טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 16

היחידה לאיתור נפגעים • השופל מגיע • מכתב אהבה • חושה ראשונה קורסת • התחייבות בכתב • פרק 16 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>>  לפרקים הקודמים

12 בדצמבר / הדחפור
גורלי רוצה להיות מוכן לבוקר הזה, לא לקחת שום סיכון. מייד לאחר השכמה אנחנו נכנסים לכוננות מיוחדת עם תורנות כפולה בתצפית. גם על האקליפטוס, בעמדת הקוף. הבוקר מקננים בה שני צופים, מתמקמים לפני אור ראשון מעבר למחסה השקים. חוליית המק"כ בעמדה על כל אנשיה, הכלי מוכן לירי לפי פקודה. גם הכלים המחלקתיים שלי, המרגמה, המא"גים. גורלי אף פעם לא האמין למצרים, והוא לא מתכוון להתחיל בזה עכשיו כשהמשלחת מגיעה לביקור בטנק למטה, מעבר לתעלה הקטנה.
הקומנדקר מאחר להגיע וכבר קרוב לעשר כשאנשיה יורדים מהרכב ומתקבצים אצלנו לצפות על יעדם. אנשי הרבנות הצבאית, שלושה במספר, וארבעה מאנשי היחידה לאיתור נפגעים. כולם עם סרט לבן רחב על הזרוע, כמה עם מגן דוד אדום כתוספת. איש לא נושא נשק, כמובן. סגל, קצין המבצעים הגדודי, מצטרף אליהם כמלווה ומוביל. והוא לא נראה נלהב למשימה. קצר רוח, חיוור מהרגיל, רוצה לסיים את הפרשה במהירות, לצאת ולחזור. אלא שעכשיו הכל ממתינים לנציגי האו"ם. אלה, על פי המוסכם, ילוו את המעבר בשטח ההפקר.
אחר כך תעבור כמחצית השעה של כוננות דרוכה. המחלקה בעמדות, עם קסדות ונשק ביד. גורלי ומפקדי המחלקות אצלי, צמודים למשקפות, סורקים את שלד הטנק, את קו הצמחייה למטה. ואז הם עולים חזרה אלינו. שמונה דמויות סמוכות זו לזו, ושני אנשי האו"ם מלווים עד מחצית המרחק וממהרים לחזור לקו המים, לפרוש למקום בטוח. והאויב איננו, רואה ואינו נראה. גם אותו קצין שלהם מזדרז לצאת עכשיו מטווח ראייה. אולי נחסוך לנו את המטווח היומי, מפטיר מלחי, "לפחות נרוויח את זה. כבר הרווחנו הרבה, אומר טנא, מ"מ 1, שמצאו את המשוגעים שיסכימו לרדת לשם ולעשות לנו את העבודה.
רק משהגיעו בסמוך יכולנו להבחין בארבע שקיות פלסטיק בצבע שחור כהה, כל שקית בידי אדם אחר. שקית לכל איש צוות, אני חושב, שמידתה אינה גדולה ממעטפת דואר. סגל, הקמב"ץ הגדודי, מוביל אותם בפנים לבנות. אני שולח את מלחי להביא מגש ספלים עם מים. סגל קורס בשולי העמדה ומקלל חרישית. הוא לוגם מהמים בזהירות, בגמיעות קטנות, כמי שחש בגרונו. אבק עצמות, הוא אומר, זה כל מה שנשאר מהם. תסתכל על השקיות, בנאדם. והמזוקנים האלה אספו את זה פנימה בכפות של מרק! גירדו את זה מהברזל... רק תתאר לך מה היה קורה לאלה מהסיירת החטיבתית שהגיעו לחלץ את הגופות בלילה של הפסקת-האש. אם לא היה להם השכל להוריד את הדיסקיות ולקחת איתם. אפילו מהדיסקיות לא היה נשאר שם כלום! אבק, זה כל מה שהיית מוצא מהן! ויש עוד כאלה שרוצים לזהות בני-אדם באבק הזה... להבדיל ביניהם. תהרוג אותי אם אני תופס את זה! והשקית הזאת הולכת לאן? לארון שלהם? לקבר? הכל מסודר אצלם, אתה מבין, לפי השם והתפקיד, אתה לא תאמין. אני הקאתי את הנשמה שלי שם, על יד הגרוטאה הזאת. כמה הם כבר דפקו בו, הבניזונה?! מאה ר.פ.ג'.? שלוש-מאות? יודעים שארבעה שלנו נמצאים שם בפנים ועושים מהם אבק...

אחר כך בא הדחפוֹר. נכנס אחרי הצהריים בשער כמו משומקום, רעם המנוע מקפיץ את המוצב כולו. בהתחלה חשבנו שמדובר בטנק, או כמה כאלה. אחר כך התברר שמדובר רק בטרקטור, גם אם ענק ככזה. נדחק בכניסה ושרשראותיו קורעות בקירות השק, משני העברים, וכף הגריפה זקורה גבוה למעלה, תלויה ועומדת כאיום. נהג הדחפור עצר במרכז החצר וירד לצד המכונה. איש לא ידע על בואו. גורלי עדיין לא חזר ממפקדת הגדוד. דרור עוד לא חזר מהבית. הנהג לא ידע למי עליו לפנות. אמרו לו להגיע לפה, והוא אפילו קיבל ליווי מהגשר. מי אמר לו להגיע אלינו? המפקד אמר, לא יודע איך קוראים לו. מה הוא צריך לעשות אצלנו? אין לו מושג, אמרו שיסבירו לו במקום. ממילא לא היה טעם בשאלות לפני שהמ"פ חוזר. וזה, כדרכו בקודש, ישמור את השפן שלו בכובע עד לרגע האחרון.
גם בשיחת הסגל אותו ערב גורלי לא ממהר להגיע לנושא. יש עניינים דחופים יותר לעסוק בהם. אל תאיץ בו, אני מורה לעצמי. זה יבוא. עכשיו בנוגע למחר, הוא אומר. אני מתאר לעצמי שכל אחד מכם הספיק לראות את השׁוּפֵל שעומד פה אצלנו. החיה הזאת היא שלנו לשבוע והוא הולך להרים סוללה סביב הכפר הזה, כזאת שתעשה מאיתנו מוצב... מחר מתחילים לעבוד, רבותי! ואני מתכוון ברצינות הפעם, כמו אנשי מקצוע. אנחנו הולכים בשעה טובה להרים לעצמנו חומה.
ברמן, מ"מ 2, לא מבין. אבל רק גמרנו את העמדות החדשות עם המחפה-ראש. בנינו הכל מחדש בשביל זה. קירות חדשים, דיפון חדש. עבר פחות משבוע ועכשיו מדובר בסוללה, בבנייה מחדש. איפה ההיגיון בזה? ולמה אנחנו צריכים פה סוללה עכשיו?
לא עכשיו, מסביר גורלי, מרגע שהגענו הנה. רק שעד היום זה לא התאפשר. היו חסרים הכלים המתאימים, כמו הדחפור הזה. עד שהם הניחו את הגשר הגדול, בכניסה ללשון, טרקטור כזה לא היה מגיע הנה. ואחר כך היו צריכים את הכלים האלה במקומות בוערים יותר. אנחנו לא בעדיפות הראשונה, לצערי. והייתי צריך לעשות הרבה מלחמות בשביל לקבל אחד, ורק אתמול קיבלנו את האישור מהאוגדה. שוּפל אחד בשבילנו לכמה ימים... והיום עוד היינו צריכים לחכות איתו בשביל לא לסכן את הגישה של המשלחת לטנק. שום סיבה שהמצרים ישמחו עם הטרקטור הזה, תהיו בטוחים.
ואתה החלטת לשמור את זה בסוד, אני אומר, בשביל לעשות לנו הפתעה עם זה.
העיניים של גורלי הופכות חריצים צרים. חשבתי שאין טעם לְדַבֵּר לפני שהעניין סגור. זו הסיבה היחידה. אילו הייתי בטוח לפני שבוע היינו מדברים על זה כבר אז. מדובר בהרבה עבודה, אחרי הכל, וזה לא רק בנייה של עמדות. מדובר בהצבת קירות פח גלי עם תמיכות של קוֹרדוֹנים. ביישור רמפוֹת לירי, לתצפית. זה לא משהו שאתה שומר בבטן או בסוד.
היושבים בחדר מחליפים מבטים. פעמיים בנינו את העמדות כאן, טנא מתקשה להסתיר את זעמו. צריך סיבה טובה מאד להתחיל לבנות אותן עוד פעם, אני חושב.
הסוללה, אומר גורלי. זאת הסיבה. שים לב לאן פונים כל הפתחים היום. של העמדות, אני מתכוון. כולם פונים החוצה, לחזית. והשוּפל מרים את הסוללה בכיוון הפתח, אתם מבינים. אנחנו מדברים פה על חול. במוקדם או במאוחר החול יגלוש למטה, לתוך הפתח. יסתום אותו כמו פקק. אז אין פה שום ברירה, צריך לשנות את כיוון הפתחים. לבנות אותם בניצב לסוללה. אני מצטער, חברים, אבל אין שום דרך לברוח מזה.
ואתה בטוח שלא נוכל לחיות בלי הסוללה הזאת. אני מתאמץ לשמור על טון ענייני, וזה לא קל.
תמיד הייתי משוכנע בזה, גיא. לטובתנו. להרגיש יותר בטוח בחור הזה. אני לא רציתי לקבל את הכפר הזה, אתם זוכרים. המזל המחורבן שלנו, מכל הגדוד. איך, לכל הרוחות, מחזיקים כפר שלם ופתוח לגמרי עם קו אחד של עמדות מסביב?! אז שלא תהיה פה טעות, אני את החומה הזאת רוצה כל הזמן. ויש תרשימים שהכנתי לזה לפני הרבה זמן, תאמינו לי. לא מדובר במשהו מסובך במיוחד, רק עבודה.
הצרה היא, מתקומם ברמן, שאנחנו לא גומרים להתחפר פה מאז שהגענו! אני לא יודע איך להסביר את זה לחיילים שלי, מצטער. אני לא חושב שהם יבינו את זה.
ואני מתפלא עליך, גורלי מתחיל לאבד את סבלנותו. אם לא מבינים דרך הראש אז דרך הרגליים. מצידי תסביר להם שזה בשביל לשמור על הכושר. אימונים הרי לא נותנים לנו לעשות פה. מסוכן מדי. אז מה כבר נשאר להם? סיור בוקר, סיור צפון, תורנות כזאת או אחרת, משמרת לילה. השרירים מתנוונים, שלמה, וזה לא בריא לחיילים! גם ככה הם גוררים הנה את כל הציוד של הקמפינג מהבית. כל מה שדרוש בשביל להשמין מנחת. עבודה לא תזיק להם, שלמה, היא רק תעזור.
כושר זה רק צד אחד, אני עדיין נזהר לא לתת לו סיבה לריב. יש גם הצד של המוראל, נתן. אנשים רוצים להאמין שהם עומדים לעזוב את המקום הזה. יקח עוד שבוע, עוד שבועיים, בסופו של דבר זה יגמר. תרים פה סוללה מסביב והם יחשבו שלא יוצאים מכאן. לא בעוד חודש ולא שנה.
גורלי נד לנו בראשו, נראה שהספיק לו. תראו, רבותי, אנחנו הרי לא נתווכח על זה כל הלילה. ניסיתי להסביר לכם שמדובר בחיי אדם, לא שום עניין של מוראל. ראיתי את הטבלה הזאת אצלכם, גיא. המחלקה שלך יודעת ראשונה על כל חייל שנדפק לנו באפריקה. אנשים הולכים כמעט כל יום, כן, ולא כל אחד מגיע לרדיו. אתה יכול לספר את זה לוילנברג. יש פצועים שלא מגיעים, וגם הרוגים כאלה. אז אני מסביר לכם מה אומרים בגדוד, מה יודעים באוגדה. מדברים על הפרדת כוחות? - אז מדברים. בשטח אין סימן לזה, להיפך! המצרים מחממים את הגיזרה. יש צליפות. יש גם ארטילריה שלהם פה ושם. יש ידיעות שהם מתכוונים לתקוף בלילה, נקודתית. לנסות לקבוע עובדות. וזה יכול לקרות כל לילה. היום, מחר! הם יכולים להתחיל מכאן. מקום מספיק חשוב, כולנו יודעים. רק תן להם סיבה לחשוב שאתה לא מוכן לקראתם. ואני לא רוצה לקחת את הסיכון הזה, מובן?! אז אנחנו לא נתווכח פה יותר. הגדוד רוצה את זה ככה, נקודה. לא שיגעון פרטי שלי. המג"ד קיבל את מה שהצעתי וזאת החלטה שלו. אנחנו קיבלנו דחפור לעשות את זה ואנחנו מתחילים ממחר בבוקר, אחרי השכמה, בגיזרה של מחלקה שתיים. נגמור שם ונעבור למחלקה אחת. אתה נשאר לסוף, אולמן. המחלקה שלך יושבת בחלק הרגיש. אצלך זה קצת יותר בעייתי כי הם יהיו בתצפית על הטרקטור כל הזמן. וברגע שהם יבינו מה הולך פה רק אלהים יודע מה תהיה התגובה... עוד שאלות?
כן, אני חושב. אז עכשיו אתה רוצה פה חומה. אנחנו נגיע איתך רחוק, גורלי. בסוף עוד נגיע למצדה.

מחוץ למפקדה הלילה חמים להפתיע. ערפל מוקדם יחסית, מתפשט. בלילה כזה צריך להכפיל את סיורי הביקורת בגיזרת המחלקה. קל להתפתות לחמימות הזו, להיסחף בהיסח הדעת לזרועות השינה. גם החומה הכי מבוצרת שלך, גורלי, לא תעזור הרבה אם השומר נרדם...
הירש משובץ למשמרת השנייה בכיתה של אליאס ואני מגיע אליו בסיור השלישי לאותו לילה. הוא רוצה לדבר איתי על משהו, אם יש לי דקה. מסך הערפל רק מתעבה בינתיים ואני מוכן להתעכב לזמן מה, לדחות את החזרה המיוחלת לשק השינה. כולם רוצים לעזור לברנרדו הירש, הארגנטינאי שלנו. גם היום, כמעט חמש שנים בארץ, מדבר כמו עולה חדש ומרגיש בדיוק ככה. הגיע לארץ לבד, בלי ההורים, ישר לצנחנים. הוא בעצמו לא תופס איך נפל לזה. איך הצליח לשרוד את זה בחיים. שלושה חודשים אחרי השחרור הגיע אלינו לשיבוץ מילואים. 'כל החיים בצבא!' הוא אומר באותו מבטא מאנפף שלו. 'כל החיים בצבא פה! הייתי צריך לחזור לארגנטינה, בחיי!'. אנשים מתפקעים רק לשמוע אותו. הירש שאומר 'נו, שׁוֹין!', שאומר 'אסור להתאמץ!', שהולך לתפוס סייאסטה. בזמן האחרון התחיל להשתמט מסיורי הבוקר, מסיורי צפון, ותמיד באותה אמתלה: תפס סייאסטה. לא יכול להתגבר על עצמו. משהו שיש בדם, מה לעשות. עכשיו הוא רוצה לדבר איתי. אליאס, המ"כ שלו, שקוע למטה בשנת ישרים. עטוף בשמיכות כמו גולם הוא נוחר בשנתו. הירש דואג לשמור את קולו נמוך, בתחום הלחישה.
זה בקשר לאחות של אליאס, הוא אומר. אני צריך לכתוב לה מכתב, אתה מבין. ואני לא יודע איך.
זה לא נשמע מסובך.
זה כן. אני לא יכול אפילו לדבר על זה עם כל אחד. אתמול הלכתי לדבר עם הסגן...
עם פולאק.
כן. וסיפרתי לו הכל. הוא הציע שאני אדבר איתך. הוא אמר שאם מישהו יכול לעזור לי...
בסדר, אז הנה אני כאן. על איזה מכתב אתה מדבר?
לאחות של אליאס, הוא אומר. מכתב אהבה בשבילה.

רק זה עוד חסר לי פה היום, אני חושב. זיהוי חללים, בניין חומה, ועכשיו מכתב אהבה. אין רגע דל בכפר. בוא נתחיל מהתחלה, ברנרדו. אתה רוצה לכתוב מכתב אהבה לאחות של אליאס. אוקיי, אז איפה בדיוק הבעייה?
אני לא מכיר אותה, הוא אומר.
לא מכיר אותה אבל רוצה לכתוב לה מכתב אהבה.
אני צריך לכתוב לה. אליאס אומר שזה התנאי.
התנאי? אתה מוכן להתחיל לדבר איתי עברית?
התנאי שהוא יתן לי לדפוק את האחות שלו.
אלהים, אני אומר לעצמי. כל המחלקה יודעת שלהירש יש בעייה עם בחורות. עוד לא השכיב אף אחת. מהחופשה האחרונה הבנאדם חזר בדיכאון, סיפר שכולן רואות אותו ובורחות. יכולתי לנחש שהכיתה שלו, המ"כ שלו, החליטו להתגייס לעזרה. והמוקיון הזה, אליאס, מוכן למכור את אחותו לצורך זה, כמה יפה!
תן לי להבין. אליאס נותן לך רשות לדפוק את אחותו?
רק אם אני שולח לה מכתב אהבה, הוא אומר.
ואתה לא ראית אותה בעיניים.
הוא הראה לי תמונה. היא בסדר גמור בשבילי, אני לא צריך יותר טוב מזה.
אז למה שלא תשב ותכתוב לה? אחר כך כל מה שישאר לעשות זה לקחת אותה למיטה.
אני לא יודע לכתוב מכתבים כאלה. ואני לא יודע אם אני יכול...
משהו מפחיד אותך, אני מנסה.
כן. אני לא יודע אם אני יכול...
לכתוב או לדפוק?
לכתוב יכולים לעזור לי. לדפוק עם קאווסה גראנדה זה כבר דבר אחר.
לא מבין ספרדית, ברנרדו. תן לי את זה בתרגום.
אומרים שיש לי קאווסה גראנדה, ראש גדול... זה מה שהם אומרים לי כשהם מביטים על זה. שאני לא אצליח להיכנס לשום מקום עם ראש כזה, הם אומרים לי. אז אני מתחיל לפחד.
אליאס והבדיחות שלו, אני חושב. אנשים עושים איתך צחוק, ברנרדו. תשכח מזה!
אני מפחד עליה, אתה מבין. אולי הם באמת צודקים. אולי אני צריך לתת לה התראה מראש, כמו שאליאס אומר. שהיא תדע לְמה היא צריכה לחכות... הוא אומר שמתי שהוא רואה את הראש שלי הוא מתחיל לדאוג לאחותו. בגלל זה אני חייב לכתוב לה את זה במכתב, הוא אומר.
הירש מדבר לחשיכה בתמימות המוחלטת הזו ששמורה רק למלאכים. אתה לא צריך לקבל רשות מאליאס לדפוק את אחותו, ברנרדו. היא יכולה להחליט על זה בלי עזרה. אם היא מספיק מבוגרת ואם היא מסכימה. אולי היא תעשה את זה בגלל הרֹאשׁ הגדול שלך, לְך תדע. ובלי שום קשר למכתב. בחופשה הבאה שלך אתה קופץ אליה הביתה, אומר שבאת למסור לה דרישת שלום מהאח שלה בצבא. אחר כך תמשיך משם לאן שתרצה. תספר לה שראית את התמונה שלה אצלו ותיכף ידעת שאתה מאוהב... ואם זה לא יספיק תן לה לראות אותו, את הראש שלך. אף פעם אי אפשר לדעת מראש בדברים כאלה, אתה מבין?
אני לא יודע. לא מבין יותר שום דבר. הירש מדבר כמי שהשלים עם רוע הגזירה. הוא הבטיח שהוא יסדר לי את זה. שאני אביא לו את המכתב והוא כבר יסדר הכל. אז למה שאני לא אאמין לו? הוא המפקד שלי, לא? אנחנו ביחד בעמדה, לא? הוא לא יגיד את זה סתם ככה בשביל לצחוק עלי. אתה במקומי לא היית מאמין לו?
הצללית של הירש תקועה בפרופיל מעל העמדה, קפואה במקומה. הטנק נמצא שם למטה, בחושך, במקום אליו צופות עיניו. ואני מקווה לאיזה אור גדול שיפקח את העיניים האלה ויוליך אותן פנימה, לתוך גוש המתכת המנוקב הזה שם למטה. אפילו לרגע! זה צריך להספיק לך, ברנרדו. לך ולכולנו. עכשיו תתחיל לדפוק את עצמך ותן לי ללכת לישון...
תחזיק מעמד, אני אומר לו, כבר לא נשאר לך הרבה עד סוף המשמרת. אני פונה ממנו וממשיך בדרכי.

20 בדצמבר / המסמך
איש מאיתנו לא ראה את החושה הראשונה קורסת. לא אביטן שיש לו זוג עיניים נוסף בגבו. לא מלחי שיודע הכל על הכפר בכל רגע נתון. לא פולאק שניחש את כל זה עוד הרבה לפנינו.
החושה הראשונה ירדה בגיזרת מחלקה 2, במערב הכפר. עד שעות הצהריים של אותו יום עבד הדחפור אצלנו, בחזית, משלים את הסוללה לפני עמדות המחלקה. משסיים עזב אותנו ויצא לדרכו, מותיר לנו להשלים את המלאכה. תמיכות הפח הגלי, ברזלי הזווית, מדרגות התצפית, כניסות מדופנות, יציאות מדופנות, קירות מדופנים במעברים, שכבות דיפון על השפניות. מערך חפור ומבוצר צומח בסתר מעבר לחומה.
אחר הצהריים שמענו את הדחפור מרעים בעורפנו. היינו שקועים בעבודה, עמוק מדי לייחס לדבר משמעות. מאוחר יותר החל ענן אבק מתאבך מאחור, מתפשט בכיווננו. מה לעזאזל קורה שם, משתומם מלחי. קפוץ להעיף מבט, אני אומר והוא יוצא לדרך.
רגע אחר כך מצלצל הטלפון בעמדה. זה פולאק. רואה את האבק מאחוריך, גיא?
אני רואה ושלחתי מישהו לבדוק.
אין צורך, הוא אומר. אני אספר לך. זה המ"פ שלכם. הוא התחיל להרוס את הכפר.
מה אמרת?
להרוס את הכפר, בדיוק! וכבר שאלתי את עצמי איך הוא מצליח להתאפק כל כך הרבה.
הדחפור, אני נזכר, וחש את הדם מזנק לרקות. אז עכשיו הוא מעלה אותו על החושות, הגאון!
אני מטיח את השפופרת במכשיר ומזנק החוצה.

גורלי יושב בגפו והחדר חשוך כתמיד. שרטוט מערך העמדות פרוש על השולחן לפניו. מפת הכפר, המוצב. כאילו ציפה לי, אני חושב. להמשיך בדיוק מהנקודה בה הפסקנו אז, בנושא הטרנזיסטור.
למה שלא תשב, אולמן. הוא מציע לי את הכיסא מצידו האחר של השולחן.
אני נשאר לעמוד במקומי. לאט-לאט, אני מורה לעצמי. זה אתה שנתן הוראה להרוס את הכפר, נתן, או שמישהו פשוט לא הבין אותך?
ידעתי, הוא אומר, שלא נחכה הרבה לשמוע ממך את זה. העיפרון המחודד מזדקר בין אצבעותיו ומורה לעברי. בינינו, גיא, אתה הרי יודע את התשובה.
אני יכול לתאר לעצמי, כן. מה שהייתי רוצה לדעת זה מי נתן לך רשות, אם בכלל?
הוא מחייך. אתה לא חושב שאני אקח על עצמי דבר כזה בלי לקבל רשות ממי שצריך. נדמה לי שאתה כבר מכיר אותי.
ואתה ממשיך להפתיע אותי, נתן. לא אמרת לנו מילה לפני שהכנסת לכאן את הטרקטור. אף מילה. אחר כך סיפרת שהוא הגיע להרים סוללה. זה בדיוק מה שהוא עשה פה עד היום. בצהריים הוא גמר אצלנו בחזית. עכשיו יש לך סוללה סגורה, מושלמת, שלוש-מאות-שישים מעלות! בדיוק כמו שרצית בחלומות הרטובים שלך. תגיד מילה טובה לנהג ותשלח אותו הביתה, מה? אבל אתה לא תעשה את זה. לא אתה! יש לך עוד הפתעה קטנה בשבילנו. עוד איזה סוד כזה שאתה שומר לדקה התשעים. אולי הסיבה האמיתית שבגללה הבאת אותו מלכתחילה, מה? שבגללה רצית להרים את הסוללה הזאת שלך מסביב. שהם לא יראו מה הצעד הבא שלך. שהם לא יראו את הצימוק שבעוגה...
אתה סובל מדמיון פרוע, אולמן. אמרתי לך את זה יותר מפעם, אתה זוכר. רואה את הטלפון על השולחן? קח וצלצל למג"ד, לסמג"ד, ותגיד להם כל מה שיש לך בבטן. אני בטוח שהם ירגיעו אותך.
אתה עוד לא הבנת אותי, נתן. אני יודע שאתה מת ליישר את הכפר הזה מהיום שבאנו הנה. זה לא חדש. מה שהייתי רוצה לשמוע זה איזה סיפור מכרת להם שם, במסגד, כדי להוציא את האישור שלך. הייתי באמת רוצה לדעת איזו מעשייה תפרת להם שם היום, חודשיים אחרי שנכנסנו הנה, כשעומדים להחליט כל רגע על הפרדת כוחות ואנחנו יכולים לעוף מפה כל יום הביתה. את הסיפור הזה הייתי רוצה לשמוע, אתה מבין? את הסיפור הזה היית חייב לנו אתמול בישיבת הסגל. כל מ"פ אחר היה דואג כבר מזמן לאסוף את הפלוגה ולספר לה. זאת לא האחוזה הפרטית שלך, אתה יודע. וזאת הסיבה שבגללה אתה תספר לי עכשיו! כלים כאלה אני יודע להפעיל מהבית, נתן. אני יכול לעלות על הגולם הגדול הזה שלך ולקחת אותו כל הדרך חזרה למסגד. תן לי סיבה אחת ותראה את זה בעיניים, בדיוק כמו שזה נשמע.
שפתיו של גורלי נמתחות לקו דק. אני לא אוהב שמאיימים עלי, אולמן, אבל הפעם אני לא אקל עליך את החיים. בגלל זה אני אספר לך. ואחרי שאני אגמור אתה יכול מצידי לקחת את השופל לאן שיתחשק לך. זאת כבר תהיה הבעייה שלך, לא שלי.
אני שומע.
לא לפני שתשב. הוא מצית לעצמו סיגריה. לא נעים לי לדבר כשאתה עומד.
השופל ממשיך לעבוד, אני אומר.
והוא אמור להגיע היום גם הנה, לבית הזה. למעשה, אם חושבים על זה, אתה האורח האחרון שאני זוכה לקבל כאן. אולי שמת לב שהחדר נקי, הכל עבר לעמדה. האנשים, הציוד. כולנו יורדים מתחת לפני הקרקע. גם אני כבר בדרך החוצה. מחר בבוקר נפקח את העיניים ולא נזכור שהיה בית במקום הזה.
הוא ממשיך לעבוד, נתן.
אתה צודק. הוא מושך את שפופרת הטלפון ומסובב את המחולל. ברמן עולה תוך רגע על הקו. שלמה, זה נתן. גש לטרקטור ותגיד לנהג שייצא להפסקה של עשר דקות. יש פה איזו בעייה שצריך לטפל בה. שיישב לנוח בינתיים. ותנו לו משהו לשתות, למסכן, הוא אוכל אבק בטונות אצלכם... כן, אני חוזר אליך עוד מעט.
הוא מחזיר את השפופרת לנרתיק ומביט בי. אני יושב לשולחן.
בכמה מילים, אולמן, לעשות את זה פשוט: אני מדבר על אנשים. האנשים שלי בפלוגה. האחריות הבלעדית שלי. אתה מדבר על הפרדת כוחות, על חזרה הביתה. אני יושב כמעט כל יום במסגד, אצל רבינא, ושם שומעים דברים שונים לגמרי. אנחנו מקבלים את התמונה בכל הגיזרה. שלנו, של האוגדה, של כל המובלעת באפריקה. ושלא תהיה לך שום אשליה. אנחנו תקועים כאן עמוק והמצרים מחממים את הקו מאיסמעליה לסואץ! קו ישר וברור של הסלמה! אז יש שיחות בקילומטר המאה-ואחד, יפה מאד. בשטח יש לנו מלחמת התשה על אש קטנה, כמו שאומר רבינא. חבית של אבק שריפה, כאן, בינינו, והם משחקים באש. כל יום, כל רגע, הכל יכול להתפוצץ... ועכשיו זה מונח עלי, מה לעשות. אני המפקד במקום הזה, אחראי לכל אחד מכם בנפרד. גם לך, אולמן. ואני המ"פ היחיד בתוך כפר, אם לא ידעת. הסברתי לרבינא שאם הם יעלו עלינו, חלילה, אנחנו נשלם ביוקר. מאד ביוקר! אני לא צריך לספר לך מה יקרה. כל מחלקה תעשה את המלחמה הפרטית שלה. כל כיתה. עם כל המבנים האלה בשטח אין שום אפשרות אחרת! ברמן לא יוכל לעזור לך. טנא לא יוכל לעזור לך. אין לכם קשר עין. אף אחד לא מסוגל לייצר אש כדי לסייע, להגיע אליך בזמן. ואני לא רוצה לחשוב על מצב של אנשים שלהם מאחורי העמדות שלנו, בחצרות האלו, בין כל החושות, בלי שום סיכוי להבדיל בין שלנו לשלהם. אנשים שלך ידפקו את אלה של טנא. אנשים של ברמן ידפקו את אלה שלך, מעשרה מטר, מחמישה מטר! וכולם יהיו בטוחים שהם דופקים מצרים... אתה יודע מה זה אומר לחימת לילה בשטח בנוי. ואני צריך להיות אחראי לזה? לקחת את זה על עצמי? נורא מצטער, אולמן, לא אני! הסברתי לרבינא שאם הוא רוצה להשאיר אותי בכפר אז הוא לא משאיר לי ברירה - הכפר צריך ללכת.
אתה או הכפר.
בדיוק ככה. כי רבינא מתעקש על זה. הוא רוצה אותי כאן והוא לא משאיר לי ברירה.... ועכשיו אנחנו מגיעים אליך, אולמן. אני מוכן להעמיד אותך בניסיון, תקשיב טוב. אני מוכן לקבל ממך התחייבות בכתב שאתה לוקח על עצמך, על המצפון שלך, כל אחד מהאנשים שייפגעו פה בכפר אם וכאשר החארות האלה תוקפים אותנו. כל אחד שיחטוף בגלל שלא יישרנו את השטח הבנוי, עד הסוף. כל השטח המת שבין המחלקות. כל אחד מאיתנו שיחטוף רק בגלל שלא עשינו מהחוֹר הזה מוצב לכל דבר. מבין אותי? כולנו יודעים כמה אתה רגיש בנושא. חיי אדם. האנשים שלך. יפה מאד. אז למה שלא נעמיד את זה למבחן? אני מוכן להתחייב לך פה, במקום: ברגע שאני מקבל ממך התחייבות כזו, בכתב, אני מדווח טלפונית לרבינא ושולח את השופל חזרה למסגד. אני אשמח לישון בשקט, אתה מבין. לדעת שכל האחריות הזאת יורדת ממני. שמעכשיו אתה לוקח הכל על עצמך, כן, בכתב, שחור על גבי לבן. ואני מתכוון לזה, גיא.
הוא חשב על הכל, גורלי. לפרטי פרטים. הנקמה הקטנה והמתוקה שלו.
אז איך זה נשמע לך? הוא מועך את שארית הסיגריה במאפרה. הוגן עד הסוף או לא?
עד הסוף, אני אומר וקם על רגליי. הבנזונה תפס אותי בביצים, צריך להודות ולהסיר את הכובע.
מותר לך לקחת זמן, אולמן. אתה מבעלי המצפון, כולנו יודעים. אולי אפילו תישן על זה בלילה, מה? אני משוכנע שזה לא יהיה לך קל. לא לאחד כמוך.
כמו שאמרת, נתן. עכשיו זאת הבעייה שלי. אני פונה לצאת.
רק שלך! קולו מלווה אותי לדלת, שמח לאיד. אני מחכה לתשובה שלך, אולמן, ותזכור שהשופל עובד בינתיים, בזמן שאתה חושב!
בדרך לחושה אני שומע את המנוע הגדול ניצת וחוזר להרעים. הממזר לא איבד רגע. הדחפור עובד.

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
תרנגולות בחצר • עבודה מדוייקת • מועדון מחלקה 3 • נר זיכרון • מג"ד בודד בחושך • ילדה בחושה

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות