טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 15

שקיות חול קטנות • קארוזו שר • גב הצילום • מטווח על הטנק • הלשון של ניטשה • קבלת שבת • פרק 15 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

3 בדצמבר / חרוזים
'כבר ארבעה ימים עברו', כתבתי, 'ואני עוד מריח אותך על הגוף. לא להתרחץ, אני אומר לעצמי. אסור להתרחץ!'.
המכתב של חגית על משטח השולחן, המילים, באותיות הקטנות, המעוגלות, תוכפות זו את זו על הדפים, שורות צפופות מתכנסות לאור הנרות לזרימה אחידה. שלא כדרכה המכתב ארוך הפעם. חגית לא אוהבת לכתוב, אני יודע, אבל הפעם נראה שהיא לא ממהרת לשום מקום. ומכתב התשובה שלי רק בתחילתו. שורות בודדות, מגומגמות. כבר ארבעה ימים מאז הבית - העולם החם והשפוי שבחוץ. לילה מוקדם, דלת החושה מוגפת וחדר הקצינים כולו שלי. פולאק בבית, בתורו. יחזור רק מחר. תחושת ריקנות לפתע ומשהו שצובט בבית החזה. מתכרבל במעיל אני מניח לעט ונוטל את דפיה בידי, אחד לאחד, חוזר למילים שלה. ליל שבת, היא כותבת. וזה רק לפני יומיים. בטח מסרה בידו של מישהו שהיה בדרכו חזרה, לאפריקה. בתוך יממה אחת והוא כבר בידי, המכתב מהעמק, מיבשת אחרת. לך תאמין.
'ליל שבת ואני ישנה בפעוטון. גם בלילה הקודם, מאז שהלכת. רותי גמרה את שבוע התורנות שלה ועכשיו תורי. פרשתי לי מזרון על הרצפה במקלחת, תאר לעצמך, כי רק כאן דולק בלילה אור. אבל הבית מחומם כולו והפיג'מה שלך על הגוף וחם לי מספיק.
גם התמונה שהבאת לי, הצילום שלך בתוך החושה, עכשיו היא כאן קרוב לראש. מצאתי לה מעמד ישן כזה עם מסגרת והכל. אתה הולך איתי לכל מקום עכשיו, קרוב קרוב. לקצר את המרחק העצום הזה בינינו... ברדיו שוב שמעתי על יריות שם ממערב לתעלה. צלפים שלהם יורים. שלא יהיה אצלכם, רק זה! ותבטיח לשמור על עצמך, איש שלי... 'מלחמה ושלום' כאן לצידי עם סימניה. החלטתי לנסות עוד פעם מהתחלה. זוכר שבפעם הראשונה לא הגעתי לסוף? נדמה שמחכה לנו הרבה זמן עכשיו וצריך לעשות הכל בשביל לא לחשוב. שלא ישאר זמן לחשוב. זכרתי שנטאשה חייבת ללמוד לחכות. אילו היה לה צילום של האיש שלה, של החייל שלה, קרוב כמו אצלי, אולי גם לה היה קשה יותר.
מכאן מהמקלחת אני שומעת את הילדים, את הנשימה שלהם. שקטה כזאת, רגועה. כשאני מקשיבה להם ככה אני בטוחה שהם חולמים על האבות שלהם, אלה שנמצאים רחוק מאיתנו כמוך. גם להם קשה, אתה יודע. מתגעגעים חזק במיטות הקטנות שלהם. אוהבת לחבק אותם כשאנחנו ביחד במשך היום, מתי שמישהו מהם קורא לי בלילה. טוב שיש מי לחבק, לנשק. לחשוב על ילד שלנו, גיא, כשאני מחבקת אחד מהם, ומתי שאני מרגישה איך הידיים הקטנות והחמות האלה מושכות אותי בצוואר שאהיה קרובה יותר. אני מנסה לתאר לך את ההרגשה באותו רגע וזה לא קל. תחושה עמוקה כזאת של חום, המון חום, וגם כאב. אי אפשר לא לחשוב עליך, כמה שאני לא אנסה...
הבוקר ישבתי למלא להם שקיות קטנות מבד בחול. שקיות צבעוניות כאלה שהולכים איתן על הראש שיווי משקל. ישבתי בחוץ ליד הארגז חול עם כף גדולה ביד ומילאתי שקיות. רציתי לעשות להם משהו מיוחד כזה, לילדים שלי. שירגישו טוב לכמה רגעים. שיצחקו קצת ביחד... פתאום חשבתי על השקים שאתם ממלאים שם אצלכם בעמדות כל הזמן, וככה ברגע, עם כל השקיות הקטנות האלה מסביב, ידעתי שזה אבוד בשבילי להיום. שאני כבר לא אוכל לעשות את זה איתם כמו שצריך'.

אני מציץ לצדדים, כמעט בגניבה. התחושה באה לפתע, ללא אזהרה. קירות החושה פתאום סמוכים יותר, נושמים, סוגרים עלי מגבי שלא אבחין. חוברים על כתם האור היחיד בכפר. האנשים שלי, של הפלוגה כולה, חתומים בשקי השינה. ממהרים למצוא מפלט בשינה. עוד יום חפירות מתיש והכפר כולו, להוציא את מבנה המפקדה, עזוב לנפשו. חדרים ריקים עומדים ברשות עצמם, כאילו בכלל לא היינו. בבוקר יבלע אותם ערפל כבד ולנו, הכלואים בשוחות לשעה, לשעתיים, שוב תהיה אותה תחושה מוזרה שלא נמצא אותם שם, מאחורינו, כשכל זה יתפזר.
שב ורוכן על קומץ השורות שלי אני מבקש לחזור אליה, להשלים את המכתב, ותחת היד מתקבצים על הנייר חרוזים משום מקום, של לצון או של אבל: רוצה לקום וללכת / לקחת איתו את אשתו / ואם הוא בונה להם בית / איך יקח את הבית איתו? / קם ויוצא לדרך/ ומשאיר את אשתו בביתו...
הרי לך שיר ערש, גיא. הילדים הקטנים במיטות הקטנות בפעוטון הנקי והמחומם הרחק מכאן, מעבר להרי החושך. הרי לך שיר ערש, בנאדם... אני מגיש את קצה הנייר ללהבה. היום כבר לא אכתוב לך, חגית, אבל מחר אני מבטיח. מחר יהיה פה גם פולאק והכל ישוב לקדמותו. אני מכבה את הנרות ונותר במקומי לרגע, בחושך, לפני שאקום ואצא.

7 בדצמבר / שבת נכנסה
קארוזו הגיע אלינו עם כיתת המק"כ ביום שבו הפכו המצרים את הטנק למטה למטרת מטווח. חמישה אנשים באו מהפלוגה המסייעת, הם והכלי שלהם, המקלע, עם החצובה וארגזי-הפעולה. גורלי דרש מהמפקדה מקלע כבד וקיבל אותו. את השאר הוא הותיר בידי. מקום העמדה נבחר ממש בחזית, בגיזרת הכיתה של אליאס.
דניאל מלניק. במסייעת קראו לו קארוזו. הם כבר הספיקו לשכוח מתי הוא ענה לשם אחר ואנחנו לא נדרשנו לשאול על מה ולמה. הם רק התחילו לחפור והוא פצח בשיר. בכל העמדות נזקפו ראשים. הבחור שר אופרה! קארוזו... מהר מאד הניח את את-החפירה והתמסר למוזיקה, יושב בסיכול רגליים בשולי שוחת המקלע, ראשו נטוי לאחור, עיניו עצומות, והוא שר. מניח לאחרים לעשות את המלאכה. מלחי לצידי נד בראשו כמי שמסרב להאמין. איפה הם מצאו את הליצן הזה, הוא משתומם בקול.
אנשי תרבות, אני אומר, עובדים עם ליווי של מוזיקה קלאסית. מותר לך ללמוד משהו, אבינועם.
זאת לא המוזיקה שלי, בנאדם. אפילו לא השפה שלי.
קארוזו שר באיטלקית. שפת האופרה, הוא אומר. היה מעדיף לעשות את זה בספרדית, שפת האם שלו מהבית, מבואנוס-איירס. ואנחנו נשמע אותו גם בלטינית, וגרמנית, ואנגלית, אבל בעיקר איטלקית. ובעיקר ורדי. מאוחר יותר נשמע אותו מספר על יום הגיוס שלו בקלט, בבסיס המיון. ביקש להתגייס למקהלה של צבא הגנה לישראל וכולם התפוצצו שם מצחוק. על בדיחה כזאת מגיע לך ללכת לצנחנים, אמרו לו. עכשיו אתם מבינים מה אני עושה פה, הוא מתנצל. בבית, לפני שעלה ארצה, הסבירו לו שצבא חזק צריך מקהלה חזקה. כמו הצבא האדום, למשל. יותר ממאה גברים במקהלה. וכישרון כמו שלך אסור להזניח, אמרו לו בבית. 'הם עוד לא היו בארץ, ההורים שלי. הם עוד לא ראו את האופרה של תל-אביב ואני לא כותב להם. לא רוצה לעשות להם חושך בעיניים'.
המחלקה מתחפרת, כיתת המק"כ מתחפרת וקארוזו שר. עכשיו משהו בעברית, חבר! צועק לו רפופורט רגע אחרי שהוא מסיים את האַרְיָה האחרונה מאאידה. משהו שאפשר להבין לשם שינוי! קארוזו חוכך בדעתו. הוא סב במקומו, עדיין באותה ישיבה אבל בגבו לכפר. גם המצרים ישמעו אותו ככה, כשפניו מזרחה. כל העולם ישמע. קארוזו שר מעוז צור ישועתי. הטנור הצלול, הגבוה שלו. איש מאיתנו לא שמע שירה כזו ככה, שלא מתקליט או מרדיו. והשיר מהדהד במרחב, ועוף השמיים מוליך את הקול. מקצוות הפרסה המחלקתית היו הראשים מתקבצים, מציצים ממרחק. חנוכה. לפתע זיכרון החג המתקרב. הסופגניות, הלביבות, שלהבות הנר. ריח הבית החם, המואר. והשיר עובר משוחה לשוחה, נתקע לאנשים בגרונם. יום חורף צונן, קודר, העמדות הפגומות, המלאכה שאיננה נגמרת ואדם יושב לו ושר, כמו לעצמו, ופתאום זה חורך אותך בגרון. כמה אפשר?!
אני רוכן במקומי, להמשיך במלאכה. מלחי ממהר להצטרף כמי שנתפס בקלקלתו. בשוחות הקרובות מבינים את הרמז. אנשים חוזרים לעבודתם, ללא הגה, בזה אחר זה אבל עדיין בהקשבה מלאה. האורחים מהמסייעת נוהגים כמי שהורגלו בכך. איש איש ותפקידו עלי אדמות. ממילא לא חדלו מהחפירה כל אותה שעה. תנו לבחור לעבוד, הם יגידו, ולא תקבלו שום דבר. בזבוז זמן. תנו לו לשיר ולפחות תרוויחו משהו...
בארבעת הימים הבאים קארוזו לא חדל לשיר לרגע, להוציא זמן אכילה ושינה, משמרת הלילה ושעות כוננות. אופרה, תווים, סולפג', מחזות מוזיקליים, ג'אז, סמבה מברזיל ופולקלור מדרום אמריקה. שירים מהבית, מארגנטינה. ורק מעט בעברית, שירי טקס וחג. לא פזמונים של יום חול, מהרדיו, מהמצעד. לא בעברית או בשום שפה אחרת. לא המוזיקה שלו. ולא בגלל שהיה רוצה להופיע בלה סקאלה, בחלומות הכי פרועים שלו. ולא בגלל שהתקבל למקהלת האקדמיה של ירושלים, הצעיר מכולם. עניין של אהבה, הוא אומר. משהו שעושים מכל הלב. לא יכול לשיר מה שלא אוהב, הוא אומר. נורא מצטער.
בעשר בדיוק נקטעת השירה בקול נפץ אדיר. פצצת ר.פ.ג'., ועוד אחת, ועוד אחת! עם הרעם הראשון אנחנו בעמדות פנימה. הבאים אחריו מגלים שלא מתכוונים אלינו, שהמטרה שונה. אני מצמיד את המשקפת לעיניים ומפקדי הכיתות ממהרים לעשות כמוני. עוד פצצה, ועוד אחת, ברווחי זמן קצובים. כיתת המק"כ מתרוצצת סביב חצובת המקלע, להכין את הכלי לפעולה. קארוזו מזין את הסרט לתוך בית הבליעה. הזמיר, אני מחייך לעצמי, חושף את ציפורניו.
זה הטנק! צועק אליאס משמאל. הם דופקים את הטנק שלנו, הבניזונה! אני ממקד את העיניות על הגוש השחור, שבור הצריח. כן, זה בדיוק מה שהם עושים! מטווח ר.פ.ג'. על הטנק, על השלד! אנשים אני לא רואה. חומת הצמחייה עולה פרא משפת התעלה הקטנה, מכסה עליהם. אבל אפשר לזהות. עם כל נפץ, בכל פגיעה, מרחפת עננה קלה של פיח מעל השילדה השרופה. אין שום ספק, הקומנדו המצרי מצא מטרה למטווח. הפטון השרוף שלנו, ממש מתחת לאף. פצצה, ועוד אחת, וכולן במטרה.
המחשבה מתאחרת רק מעט והיא מכה בנו לאורך קו השוחות. כל הצוות שם בפנים! מלחי מסנן את המילים בין שיניו. ארבע גופות שלנו, אלהים... כל הצוות! מישהו צריך להגיד את זה לחארות האלה!
הם יודעים, אני אומר. הם לקחו את זה בחשבון.

המטווח הראשון ארך כמחצית השעה. אולי נזהרו מעט, ואולי ביקשו לבחון את התגובה. למחרת כבר הוסיפו חצי שעה לזמן הירי, ורבע שעה נוספת אחר כך. הסתגלנו מהר. בפעם הראשונה נשארנו בעמדות, כוננות עד שעות הצהריים. אתמול סימנתי לחזור לעבודות בתום מחצית השעה. הם דופקים את הטנק שלנו, אנחנו חופרים להם את הכפר. השיגרה שלנו מול זו שלהם, סטאטוס קוו. עוד באותו יום ראשון, אחר הצהריים, שוב שמענו את קארוזו שר. אנחנו, בקו המחלקה, והם למטה, בקו החפירות שלהם. יושב בראש עמדת המק"כ ופוצח בשיר. הזמיר של ארץ גושן חוזר... והאנשים שלו, מכיתת המק"כ, הם שהאיצו בו להתחיל ולספר. אתם עוד לא שמעתם אותו מדבר, אמרו לנו כמסגירי מידע מסווג. חכו עד שתשמעו אותו מדבר! בסוף לא היתה לו ברירה, לקארוזו. מקהלת האקדמיה של ירושלים, כאן מתחיל הסיפור. הם היו במסע הופעות לספרד ופורטוגל. משהו שתוכנן הרבה קודם וציפו לו בכיליון עיניים. הם בדיוק סיימו את החלק שלהם בספרד כשתפסה אותם הידיעה על המלחמה בארץ. ביטלו הכל במקום וחזרו באותו לילה למדריד, לעלות על המטוס הראשון שישיגו, אבל נתקעו בשדה לשלושה ימים. גם ככה היה להם מזל שהצליחו לצאת. כל החלומות, החזרות, ההכנות - הכל התפוצץ בפרצוף. יש מלחמה בארץ, אתם מבינים. צריך לארוז ולחזור. נסעו את כל הדרך הזאת בשביל לשיר. לעבור מעיר לעיר ולשיר. עכשיו די, נגמר! יורים אצלנו בארץ, אתם מבינים. פאף-פאף! נורא מצטערים. אולי בשנה הבאה...
עזוב את ההסברים, קארוזו! האורחים קצרי רוח. הם הבטיחו סיפור מסוג אחר. ספר להם על הספרדיות שלך, אמיגו!
המחלקה חופרת וכורה אוזן. ממלאת שקי-דיפון ומאזינה. מלחי ואני נמנים על בני-המזל, העמדה שלנו סמוכה מאד. רק התצפית בינינו לבינו. קארוזו עדיין בישיבה, בסיכול רגליים, וכעת בפניו אלינו. מטרה אידיאלית לכל צלף שלהם, אבל מי חושב על זה... הבחורות של ספרד, אתם מבינים, הם משהו אחר לגמרי. קארוזו אומר הם גם כשמדובר במין נקבה. הריח שלהם. השדיים שלהם. הרגליים שלהם. הם פגשו הרבה בחורות בספרד, מדריד, סיביליה, ברצלונה. כאלה שיודעות לשיר, שיודעות לרקוד, שעושות לך טוב על הנשמה. לילות ארוכים איתם, לפעמים עד אור הבוקר. לילות של שירה ויין, וריקודים. לא הייתם מתארים לעצמכם! השמלות שלהם ארוכות כאלה, עד כפות הרגליים. לא נותנות לראות שום דבר מהרגליים, בנאדם, אבל איך שצמודות! והחזה שלהם. אתה לא צריך לנחש שום דבר. המחשופים האלה שכל החזה בחוץ, לחוץ בכֹוח למעלה, מכל הצדדים. בדיוק עד לאן שמותר, אתם מבינים. נגיעה אחת והפטמות שלהם קופצות לך החוצה, ישר לפרצוף. רק נגיעה אחת... לא נותן לך לדבר איתם בשקט. קשה להביט בעיניים, אתם מבינים, כשיש לך בראש מקום אחר. מושך לך כל הזמן את העיניים למטה. והראש לא מפסיק לנחש. הראש בוער. הבחורות הכי יפות שלהם. שיער שחור כמו לילה, אסוף חזק, גבוה, כמו סוסות אצילות. עיניים שחורות, גדולות. ריסים ארוכים כמו בסרטים. שדיים לבנות כמו קיר, כמו סדינים חדשים מהכביסה. יכול לשגע לך את השכל. רק הריח, אתם מבינים. שמלות שחורות שיושבות על הגוף, על הישבן. איזה ישבן! יש קטנים כאלה, עגולים, שמתחשק לסגור בתוך היד, ללחוץ בכֹוח. יש מלאים כאלה, מתוחים, שבא לחבק ככה, מאחור, כשהידיים נפגשות בדיוק על החריץ... יכול לדבר עם הבחורות האלה ממש מקרוב. מדבר ספרדית מהבית, כן? מרגיש כמו מלך, כמו תרנגול בלול. מי שמדבר יכול להתקרב ממש, כמעט לגעת. להריח מקרוב. יצא לכם להיות פעם באורווה? לא גדולה כזאת, רק בשביל סוס אחד. כזאת שאפשר לנקות כל יום. הריח של החציר מתי שמפרקים את החבילה לאבוס. חציר טרי כזה. מספיק חזק בשביל להתגבר על כל הריחות האחרים, אתם יודעים. הזבל, השתן. רק טיפה להשאיר מהריחות האחרים, כמו תבלין בשביל התיאבון... ריח של ספרדייה. מעלה את הדם לראש על המקום. מעמיד לך את המקל למטה שמפחדים לחשוב על המכנסיים. שלא יתפוצצו לך כל הכפתורים פתאום. רק טיפה של בושם, אתם מבינים, שלא תוכל להיות בטוח שזה ישנו שם, או שאולי רק נדמה לך. הכל ברמזים. לדגדג אותך ככה, כמו בקצה של נוצה. אף פעם לא יכולים להיות בטוחים לגמרי. כמו אצל סוסות מיוחמות באורווה כשמרגישים עוד משהו ככה, באוויר, אבל לא יכולים לתפוס את זה ביד. הטיפה הזאת שנותנת לך בעיטה בלב, שפתאום מרגישים אותו דופק ככה, למטה, בקצה של המקל, בום-בום-בום-בום! כמו תוף מתוח כזה. מטשטש את הראש. זה לא רק שהם יודעות לשיר, או זה שהם הרקדניות הכי משגעות בעולם. הכי הרבה זה בגלל הגוף שלהם, בגלל הריח. וזה שהם יודעות לשמור מרחק, לשים אותך ככה, במקום. שתראה שהם יודעות איך אתה מרגיש. לתת לעשות להם אהבה רק בדיבורים. בעמידה ככה, קרוב אבל בלי לגעת. רק להריח ולדבר. לתת לך לצאת עם כאבים איומים אתם יודעים איפה. לא יכולים להירדם המון זמן, אפילו במיטה הכי טובה במלון חמישה כוכבים. לא נרדמים. ראש מסובב לגמרי וכואב למטה שיגעון. מה שיוצא לך מערב מקהלות, אתם מבינים. מפגשים מוזיקליים כאלה, שירה וריקודים. ואתה תקפוץ על זה אם רק יתנו לך, כמה שלא כואב. תקפוץ לקבל את העונש עוד פעם, מחדש. תבקש עוד, תתחנן, רק שיתנו לך עוד פעם את השדיים האלה בעיניים, שיתנו לראות פעם מה יש בשפיץ שלהם, שם בקצה? רימונים? תות-שדה? פטל? אולי זהב אפילו... אולי זה ממש זהב שם בקצה!

פולאק חזר אותו ערב. סבב החופשות השני שלנו והוא צמוד אלי. אני חוזר, הוא יוצא. יום לנסיעה, יום בבית, יום אחד לדרך חזרה. כולם מגיעים לכפר לקראת חשיכה. מצאתי אותו בכורסא ליד השולחן, עובר על חבילת צילומים צבעוניים לאור הנרות. אחד אחד הוא מקרב אותם להילת השלהבת, להיטיב לראות. שמעתי שהפסדתי תצוגת אש הבוקר, הוא אומר מבלי לחדול מעיסוקו. בגשר מספרים שהיה פה חיזיון אורקולי, אבל הם בטח מגזימים.
לא הפסדת הרבה, אני אומר. מטווח ר.פ.ג'. על הפטון למטה. כמו ניסוי כלים.
או כמו התגרות, אומרים בגשר. פרובוקציה.
תלוי בנקודת המבט. הגרוטאה הזאת מעבר לקו המים, בצד שלהם. קשה לנו לטעון לבעלות בשטח הזה.
לך ותסביר להם בגשר, גיא. הם כבר קיבלו את הכפר הזה בטאבו, אם שואלים אותם.
הם מתכוונים לגופות, ערי. לצוות.
הצוות, כן. מה שנשאר ממנו אחרי הפגיעה, והבעירה, וכל הזמן שעבר. אבל בוא נעזוב את זה.
אני רואה שהבאת צילומים, אני אומר. לונדון?
אירופה. הטיול האחרון שלי, בקיץ. הספקתי לאסוף אותן בדרך לפה מאיזה מעבדה בעיר. היה לי במה להסתכל, תודה לאל. וגם זה לא הספיק לי, אתה רואה... תמונות מפלנטה אחרת, מעידן אחר. צריך לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שאני לא הוזה.
מותר להציץ?
ברצון. כולן שלך ואני פורש לשק שינה. אבל חבל להרוס את העיניים. את הצבעים האלה כדאי לראות באור יום.
הצילומים נותרו אחריו, מניפה צבעונית פרושה על השולחן.

אני עובר על החבילה כולה פעם נוספת, להיות בטוח. שום דבר מקרי בצילומים שלו. לא רבים במיוחד אבל המקומות נבחרו בקפידה. אלה שלא זיהיתי אני הופך על פניהם, לקרוא מה רשם על הגב. שם המקום והתאריך, לפעמים גם תוספת בסוגריים. אתונה. מרתון. דלפי. אולימפוס (ראש ההר). פומפיי. רומא (הקולוסיאום). פירנצה. ונציה. אסיזי (המנזר). אנטיב (קרקס סימון). ארל (וינסנט). מאלאגה (הזירה). נורמנדי. פאריז (הנוטרדאם). אמסטרדם. האג (הים הצפוני). סילס-מאריה (הלשון)...
זו האחרונה היתה יוצאת דופן: הוא לא היה בה. בכל האחרות תמיד נמצא לו מישהו שיעמוד מאחורי המצלמה, שינציח אותו. צילומים שנעשו ביד לא מיומנת, אבל נראה שאין לו עניין באיכות לשמה. שחשוב לו לראות את עצמו במקום שבחר. האתר, הבית, קטע הנוף. לקשור את עצמו למקום. לבוש בטלדרס וג'ינס עם קסקט אפור לראשו, תרמיל-הצד תולה מהכתף והוא מביט לעדשה מבלי לחייך. צילום כמסמך מתעד, זה הכל.
הלשון. ושום קשר לזו שלנו, פה. אבל עצם הזהות הזו בשם... אני בוחן את הצילום בקפידה, פרט לפרט, מבקש לעמוד על השוני. שפת אגם וחורשה, אולי יער. העצים בירוק כהה, עמוק. קרוב יותר, במרכז, ספסל גס של עץ ואבן. ספסל ריק להוציא את חבילת הבגדים שעליו. קל לזהות בה את צווארון הפרווה של המעיל, את מצחיית הקסקט. גם תרמיל-הצד לא רחוק, רצועת הכתף מידלדלת למטה, לקרקע. תמונה שצולמה מזווית נמוכה, מלמטה למעלה. ברקע, מאחור, אפשר לראות פסל, פרופיל אדם, ראש ומחצית גוף עליונה. ענפי העצים מפריעים להבחין בפרטים. תמונה שנעשתה בחיפזון והוא לא נמצא בה.
למחרת הוא מחייך כשאני מציג את השאלה. הלשון, כן. סילס-מאריה. כפר שוויצרי קטן בעמק אנגדין. מקום שטוב להיזכר בו, גיא. רצועת אדמה צרה, ארוכה, שנכנסת פנימה לתוך האגם. רבע שעה הליכה מהכפר בלי למהר. וזה השם הרשמי, לא המצאה שלי.
ודווקא כאן החלטת ללכת פתאום לאיבוד.
אתה לא תאמין אבל זה המקום היחידי שהתביישתי לבקש. יותר מפעם. שמישהו יעשה טובה ויצלם. פשוט לא המקום לזה. גם לא בדיוק האנשים שתוכל לבקש. שמת לב לבגדים על הספסל, מה? כן, זו התמונה. עבדך הנאמן בתוך המים, עירום כביום היוולדו. וקופא מקור, כן. לך תציע למישהו מהמכופתרים האלה לצלם את זה. תמונה שתספק את ההוכחה הסופית, האחרונה מכולן.
אני לא בטוח שהבנתי.
גם אני לא לגמרי בטוח, הוא מושך בכתפיו. בכל הפעמים הקודמות שם רציתי לעשות את זה ולא העזתי. אני מדבר על קפיצה למי קרח בעירום מלא, בנקודה המסויימת הזו. אפילו אם רק לרגע אבל לעשות את זה, עד הסוף! בפעם הזו החלטתי שאני לא חוזר בלי זה. לא בא בחשבון. ועוד משהו: אני מנציח את זה. שלא יהיו למישהו ספקות בעתיד. העדות החותכת... נסה לתאר לעצמך שאתה שם ורואה אותי אותו רגע. יש כמה בתי מרפא לחולי נפש בסביבה, מהיקרים בעולם. מוסדות יוקרה למשוגעים. תקרא את היומן של ניז'ינסקי. ואסלאב ניז'ינסקי. אני הגעתי לשם בגלל היומן שלו. המטורפים הכי מטורפים בעולם, גיא. אילו ראית אותי שם במים, עם המצלמה ביד, גם אתה היית בטוח שברחתי מאיזה מוסד!
במקרה שלך בטח יש לזה הסבר.
פולאק מחייך. יהיה מי שיגיד שגם הוא לא לגמרי שפוי...

מעבר לקירות החושה צר עלינו מסך ערפל. בימים האחרונים כבר היה לחלק משיגרת ההשכמה, כבד מיום ליום ומאחר להתפוגג. העבודה גם היא מתאחרת ומאותה סיבה עצמה. אלה השעות הגנובות שלנו בחדר הקצינים. בחוץ, בעמדות, נמתחות משמרות הלילה לתוך היום. אנחנו חומקים לחושה להרוויח שעה לאור הנר.
את הסיפור הזה צריך לספר בקיצור, הוא אומר. כמו במברק. סילס-מאריה היא רק אפיזודה קטנה, אחרי הכל. הפנסיון שלי. לבטח ראית אותו באחד הצילומים. מרתה, בעלת הבית, שומרת לי תרמיל מטיילים מעור, מוכן ומזומן מתי שרק אבוא. אשה חמה, מרתה, ואני האורח הראשון שהיה לה מארץ הקודש. היתה נותנת הכל לבקר אצלנו, בירושלים, בבית-לחם. לטבול בירדן. לך תספר לה מה עבר הירדן שלה מאז הברית החדשה. היא ממילא לא תאמין, מרתה. אשה פשוטה וטובה, מבטיחה לדאוג שאקבל תמיד אותו חדר אם רק אודיע לה שבועיים מראש. ואני לא מודיע אף פעם. עושה לה תמיד הפתעה.
כמה בתים מהפנסיון אתה נופל על הצריף של ניטשה. פרידריך ניטשה הגדול בכבודו ובעצמו. עשה בצריף הזה את אחת התקופות הפוריות שלו, כך אומרים. יספרו לך שכאן הוא כתב את זרטוסתרא שלו. אשה, קנאה, יסורי נפש. האגדה אומרת שהיה לו מסלול קבוע למחשבות, מהצריף לשפת האגם. נקודת התבודדות אהובה במיוחד ולא רחוקה מדי. מה שמביא אותנו ללשון. הלשון של ניטשה. חלק מהפולקלור המקומי, מהמיתוס. האזרח הכי מפורסם של הכפר, אפילו אם רק לשנה או שתיים. כשעזב הלשון נשארה אחריו. הציבו שני ספסלים בפינות הישיבה שלו, בקצה הרצועה הארוכה סמוך למים. הציבו פסל מברונזה. אנשים עולים לרגל להתייחד איתו. עם הגאון. מבוגרים, צעירים, כולם רציניים כל כך, כמו קהל של בית עלמין. כן, גם הצריף נשאר אחריו. חדר העבודה פתוח למבקרים, עם דוגמאות של כתבי-יד. הצריף שלו. מדרגות חורקות, רצפה חורקת, קירות כמו מקרטון. לא מקנא במי שצריך לעבור את החורף במקום כזה, אלהים ישמור. הקיץ הוא כבר סיפור אחר. הקיץ בסילס-מאריה מזכיר לך גן עדן. בקיץ מגיעים הפרופסורים מהאוניברסיטה של ציריך לעבוד בשני החדרים הנותרים. מילגה של כבוד לשנה בתנאי פנסיון. רק לשבת ולעבוד. אולי גם לזכות במעט השראה מהאיש הגדול... עכשיו אני בביקור השלישי שלי, אנחנו בסוף הקיץ והפרופסור יושב בצריף.
הייתי פוגש אותו ביער, בהרים, תרמיל כמו שלי על הגב ומקל רועים ביד. מטייל הרבה, כמוני. אחרי ארוחת הבוקר יוצאים לדרך, כל בוקר בשביל עד לפונדק בצומת, במפגש הדרכים. משם אני בוחר כל פעם כיוון אחר, טיול של ארבע-חמש שעות. לחזור לפנסיון בצהריים למרק של מרתה. גם הפרופסור כל בוקר בדרך לצומת. מפגש ראשון. הוא נוגע במצחיית הקסקט שלו, מחווה קידת נימוסין, תמיד עם חיוך על השפתיים. הוא לא חושש להרחיק, ומדובר במי שעבר כבר מזמן את השישים.
נפגשנו ליד הפונדק יום אחד, שנינו כבר בדרך חזרה. הפעם הזמין אותי לעוגה וקפה. נכנסנו לשבת על המרפסת הפתוחה, צופים לנוף. חלקת אלהים הירוקה ביום אביב. 'כמעט ניחשתי שאתה מישראל', הוא אמר. לא ביקשתי הסבר. ישראל הוא אמר, לא ארץ הקודש. שיער שיבה דק, מסורק בקפידה. לחיים אדמדמות ועיניים קטנות, בוחנות, שנוטות לחייך. האיש שמח בחלקו, לא ממהר לשום מקום. עוגת הגבינה היתה נהדרת, אני זוכר. טעם גן עדן. אחר כך עשינו יחד את הדרך לכפר. הוא סיפר על עצמו. האוניברסיטה. העבודה שלו כאן, בצריף, על הפילוסופיה של מרקוס אורליוס. משהו שלא תפסתי עד הסוף על הסימפטומים לנפילת האימפריה הרומית. וזה למרות האנגלית שלו, שהיתה בהירה וסבלנית ממש כמוהו. יום חמים ונעים של אוגוסט, ותענוג ללכת. הוא סיפר שכבר ראה אותי מטייל פה בהזדמנות קודמת. בהחלט אפשרי, אמרתי. זה הביקור השלישי שלי ואני מקווה שיהיו עוד כמה. 'פינת חמד', הוא אמר, 'אז למה לא הבאת איתך את האשה?'.
קצת הפתיע אותי, אני צריך להודות. כרגע אין אשה, אמרתי, וממילא אני מגיע להיות ברשות עצמי. אחד מיתרונות המקום מבחינתי. אף אחד לא מפריע, אף אחד לא מכיר. אפשר להרגיש לגמרי לבד. ראיתי שהוא מחייך כמו לעצמו. 'אתה מטייל לא מעט', הוא אמר. 'לבטח יורד מן השביל לפעמים. סוטה לדרך צדדית, לתוך היער. פה ושם כבר הספקת לראות איזה בית קטן, בודד, עומד לעצמו. בהרים האלה יש לא מעט כאלה, מבודדים, מנותקים, פרושים לחלוטין. תופעה של מאות שנים. אנשים חיים בבידוד מוחלט. אם תעבור ליד הבית ותציץ פנימה לא תראה דבר. לא משפחה. לא ילדים. לא קול אנושי. הסתובבתי הרבה בזמנו, ולא רק כאן בעמק. הייתי סקרן לדעת, להתבונן מקרוב. טבע האדם, ידידי. אין שום דבר מעניין מזה. וראיתי לא מעט בתים כאלה. ברוב המקרים אדם בודד בבית, גבר, אשה. נשים בודדות לא מעט. ולא צעירות. ומעט בעלי חיים. לעיתים פרה אחת. אדם חי עם פרה בבקתה על ההר, ביער, רחוק מכל ישוב. כמעט ולא מוציא מילה רוב הזמן. שמעתי אשה מדברת לפרה שלה. שיחה של ממש, למרות שצד אחד שותק. אין בדידות גדולה מזו בעולם, תאמין לי. לשמוע שיחה כזו. והמבט הכבוי בעיניים. האדישות המוחלטת. הטימטום הגמור, הבהמי. גם אם תעצור ליד כאילו בכלל לא היית. אין בך דבר מעניין יותר מהפרה, פשוט ככה. קשה לתפוס מה שבדידות יכולה לעולל לבן-אדם...
'אנשים באים לפה מהעולם כולו', הוא אמר, 'להתאשפז במוסדות הסגורים שלנו. משלמים הון עתק עבור הטיפול. כמה אירוני. קרוב לאותם מוסדות עצמם, בבקתות הקטנות והמבודדות האלו בהרים, תמצא מטורפים גמורים שאיש לא מציע להם אישפוז. אנשים שאיבדו צלם אדם ואיש לא רוצה לדעת... להיות לבד, אמרנו. והם לא מכירים מצב אחר, האנשים האלה. חיים ומתים כמו בהמות. עושים בדיחה מהפילוסופיה על מותר האדם. החכמים בהם חותכים את הגרון ביום חורף קשה במיוחד. בתוך הבית פנימה. הכלבים סגורים איתם בבית. הכלבים יטרפו את הגופה, יזינו את עצמם בבשר אדונם ויותירו רק את השלד. בסופו של דבר גם הם ימותו, ברעב או בצמא. בדידות חייתית, מטורפת, ורק מעט הצידה מהשביל שלך. אז מה תגיד על זה?'.
לא ידעתי מה להגיד. האיש מכה אותך בשקט, בנימוס, ישר מתחת לחגורה. המשכנו ללכת בשתיקה. אחר כך הוא צחק ועצר במקומו, מניח יד על הכתף שלי, מביט לי בעיניים. אמר שלא התכוון להבהיל אותי. שלא אקח אותו ברצינות רבה מדי. שבקיץ הבא הוא מקווה לראות אותי פה עם אשה, בכל זאת. הוא ישמח להזמין את שנינו לעוגת גבינה בפונדק. אולי גם להרים כוסית לרגל המאורע. 'אשה צריך למצוא', אמרתי, כועס לפתע מסיבה לא ברורה. 'אני מחפש כבר הרבה זמן ובכלל לא בטוח שאצליח למצוא לי אחת. אתה צריך להיות משוכנע שהבחירה שלך נכונה'.
הכפר היה מעבר לעיקול הדרך. 'צריך להעמיד אותה למבחן, או את שניכם'. 'כן', אמרתי, 'למשך זמן'. שוב אותו חיוך שלו בקצות השפתיים. 'אשה', הוא אמר. 'רק לא לקבל עצות מבעלי ניסיון כשזה נוגע לאשה, כי אין בעלי ניסיון במקום הזה. אז רק כמה מילים, לא יותר, ואתה תקבל את זה כאילו שמעת אדם זקן מדבר אל עצמו, מה? אשה היא עניין של מזל. רק מזל. תוכל לערוך את כל המבחנים שבעולם, להבטיח את עצמך מכל כיוון, מכל הפתעה, ועדיין מדובר במזל. הרי רק ימים יגידו. הילדים, הגיל, השנים שעוברות ונותנות בכם סימן. אתה שוב לא מי שהיית, היא שוב לא מי שהיתה. שום דרך לדעת מלכתחילה, רק מזל. ויש אנשים עם מזל, ידידי הצעיר. אין שום סיבה להמתין, לדחות את הקץ. אין שום סיבה בעולם להישאר לבד. כל זמן שאפשר אחרת, אני מתכוון. על בדידות כבר דיברנו היום, מה?'. בכפר נפרדנו. הפרופסור לצריף של ניטשה, אני לפנסיון. ויתרתי על ארוחת הצהריים ונכנסתי למיטה. פתאום רציתי לישון ולא מצאתי לי מנוחה. החלטתי על טיול ללשון אחר הצהריים, אולי הוא יחזיר אותי למוטב. התחפרתי עמוק תחת השמיכה ואני זוכר את עצמי צולל לשינה כמו אבן כבדה, כמו סלע.

אני קם לכבות את הנרות. מבעד לחלון רואים את הערפל מתפזר. צריך להתכונן לצאת, לחזור לעבודה, לעמדות.
עוד לא גמרת את הסיפור על הקפיצה למים, שם, בלשון. ולמה דווקא בעירום.
לרגע הוא שותק, תומך את סנטרו באגרופיו. זו השאלה בעצם, לא? למה לא בבגד-ים? למה לא בתחתונים, אם אין ברירה... אבל אנחנו מדברים על הלשון של ניטשה. הרוח שלו, והסגנון. סיגוף והיטהרות. אדם בעורו לבשרו. והאגם כמו מקווה טהרה, אתה מבין. מי קרח צלולים כל כך, מקפיאים. חותכים לתוך העור פנימה, לתוך הקרביים. סיגוף והיטהרות, אתה חושב. העמד את עצמך בניסיון. לפחות פעם אחת ברוח שלו... צלילה מטהרת, משתקת. אני קופץ למים ומרגיש שאני גומר את זה אימפוטנט.ממש ככה. שאני מאבד אותו, כן. פשוט קופא ונושר לו למטה, לקרקעית. מים עמוקים מאד, גיא, כמה עמוק שתצלול לא תגיע. ומחיר כזה הוא כבד מדי, אפילו בשבילי. רק לא במחיר הגבריות שלי, מה? רק לא זה!
הצחוק פורץ מתוכי, משתחרר באחת. פולאק מסתפק בתנועת ביטול. היה לי הרבה זמן בדרך, באוטובוס, לעבור על התמונות. מהר מאוד נשארתי רק עם זו. כל האחרות בצד, בחבילה אחת. נוסעים דרומה, לאפריקה, ומול העיניים הספסל הזה עם הבגדים והתרמיל, והפרופיל המטושטש של ניטשה ברקע... מביט וזוכר כל רגע. להתפשט כמו גנב. להציץ לצדדים שאין לי אורחים לא קרואים. ריצה לשפת המים. להניח את המצלמה במקום המתאים, המיועד, האבן הגדולה שהכנתי למפרע. לצלול פנימה. מי שלגים, אתה יודע. מכה איומה של קור. משוגע מי שמתרחץ באגם הזה, אפילו בקיץ. להחזיק מעמד עכשיו, לא לוותר! לשחות חזרה לגדה, ומהר. לא לאבד שנייה. המצלמה על האבן. להצמיד אותה לעיין, והידיים רטובות, רועדות מקור, מבושה, מפחד. הכל יחד. רועד כמו עלה נידף, לעזאזל. לנסות לייצב את המצלמה, ללחוץ ולגמור... לוודא שהשטח נקי. מזל מהשמיים, אין לי אורחים היום. לקפוץ החוצה. המגבת מאחורי האבן. לדהור אל הספסל, לתוך התחתונים, המכנסיים. לצאת מזה בשלום, תודה לאל! ועשיתי את זה, כן! להביט בתמונה כל הדרך ולא לדעת אם לצחוק או לבכות. אבל הנה, עובדה. זה המקום וזה הרגע. לך תאמין.

שולחן סעודת השבת נערך במבנה החזיתי, דמוי הסככה. אפשר לראות כוכבים דרך הגג, התבהרות חלקית. אולי לכבוד השבת. שולחן ארוך מאד, להושיב את המחלקה כולה סביבו להוציא השומרים התורנים. מקומי נשמר בראש השולחן. מקומו של פולאק בצידו האחר, ממול. הנרות דולקים במרכז מלבן העץ ובקבוקי היין פזורים סביב. רק מפה לבנה חסרה פה להשלמת התמונה. והערב אורחים לשולחן: אנשי כיתת המק"כ, וקארוזו. הברכה נאמרה וכבר טעמנו מהיין. האנשים חוזרים לשבת ואני נותר לעמוד. על פי הנוהג עלי לתת את האות, את מילת הקסם, אבל הפעם יש לי יותר ממילה. "לפני שמתחילים בסעודה רציתי להציע משהו. אנחנו מדברים על שבת ומכינים שולחן חגיגי לכבודה, יין, חלות, ארוחת מלכים. והשבת נכנסת אחרי הכל. זה ברור לכולנו. השאלה היא אם עשינו מספיק בשביל זה... זאת הזדמנות יחידה שלנו לשבת יחד, כל המחלקה, סביב שולחן אחד. לגמור עוד שבוע יחד. וצריכה להיות פה הרגשה חגיגית יותר, אני חושב. לא עוד ארוחה שצריך לדחוף פנימה ולעוף לעמדות. זאת קבלת שבת, לא? ואנחנו לא עושים את זה כמו שצריך. לא תמיד באשמתנו, נכון. יש כוננות לפעמים. אין כֹוח. אין מצב רוח. קשה לבוא למישהו בטענות. אבל הערב יש הזדמנות לעשות תיקון. הערב אנחנו מארחים פה את החברים מהמסייעת. בימים האחרונים, כמו שראיתם, הם חופרים אצלנו עמדה למק"כ. לא עבודה קלה, אנחנו יודעים, אבל יש להם ליווי צמוד, למזלם. השם דניאל מלניק אולי לא אומר לכם הרבה, אבל כולם כבר יודעים מי זה קארוזו.
אז תרשו לי, דבר ראשון, להודות לו בשם כולנו. השירה שלו עושה את החיים קלים יותר, ופשוט תענוג לעבוד. הסיפורים שלו הם כבר משהו אחר, אבל אומרים לי שגם הם תורמים להספק. והערב יש לי בקשה מיוחדת ממנו. הערב הייתי מבקש שיעזור לנו להכניס את השבת. כמו שצריך, אני מתכוון. מה אתה אומר, דניאל? שיר אחד לפי בחירתך לעשות לנו פה את השבת!
הוא מופתע. קשה להניח שציפה לזה כאן, בתוך החבורה הזו.
כפפה כבדה מאד זרקת לו. קולו של פולאק ממול, מקצה השולחן, ועכשיו זה אני שמופתע. כל העיניים מופנות אליו. אתה תצטרך להתאמץ בשביל להרים אותה, קארוזו. כדאי שתדע מראש. שבת נכנסת קשה מאד במקום הזה. היא לא מרגישה פה בנוח, כמו רבים מאיתנו. ואולי גם היא רוצָה הביתה, כמונו. להיות בבית. להרגיש בבית. וזה לא יהיה פשוט לתת לה הרגשה כזו, שתדע.
אני קורא את המבוכה בפניו של קארוזו. מה לכל השדים הם רוצים ממני?! המבטים חוזרים אלי. רבים לבטח רואים בזה הצגה שהוכנה למפרע. משהו שתוכנן בינינו, הקצינים. ואולי גם קארוזו בסוד העניין... כעת, אני מניח, הם ממתינים לצעד הבא. רק שאין לי מושג מה הצעד הבא, אתם תתפלאו לשמוע.
מה שפולאק ידידי רוצה לומר לך, אני מנסה, זה שלא נשאיר אותך פה לבד. זה לא יהיה קל, נכון, אבל כולנו ניתן לך יד. כל אחד מסביב לשולחן הזה. אתה תשיר ואנחנו נחזיק לך אצבעות, כל הזמן, ככה שלא תהיה לה שום ברירה בסוף, לשבת.
הייתי מציע שנתערב על זה, אומר פולאק. כך או אחרת זה יגמר צמוד, לכאן או לכאן. אז אני מציע שנתערב.
הממזר לא מפסיק להפתיע, אני חושב. קניתי, אני מודיע. אם מישהו יכול לעשות את זה אז זה רק דניאל. ואני מהמר עליו, כן. עכשיו בואו נראה מי אומר פה אחרת.
תורו של פולאק. העיניים עוברות ממני אליו וכבר אפשר להבחין בתהייה סביב השולחן. מה לכל הרוחות הולך פה? ופולאק לא ממהר.
אני רואה שנשארתי לבד, הוא מחייך ומושך בכתפיו. הכופר היחיד במחלקה. בסדר, אז אני מתערב שהשבת נשארת בחוץ, ולא יעזור פה כלום - אפילו קארוזו! אבל אני אשמח לראות אותך מצליח, דניאל, ואני הראשון שירים כוסית לטובת העניין!
הוא קם על רגליו ומוזג מבקבוק היין לכוס הפלסטיק. אני עושה כמוהו בצד שלי. שיהיה בהצלחה! הוא מניף את הכוס למולי. לחיי השבת שבדרך! אני עונה לו, מידה כנגד מידה. אנחנו לוגמים מהיין וחוזרים לשבת.
קארוזו ראשון לשבור את השתיקה. יש לי שיר לשבת, הוא אומר, מהסס במילים. שיר שלמדנו מסבתא בבית, כשהיינו קטנים... אם אתם מוכנים לעצום עיניים ולהחזיק את הכוסות של היין בין הידיים ככה, כל אחד את שלו.
בפקודה! אני מזדרז לפסוק.
צחוקים כבושים עוברים סביב השולחן, והאנשים מצייתים. הראשים נכפפים אל כפות הידיים. העיניים נעצמות. פניו של פולאק מולי כפניו של אדם בתפילה. אני עוצם אותם אחרון מצפה לבת הקול שתבוא. וקארוזו שר בספרדית. ניגון ארוך ומתרפק. ניגון של געגועים הביתה, אני מנחש. של כמיהה למקום אחר. בסופו משתררת דממה ארוכה, מתמשכת.
אני פוקח עיניים. רבים מהאנשים כבר עשו זאת לפני. פולאק הוא מהאחרונים. זה הצעד שלו עכשיו, אני חושב. סביב השולחן ממתינים לו. ועדיין זמנו בידו. מעט מעט, במשורה, עולה החיוך על שפתיו והוא מרים ידיים כמי שנכנע.
אז בסדר, אני הפסדתי, אבל אנחנו הרווחנו את השבת!
בצחוק הפורץ מסביב לא שומע אותי איש מורה על פתיחת הסעודה.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.


_______________________________________________________________

בפרק הבא:
היחידה לאיתור נפגעים • השופל מגיע • מכתב אהבה • חושה ראשונה קורסת • התחייבות בכתב

 

 

 

 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות