוכה אימה. מחשבות על רשתות ומלכודות. על הנקבה הגדולה, הטורפת, שטוֹוה את הקורים הדקים שלה בחושך. הכל כבר הוכן לקראתך, סגן פולאק, ואתה צעדת פנימה כמו שוטה הכפר. האביר הלוחם, מה? טיפש שכמוך! היא מחכה לך שם, מעבר לדלת, במיטה הגדולה והרכה שלה בחדר השינה. הדלת לא נעולה, נסה ותראה. לבטח לגמרי עירומה מתחת לסדינים ריחניים. יודעת שתבוא, שתיכנס אליה. גדולה כל כך. נבונה ויודעת כל כך... פתאום הכל מובן בחדות בהירה כזו, כמו ברק, ואני חש את הזיעה פורצת החוצה מכל הנקבוביות בעור, קרה ומחליאה. ואני מתאפק לא לקום ולברוח החוצה כל עוד רוחי בי. אם לא נעלה עלי את הדלת, אני חושב. אם לא תלתה את המפתח סביב צווארה על שרשרת זהב. עדנה הטובה והיקרה, אתה רואה את התמונה? אני מקווה שאתה רואה אותה, גיא, כי במבט לאחור, מכאן, גם אני לא הייתי מאמין.

השעון מצלצל אצלה, השכם בבוקר. היא לא רצתה שאסמוך על עצמי בנקודה הזו, אולי אהיה עייף מדי לשמוע. היא קמה. הדלת נפתחת והיא עוברת לידי בדרך למטבח, מציתה אש בגאז, ממלאת מים בפינג'אן. אחר כך היא מעירה אותי, בנגיעת יד. אור של שחר בחדר, רך, מעומעם. היא יושבת לצידי בחלוק לבן, בפנים רחוצות, רעננות, שמחייכות אלי. 'בוקר טוב, ערי. הקפה מוכן... היית רחוק מאד מפה כשעזבתי אותך אתמול בכורסא. שותק כזה, מרוחק. כבר דאגתי שנמצא אותך ככה בבוקר, באותה ישיבה. אני שמחה שנכנסת מתחת לשמיכה!'. הכל בחיוך החם הזה שהולך לקראתך. ואני לא יכול להביט לה בעיניים... בפחות מחצי שעה הייתי ברחוב, בדרך לאג"ד. היא רצתה ללוות אותי, לפחות עד הטרמפ הראשון. ציוויתי עליה שתמשיך לישון. מחולה לא בורחת. אפילו הנחתי לה אצבע על השפתיים, שלא תתעקש. עכשיו כבר הייתי ברחוב, ממהר משם ומתעב את עצמי בכל צעד. יודע פתאום כמה הייתי רוצה להיכנס אליה בחושך, למיטה הגדולה שלה. להיות איתה. וההכרה חורכת בבטן, כמו ברזל מלובן. אז לא לחשוב על זה, להרחיב צעד! אני מכיר את עצמי, בנאדם. אני רוצה לחזור אליה, אני רוצה אותה, ובאותה שעה עצמה אני יודע בבהירות גמורה ששוב לא נחליף גם מילה.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
שקיות חול קטנות • קארוזו שר • גב הצילום • מטווח על הטנק • הלשון של ניטשה • קבלת שבת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות