טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 17

תרנגולות בחצר • מועדון מחלקה 3 • נר זיכרון • מג"ד בודד בחושך • ילדה בחושה • פרק 17 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

12 בדצמבר / כף הברזל
החושות ירדו בזו אחר זו כבנייני קלפים, כף הגריפה הענקית חותכת דרכן כמו בחמאה. עוד באותו יום לא נותר גם מבנה אחד על תילו בגיזרת מחלקה 2. עד שעות הערב היה גם בניין המפקדה על קירותיו הגבוהים, העבים, לתל עפר. וענן האבק רובץ עלינו עמוק לתוך הלילה, מסרב להתפזר.
למחרת הגיע תורנו, מחלקה 1. החל באור ראשון כבר עשה הדחפור במלאכה. קירות, גגות, גדרות, תריסים, חלונות, דלתות, ארונות, שולחנות, ספסלים, כורסאות. הכל נגרף בפני כף הברזל האדירה, הופך לעיסה של חומר ואבק.
את רוב שעות היום אני עושה בחושה, מסתגר, פרוש לעצמי, מצית סיגריה בסיגריה, לוגם ספלי קפה מרים עד בחילה. דף הנייר נותר ריק על השולחן, בדיוק כמו שהונח שם יום קודם. לא שורה אחת. לא מילה. להסיר בפניך את הכובע, גורלי, אתה משיג את שלך. הבהמה שלך עובדת ולי אין תשובה. לא בשבילי. לא בשבילך.
אחר הצהריים מגיע הדחפור לאגף הכיתה של אביטן. שקד נכנס לבשר לי. סיפר שאביטן שיחרר את התרנגולות באמצע החצר, פתח את הלולים ונתן להן ללכת. צעק להן שילכו לאכול אצל המ"פ, בעמדת המפקדה. 'הבנזונה כבר ידאג לכן כמו שהוא דואג פה לכולנו, תלכו אליו!'. הלול שלו, אומר שקד, היה הדבר הראשון שהשופל עלה עליו. לא השאיר ממנו כלום.
מתי הוא מגיע הנה להערכתך?
חצי שעה, הוא אומר, הכי הרבה.
שני דברים בשבילך, אני אומר לו. דבר ראשון אתה מכוון את הנהג של הטרקטור מעכשיו. רק אתה. עלה על השופל ושב על ידו. אתה דואג שהוא יתחיל מהאגף הדרומי, מבין? האגף שלכם. קודם האגף הדרומי, אחר כך הסככה בחזית. אתה דואג שהוא לוקח את המבנה לפי הסדר הזה. דבר שני, תמצא את פולאק ותגיד לו שיכנס אלי.
הבנתי. הוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת.
לא הבנת כלום, אני פולט חרש, כמו לעצמי. אחר כך אני רוכן על הדף ומתחיל לכתוב.

 

שעה אחר כך, קצת יותר, אני מוזג לעצמי ספל נוסף וחוזר לכורסא. רגלי פרושות לפנים, נעלי מסוכלות זו על זו. מצית לעצמי עוד סיגריה ושואף עמוק פנימה, בעצימת עיניים. מוכן ומזומן בשבילך, גורלי. מתי שרק תרצה עכשיו. מחוץ לחדר יכולתי אני שומע את רעם המנוע קרב והולך. פולאק יודע מה עליו לעשות. כשיצא מהחושה כבר נגס הדחפור באגף החזיתי, בסככה. עכשיו הוא לבטח יושב עליו, מחליף את שקד לצד הנהג, מכוון את כף הגריפה. הוא יקרב אותה לקיר החדר שלנו, הקיר הדרומי, קרוב ככל שאפשר מבלי לפגוע...
אני שומע את הדברים נחבטים מצידו השני של הקיר, נתלשים וקורסים. תקרת החושה מזדעזעת מעלי קלות, משירה פתיתים של טין ואבק. אני סומך עליך, ערי. בעיניים עצומות. נגיעה לא מחושבת, מכה לא זהירה, והתקרה הזו יורדת לי על הראש. פשוט ככה.
השופל מסיים בצד הדרומי. אני שומע אותו עובר בחזית החושה, ממש מעבר לדלת, חולף בדרכו לסככה הקטנה, זו הנמתחת בהמשך החדר. בתוך רגע מתחדשים קולות הנגיסה, הגריסה. הפעם הם באים מעבר לקיר המערבי, לצידי ממש. לאט לאט, ערי! שום טעות עכשיו! תן לי עבודה מדוייקת, בבקשה, עד הסוף...
אני פורש את הנייר לקריאה אחרונה:
אל: מ"פ ג'
מאת: מ"מ 3
הנדון: התחייבות
1. המבנה בגיזרת מחלקה 3 הידוע בשם חדר הקצינים נשאר לעמוד במקומו.
2. אני מתחייב בזה לבקשתך לקחת על מצפוני ואחריותי כל חייל בפלוגה ג' שיפגע בעתיד בגלל שהחדר הזה, חדר הקצינים, לא נהרס.
3. לאור זאת עליך להנחות את נהג הדחפור שלא לפגוע בחדר הזה בשום צורה.
על החתום,
סגן גיא אולמן, מ"מ 3

עכשיו לקפל ולטמון במעטפה נקייה, חתומה היטב. מוכן ומזומן, גורלי, בכל רגע שתמצא לנכון... מחוץ לחדר אני שומע את הדחפור מרחיק ומדומם מנוע, ורגע אחר כך פולאק בחדר, פניו מסיכה של אבק. נדמה לי שהוא מחייך אלי אבל עיניו אדומות, עצובות. ביממה האחרונה כמעט לא החלפנו מילה. הכל באשמתי, אני יודע, ומקווה שמשהו נסדק במחיצה.
בסדר, הוא אומר. עבודה נקייה כמו שביקשת. הנהג לא תפס מה אני רוצה ממנו, אבל הוא חתך הכי קרוב שאפשר. הוציא את החדר הזה שלם מכל החבילה.
תודה, ערי.
על לא דבר. אני הולך לשטוף מעלי את הטינופת אבל אני אהיה בסביבה, אם תצטרך אותי. הוא מסתובב ויוצא.

כמה רגעים אחר כך כבר היה גורלי בחדר. הנהג מספר לי שהוא גמר, הוא מטיח בי כשידיו על מותניו. שאמרתם לו ללכת.
הוא צודק, נתן. אצלנו הוא גמר. למה שלא תשב? אני נד בראשי לעבר הכורסא הריקה, זו של פולאק.
אין לי זמן למשחקים, אולמן! נתתי לך מספיק זמן לחשוב, מספיק לגמרי! אני מבין שהחלטת שזה לא בשבילך. שהחלטת לוותר. יפה. עכשיו תקום בטובך ותפנה את החדר כדי שהשופל יגמור! הבטחתי לגדוד שהוא חוזר למסגד עוד היום ורק אתה מעכב אותי, אתה מבין?!
מבין לגמרי, אני מושיט לו את המעטפה. זה בשבילך, נתן. הוא נוטל אותה מידי, מביט בי. למה שלא תפתח ותקרא?
הוא פורש את הנייר לעיניו, עובר על הכתוב. לא הרבה לקרוא, רק כמה שורות. ועכשיו אתה כבר לבטח מחפש את המילים שלך. הוגן עד הסוף, אמרתי, מה דעתך? הוא שותק. חבל על כל רגע, נתן. ביקשת ממני התחייבות בכתב וקיבלת אותה. עכשיו אתה יכול לקחת את הצעצוע הגדול הזה שלך חזרה לגדוד. הם כבר מחכים לו שם, אמרת, אז חבל על כל רגע. ותשמור על הדף הזה, נתן. מסמך יקר מאד, אתה יודע. שלא ילך לאיבוד, חלילה!
אני לא אאבד אותו, אולמן. אתה יכול להיות שקט בקשר לזה! הוא פונה וטורק את הדלת אחריו.
אני נושם עמוק פנימה, מטיל את בדל הסיגריה על הרצפה ומועך בעקב הנעל לתוך העפר.

עוד כמה רגעים עוברים בציפייה. אחר כך אני שומע את המנוע ניצת מעבר לקיר, את שאון השרשראות המוכר מתרחק והולך. תם ונשלם, המפלצת יצאה לדרכה.
אני קם לפתוח את הדלת ועוצר על המפתן. פולאק עומד ממש ליד, שעון אל קיר החושה בגבו. החדר עומד על תילו, הוא אומר, האחד שנשאר. צריכים להרים כוסית לכבוד זה.
מן העבר האחר, לפני גל הגבב שנותר מהאגף החזיתי, יושבת המחלקה כולה. עיני האנשים תלויות בי והמבטים שואלים, כואבים, ומי אני שאנסה להסביר להם. החורבן הגמור מסביב. ההרס. תילי העפר השפוך. כל מה שנותר מהמבנה שלהם. אני לוקח אוויר ומתייצב מולם.
מצטער על כל מה שקרה כאן ביומיים האלה. לא הרעיון שלי, אתם יודעים. לא ההחלטה שלי. עשיתי כל מה שיכולתי לשנות אותה וזה לא הספיק, אתם רואים בעצמכם. קשה לי לראות את זה כמו לכל אחד מכם, אבל הדבר נֶעשָה. אז אני מצטער בשבילנו ואני מצטער עוד יותר בשביל האנשים שגרו כאן. היום הם נשארו בלי בית, בגללנו. גם אחרי שכולנו נסתלק מפה... כל מה שהצלחתי לעשות זה להציל את החדר הזה. אני מורה באצבע על מה שנותר מהחושה שלנו. והחדר הזה שייך מהיום לכולכם. מועדון מחלקה שלוש, אם תרצו. מי שרוצה מוזמן להיכנס, להרגיש בבית. הוא לא גדול, נכון, אבל יש גג מעל הראש ואפשר להסתדר. אני נשארתי שם, בפנים, כדי שאף אחד לא יוכל לגעת בו. והוא נשאר שלם, אתם רואים. ומעכשיו זה לא חדר הקצינים יותר, אל תשכחו. עכשיו הוא שייך גם לכם.
וילנברג מרים יד. אפשר לתלות שם את הרשימה שלי, על הקיר? אין לי מקום בשבילה בעמדה, אתה מבין...
צחוק חרישי עובר בין האנשים. חיוכים ראשונים.
שום בעייה, אני אומר. אבל הייתי רוצה שתחכה עם זה, יוסי, עד אחרי החג. מחר נר ראשון, למי שלא יודע. חנוכה. ואנחנו הולכים לעשות לנו מסיבה שם בפנים! סופגניות כבר ראיתי שהגיעו, ויהיו לנו לביבות מהמחבת של אביטן, ויהיה פונץ' חם של מלכין, ונדליק נרות בפנים. אשתי שלחה חנוכייה מהמשק עם נרות לחג. תחשבו על זה: המחלקה היחידה שתשב להדליק נרות בחושך, לעשות את החג כמו שצריך.
אני מציץ לאחור. פולאק עדיין עומד שם, ליד הדלת.
מצטער בשבילך, ערי. הייתי מבקש שתדליק נר ראשון בחנוכייה שלה, אבל אתה אולי תסרב, אני יודע. ואני לא אוכל לבקש.

הסיפור על המכבי שלי, הוא אומר. תראה את זה כמו התרומה הצנועה שלי למסיבה.
בתום הכל נותרנו רק שנינו בחדר, וסימני המסיבה עדיין בכל. ליל נר ראשון וכמעט סוף משמרת ראשונה. הרבה זמן לא היינו כל כך ביחד, המחלקה כגוף אחד, מלוכד. תחושה משפחתית בשירה, במילים, במבטים שעוברים במעגל. כמעט הכל הוצא מחוץ לחדר, גם השולחן והכורסאות. פרשנו מחצלאות על הרצפה, אותן ששרדו מהאגף הדרומי, שחולצו בעוד מועד. ישבנו על המחצלת בגבנו לקיר, כל המחלקה להוציא שומרים תורנים. במרכז החדר, על לוח עץ גדול, הונחה החנוכייה. נר ראשון נעוץ בקצה האחד, נר השַמָש באחר. וסביב לחנוכייה סירים ומגשים. הלביבות השחומות של אביטן, סיר הפונץ' של מלכין, סופגניות צבאיות ואלו מהבית, צלחות הפלסטיק, כוסיות וספלים. בחוץ כמעט חשיכה כשאני מדליק נר ראשון בחנוכייה של חגית. מרימים כוסית ראשונה לכבוד החג. אחר כך הנרות הבאים, הצבעוניים, מתנת הצבא. כל אחד מדליק במקומו ומביע משאלה. בן-צבי ראשון: 'שאת החנוכה הבא נעשה בבית', הוא מכריז. אמן עונים כמה אחריו. אמן כן יהי רצון. סטולר היה רוצה שמישהו יבוא אליו בחושך, לעמדה, וילחש לו באוזן מי עשה לגורלי את הסיפור עם הטרנזיסטור. זו המשאלה שלו והוא לא יזכה בתשובה. לא הלילה. תורו של אביטן אחריו. 'שנקום בבוקר', הוא אומר, 'ונשמע שיש לנו עשר דקות לארוז ולעוף מהחוֹר הזה, שעה לצאת החוצה מהלשון, שלוש שעות לחצות את התעלה מזרחה, חמש שעות להיות בבית אחרי המקלחת ועוד כמה שעות בשביל לשכוח שהיינו כאן. אם שואלים אותי אז זה מה שהייתי רוצה!' הנר של אביטן ננעץ ברצפה, לרגליו, בוער בשלהבת גבוהה.
פולאק אחרון לסגור את המעגל. שלהבת הנר מרצדת בידיו וקולו חרישי. 'את הנר הזה אני רוצה להדליק בשם כל אלה שגרו פה לפני שבאנו. לפני המלחמה. מישהו צריך לעשות את זה בשבילם. נר זיכרון לעיזבת חמידה, לכפר שהיה. ואני מקווה שאף אחד מכם לא מתנגד'. הוא קובע את הנר לרגליו ולרגע הכל דוממים, נועצים עיניים בקרקע. נר זיכרון, הוא אמר, ואיש מאיתנו לא העלה את זה בדעתו...
אחר כך באים המזון והמשקה החם, חום השלהבות והגופים הנסמכים זה אל זה, והשירה העולה בהתרסה, במתכוון. וקירות החדר שוב לא בולמים את בת הקול. מחלקה שלוש שרה והפלוגה כולה בעמדותיה, בחשיכה, מאזינה ומשתאה.

סגן אלוף איתן הרטוב, אומר פולאק. המכבי העצוב שלי על הג'יפ.
אחרי הכל זה רק שנינו, עדיין על המחצלת בגבנו לקיר. מעגל הנרות המחלקתי הוא שורת חותמות חֵלֶב זעירות. רק בחנוכייה של חגית, במרכז החדר, עדיין בוערים שרידי נר ראשון ושַמָש. הנרות שלה, מהבית, לבנים ועבים במיוחד. עתה לא נותר מהם הרבה. שני פרחי אור צהובים, זקופים בדעיכתם.
אם היה מכבי בישראל הייתי רוצה להאמין שהוא היה דומה לו, להרטוב. דמות אב כזו, נבונה ושקטה. גבר מנוסה, מבוגר, שראה הרבה. הרטוב היה מג"ד כזה, אתה מבין. מראשוני הצנחנים, מהנבחרת המייסדת. עם כל פעולות התגמול מאחוריו. הוא היה שם. ועובד אדמה, גיא. לא מאלה שעושים את הצבא לבית. חזר לתקופה ארוכה הביתה, למושב שלו, לשדה. קראו לו לחזור לקבל את הגדוד. באותם ימים היה קשה לוותר על אנשים כמוהו. והוא חזר. היה המג"ד שלי. מבוגר בחמש-עשרה שנים מכל המם-פאים שלו. יכול להיות אבא של כולנו, בהרבה מובנים. אפילו השם שלו, אם תרצה, כבר אומר הכל.
ואני כבר סיפרתי לך על צומת רפיח, הקרב שלנו על הצומת בשישים-ושבע. אמרתי שנחזור ללילה ההוא, זוכר? ליל הרפאים שלנו בצומת. כל הגדוד התנקז לשם, פלוגות, מחלקות, יחידים. נקודת הסיום בסוף היום הראשון למלחמה. יצאנו לפני אור ראשון ליום שרבי, מתיש, שלא נגמר. יום קרב ארוך כמו הגלות. ולא עצמנו עין בלילה שקדם לו. אנשים הגיעו לצומת כמו צללים, מתמוטטים במקומם, ישנים עוד לפני שנגעו באדמה. צבא רפאים. גם שמיר שכב שם, מטר ממני, ואני אפילו לא ידעתי. כל אדם לעצמו. לא זקיפים, לא שומרים. רק יום ראשון למלחמה ותרדמת אלהים נופלת על כולנו. רואה את התמונה?
משהו העיר אותי בשעות הקטנות של הלילה. אני זוכר את עצמי מזדקף על המרפקים, בתוך השק שינה, מביט סביבי. היה ירח חיוור בשמיים. אור רך כזה, מעומעם. הרטוב עמד לצד הג'יפ שלו בשולי המעגל וקרא שמות של אנשים. לקח לי זמן להבין שהוא קורא לקצינים שלו, לסמג"ד, למפקדי הפלוגות. כל אחד בשם שלו. האיש עומד שם לבדו ולרגליו הגדוד שלו, עשרות אנשים, מאות, אדם נוגע באדם, מרבד אנשים בחושך, ואין שום דרך לדעת מי הוא מי. אדם עומד לבדו, פרוש לעצמו, והוא המג"ד, המפקד, והמלחמה רק התחילה, והוא קורא לקצינים שלו ואף אחד לא קם. לראות ולא להאמין, גיא. קול אובד במדבר, ממש כאילו קרא לעצמו... אני זוכר את עצמי משפשף עיניים, להיות בטוח שאני לא חולם, אבל האיש עומד שם, כן, וקורא, וחוזר וקורא, ואיש לא עונה!
ואז דממה לרגע, והוא משתתק. פתאום יכולת להרגיש אותו: היאוש המוחלט שלו. ובדידות עמוקה כמו תהום. אחר כך הוא נוטה על צידו, על הגה הג'יפ, ופתאום הפנסים הקדמיים דולקים וכל הלילה מתמלא בצפירה נוקבת, בלתי פוסקת... תקעתי אצבעות באוזניים להשתיק את הקול ושום דבר לא עזר. האיש הטיל את כל כובד הגוף על הצופר ולא הרפה. דקות, שעות, אין לי מושג כמה זמן! ותאמין או לא, אבל אני לא זוכר שמישהו קם! יללה מטורפת כזו, מחרידה, ואף אחד לא קם... עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה. אלהים ישמור אם יש בדידות איומה יותר מהתמונה הזאת.

המכבי והג'יפ, גיא. תמונה ראשונה. עכשיו בוא נתקדם יומיים הלאה. אנחנו אחרי צומת רפיח והמלחמה עוד לא נגמרה. מה שנותר לנו עכשיו זה לרוץ מערבה, אחרי הטנקים. הגדוד יושב באל-עריש, בשוליים הדרומיים של העיר. סיורים ופטרולים בדיונות, על חוף הים. האויב בורח ומסתתר בחולות. קבוצות-קבוצות אנחנו יוצאים לחיפושים אחריו, לצוד שבויים... לא רחוק מהחוף, מחוץ לעיר, יש כמה ריכוזים של בקתות נצרים. מגורי בדואים אמרו לנו. מצבור של סככות רעועות, מגובבות זו על זו בין הדקלים. אותו יום, בצהריים, יצאה לשם פלוגת הרב"טים, לעבור מבקתה לבקתה. כאן אנחנו מגיעים לתמונה השנייה.
היינו שכירי-חרב, זוכר? שמיר ואני. לא שייכים לאף אחד. הרטוב רצה אותנו לידו, למקרה הצורך. היינו לידו כשהגיע הזקן עם הילדה, אחר הצהריים, צועק שיתנו לו לדבר עם המפקד. קשיש בזקן שיבה פרוע, בגלימה שחורה, מזוהמת, גורר אחריו ילדה, בת שמונה או עשר, עם פנים מוכתמות בעפר. הרטוב היה במושב שלו, על הג'יפ, בשיחה בקשר. הזקן ראה אותו וידע שהגיע. עצר ליד הרכב מציג את הילדה לצידו, מצביע עליה ומכה על החזה. עומד וצועק בקול גבוה, גרוני כזה. הרטוב לא הבין מילה והקשר הפלוגתי רץ להביא מישהו שמדבר ערבית. בינתיים הזקן מרים את הגלימה של הילדה עד גובה הירכיים, מרים ושומט וצועק. הרס"פ ניסה להרחיק אותו הצידה אבל הרטוב סימן לו שיעזוב. והפנים שלו מרצינות פתאום, מתקדרות. דובר הערבית הגיע, מתרגם כל מילה של הזקן למג"ד.
'שאל אותו מה הוא רוצה', אומר לו הרטוב.
'הוא אומר שהחייל שלנו עשה משהו רע לבת הקטנה שלו', מסביר המתרגם.
מישהו בצד פלט משהו על ילדה קטנה כזאת לסבא כזה. הרטוב הורה לו לסתום את הפה. הוא ירד מהג'יפ ועמד מול הזקן, מביט בו עין בעין. 'שאל אותו מה החייל שלנו עשה לילדה', הוא אומר, ובקול שלו מין צליל כזה שלא שמעתי עד אז. משהו מתכתי פתאום.
'הוא אומר שהחייל שלנו עשה את הילדה טמאה... אם הבנתי נכון'. המתרגם התחיל לחוש לא בנוח.
הזקן התכופף והפשיל את הגלימה הקטנה למעלה, גבוה מעל הירך, מצביע וצועק. שתי רגליים דקות ושחומות מאד, מזוהמות להחריד. הילדה כיסתה את הפה בשני אגרופים קטנים, מחניקה את הבכי. הזקן גער בה לפני שחזר ועמד מול המג"ד. הוא לא צעק יותר. הרטוב כרע ברך לפני הילדה, מניח יד על הראש הקטן, על השיער הפרוע. 'אתה מבין אותו טוב מאד', הוא אמר למתרגם. 'תשאל אותו אם הוא יכיר את החייל הזה כשהוא יראה אותו'.
'הוא אומר שהוא יכיר אותו... הוא מבקש שיתנו להם להעניש את החייל על מה שהוא עשה להם'.
'אנחנו נעניש אותו, תגיד לו, אם נמצא אותו אשם. תגיד לו שאנחנו יודעים להעניש את האנשים שלנו כשצריך!'.
הרטוב ידע באיזו פלוגה מדובר. הוא הורה לקשר להשיג את המ"פ של הרב"טים, שיעמיד את האנשים שלו לפני הג'יפ תוך עשר דקות. שיעשו את הדרך בריצה, אם צריך, ומוטב להם שיעמדו בזמן!

זה היה שטרית. יוסי שטרית. בחור שעשה איתנו טירונות וקורס מ"כים. טיפוס שקט כזה, לא מזיק, אבל אידיוט גמור. רק אלהים יודע איך הוא הגיע אלינו. ומאלה שלא מתאוננים אף פעם. סוחב בשקט בשקט, חזק כמו שור. אף אחד לא מצא סיבה לזרוק אותו סתם ככה, בגלל הראש. עכשיו הוא היה בפלוגת רב"טים, הוותיקים והמיוחסים של הגדוד. הפלוגה התייצבה בריצה לפני המג"ד והזקן לא המתין אפילו רגע. ניגש לשורה ועוצר לפני שטרית, מורה עליו באצבע. הרטוב לקח את הזקן ביד והוביל אותו חזרה למקומו, לצד הילדה.
בן הזוג של שטרית בפטרול היה בחור שלא הכרתי. קראו לו רצון, אם אני לא טועה. הוא עמד שם חיוור כמו קיר, מביט בילדה. הרטוב לא חזר אל שטרית. הוא ניגש לבן זוג שלו. 'מה בדיוק קרה שם, רצון, בתוך החושה?'.
רצון לא היה מסוגל להביט למג"ד בעיניים. הוא כיסה את הפה בידיים, רץ כמה צעדים הצידה והקיא לחול. הרטוב אמר שיתנו לו מים, שיעמידו אותו על הרגליים. 'שאלתי אותך, רצון, ואתה לא ענית. מה בדיוק עשיתם שם? אני רוצה שתספר לי הכל מהתחלה'. והוא סיפר לו, במגומגם, במקוטע, ביבבה. כמו תינוק מבוהל. לא היה לו מושג, הוא אמר, ששטרית מתכוון לעשות לילדה הזאת משהו. סך הכל תינוקת מלוכלכת, הוא אמר. כמו כל האחרים בחושות האלה. שטרית ביקש ממנו לעמוד ולשמור בחוץ כשהוא יחפש בפנים, והוא לא חשד בכלום, גם מתי שהוא שמע את הילדה בוכה שם, בפנים. ילדים יכולים לבכות ככה סתם, בלי שום סיבה מיוחדת. הוא תפס שמשהו לא בסדר רק מתי שהוא שמע את הצעקות של הזקן. אז הוא רץ פנימה, לתוך החושה...
'ומה ראית בפנים, אחרי שנכנסת?'.
רצון ניסה להגיד משהו, והשתנק, ורץ הצידה להקיא. כשחזר לג'יפ ראינו שהוא בוכה כמו ילד.
'יהיה לך קל יותר אם תספר, רצון. ואני מחכה לשמוע אותך עונה על השאלה שלי'.
"התשובה שלו באה בהתפרצות של זעם, ובושה, ובכי. בעוויתות של בכי. 'הוא שכב עליה, הכלב הזה! כמו חזיר מושתן על הרצפה שם, בכל הסירחון והאבק! שוכב על תינוקת כזאת בשביל לדפוק אותה, הבנזונה! מצא לו את מי לדפוק המונגולואיד הזה! תינוקת שבקושי גמרה לינוק מהאמא שלה, המפגר הזה... רציתי לדפוק לו כדור בראש, לכלב! מה ראיתי שם? שהמפגר הזה רובץ עליה עם כל התחת בחוץ'...
'זה מספיק!'. הרטוב אחז אותו קרוב אליו, בצווארון החולצה. 'זה מספיק לגמרי! עכשיו אני רוצה לשמוע מה אתה עשית, רצון! לא מה ראית - מה עשית. אתה מבין אותי?!'.
'נתתי לו בעיטה בצלעות, זה מה שעשיתי! בכל הכֹוח, כמו לכלב! בעיטה לצלעות המחורבנות שלו... הייתי צריך לבעוט בו כמה פעמים בשביל להוריד את הטינופת הזה ממנה! להעיף אותו משם החוצה...'
'להסתלק משם לכל הרוחות, מה?'.
'כן, כן... לברוח. כמה שיותר רחוק משם, שלא ימצאו אותנו... אני לא ידעתי מה קורה לי, המפקד. אני נשבע לך... לא יודע בכלל מה קורה לי, שׁכֹּה אֵחיה'...
'חזור לשורה, רצון! יש לך הרבה מה לחשוב הלילה. אולי זה יהיה העונש שלך. הרבה לילות למחשבה מעכשיו!'.

שטרית עמד וחייך. הוא לא תפס מה רוצים ממנו, על מה המהומה. השאירו אותו בלי שרוכים בנעליים, יושב במעצר מעט הצידה, בשמש, על החול, סגור במעגל של תייל. הרטוב כבר החליט מה יעשה בו, עכשיו נשאר רק לקבל אישור מהממונים עליו. לעשות את זה כחוק. האיש רתח מבפנים, גיא, מסתובב במקומו כמו חיה פצועה. הוא הורה להשיג את המח"ט, בדחיפות עליונה, ובינתיים שמענו אותו מכתיב את ההודעה לקשר הגדודי, מילה במילה. מבקש אישור להעמיד למשפט צבאי את רב"ט יוסף שטרית באשמה של אונס ילדה בדואית. במקרה של הוכחת האשמה מבקש אישור להוציא להורג בירייה.
"הקשר העביר את הנוסח לשפת הקוד והתחיל לקרוא למח"ט ברשת. אז גם הגיע קפלן, הסמג"ד. מישהו דאג להזעיק אותו. קפלן היה אהוב בזכות עצמו, שקול ופיקח. פרצוף ממושקף של תלמיד חכם. הוא עשה הכל להזיז את הרטוב מההחלטה שלו. בשקט, כמעט בלחש, ניסה לשכנע אותו להקל מעט, לא להגיע לתקדים חמור כל כך, למעשה שלא היה כמוהו. ריבונו של עולם, איתן, מדובר בבחור על גבול הפיגור...
'עכשיו אתה מספר לי?!', הטיח בו הרטוב. 'ומה הוא עושה פה אצלנו, המפגר הזה?! איך זה שלא דאגת לספר לי עד עכשיו, הא?! לא, לא! אם הוא מספיק טוב להיות חייל שלי, הוא יהיה מספיק טוב לקבל את מה שמגיע לו!'.
כל אותו זמן היה הקשר הגדודי על המכשיר, בג'יפ, מנסה להעביר את ההודעה ולא מצליח. המח"ט היה בלחימה באזור קנטרה. לא הרגע המתאים להודעות כאלה. הרטוב הורה לעזוב את המח"ט ולהשיג את מפקדת האוגדה. ההודעה הגיעה לשם והתשובה היתה לאקונית: המפקד לא רוצה שיטרידו אותו בזה, יש לו דברים חשובים יותר כרגע. או במילים אחרות, שלא יבלבל לו את המֹוח. אבל הרטוב לא וויתר. 'תשיג לי את אלוף הפיקוד', הוא אמר. האלוף קיבל את ההודעה. התשובה היתה מהירה, חד משמעית: 'שלילי, לא בא בחשבון!'.
'תשיג לי את הרמטכ"ל', אמר הרטוב לקשר. 'אני אעמיד את הפושע הזה לפני כיתת יורים', שמענו אותו מבטיח לסמג"ד, 'ואתה תראה אותי יורה בו ראשון, לתת לכולם דוגמא!' קפלן הביט בו מוכה הלם. 'אתה עושה טעות איומה, איתן, תאמין לי! אני מבין למה אתה רוצה לעשות את זה אבל זאת טעות איומה, שתדע! ואני לא אשב פה לראות איך אתה הורס לעצמך את החיים בגלל המפגר הזה!'. הוא הסתובב והתרחק מאיתנו, עוזב את הרטוב לנפשו.
הרמטכ"ל היה בצפון, בקו הסורי. רחוק מדי להגיע אליו במכשיר. 'נסה עוד פעם', הוא האיץ בקשר. 'דרך מתווכים, דרך תחנות מימסר. אתה מוכרח להשיג לי את הרמטכ"ל, מבין אותי?!' הקשר הבין. איזו ברירה כבר היתה לו? כולנו היינו שקועים בניסיונות הכושלים, הנואשים האלה, עד שלא שמנו לב איך חוטפים למג"ד את העציר שלו מתחת לאף...
זה היה הסמג"ד. קפלן התכוון לכל מילה. הוא לא היה מוכן לראות את המפקד הנערץ שלו משלם על זה. קפלן הכיר את הכללים, את המערכת. הוא כבר שמע מספיק על צדיקים צלובים, והוא פעל במהירות. תחילה דאג לסלק את הילדה והזקן. להחזיר אותם למקומם. אחר כך התגנב בעצמו לתוך מעגל התייל, בגבנו, מוביל את שטרית החוצה, אל ג'יפ הסמג"ד שהמתין לו, ומזנק לדרך צפונה כשהוא דואג לנתק את מכשיר הקשר ולא עוצר לרגע עד שהוא נכנס בשערי הגדוד, במרכז הארץ, סוגר את שיטרית בתא המעצר ומעמיד עליו שומרים. רק אז הוא עולה על הרכב ויוצא חזרה דרומה, בדרך אלינו.
"הרטוב גילה את האבידה יחד איתנו, ומאוחר מדי. ואף אחד לא היה צריך לספר לו מי אחראי לזה. הוא ידע. תחילה הורה לעצור את הסמג"ד בקשר אבל איש לא ענה לקריאה. הרטוב שמר הכל לעצמו, עמוק בפנים. אנחנו לא שמענו ממנו מילה. רק האגרוף שלו ירד על מכסה המנוע, פתאום, ברעם אדיר. 'עכשיו אני מבקש שתשאירו אותי לבד', הוא פנה אלינו בטון שקט, כמעט ענייני. עזבנו אותו ממהרים להתרחק מהג'יפ, מציצים מדי פעם אחורה, בגניבה. הוא עמד שם, כפוף על מכסה המנוע. רק לחשוב על זה. אדם מתייחד עם זעם בוער, עיוור, שמחפש פורקן. כאב שצורב בפנים כמו ברזל מלובן. והאיש יודע שנכשל לאורך כל הקו...

תמונה שלישית עכשיו, ואחרונה. היא לא תהיה ארוכה, גיא. אנחנו קרובים לסיום. זה כבר אחרי המלחמה, בסוף יוני, ואנחנו מלכי המדבר. סיורים רכובים, ארוכי טווח, בנגמ"שים, בקומנדקרים. טיולים לעומק השטח, להכיר את סיני. הרטוב דוהר לגיחות כאלו. איש לא יעצור אותו. תמיד בג'יפ הפתוח שלו אחרי הנגמ"ש המוביל. היה מוביל בעצמו אילו לא חזרו והזהירו אותנו מפני המוקשים. מוטב לא להסתכן, אמרו. שכבות של שקי חול מדפנות את קרקע הנגמ"ש המוביל. אם יהיה כבד מספיק, הסבירו לנו, גם מוקש-נגד-רכב לא יזיק הרבה.
אותו בוקר היה יום שני לסיור בדרך לביר-חמה. טור ארוך, ממונע, יוצא מייד אחרי זריחה. נותרו לנו פחות משני ק"מ למפגש עם דרך המלך, זו שיורדת לביר-גפגפה, כשהמוקש התפוצץ. זינקנו מהקומנדקר, שמיר ואני, דוהרים לראש הטור. אנשים כבר היו שם לצידו של הרטוב. גם הרופא הגדודי, בתוך רגע. הג'יפ נטה על צידו, קרוע ומפויח, והנהג שרוע על ההגה. גופה מרוטשת. שום טעם לגשת אליו. הקשר הגדודי הועף הרחק לאחור ולא נפגע. נס משמיים. יצא מזה בלא יותר מהלם, נקי ושלם בכל הגוף...
הרטוב נפגע בגבו. רסיס ענק קרע לתוכו פנימה מותיר אחריו בור עמוק, והדם פורץ מכל הדפנות. הרופא ניסה לעצור את שטף הדם אבל זה גלש דרך כל התחבושות החוצה, ללא מעצורים. הרופא הורה להזעיק מסוק ולהודיע על מקרה חירום. להודיע במי מדובר, גם אם שוברים את כל הקוֹדים בשביל זה... הרטוב היה בהכרה כל הזמן. הרופא מדבר הצידה, בלחש, שלא ישמע, אבל הוא יודע. איש לא צריך לספר לו... אני זוכר אותו מנסה לחייך, תאר לעצמך! רק לחשוב על הכאבים שלו, לפני המורפיום ואחריו. הוא ביקש לשבת, שיוכל להביט קדימה, למרחק. חיוור מאד אבל מתאמץ לחייך. שמענו אותו מרגיע את הרופא. 'ממילא זה אבוד, דוקטור', הוא אמר לו. 'אני מבין מספיק בשביל לדעת, חבל על הזמן. וחבל על המסוק, הרי שנינו יודעים שהוא לא יספיק להגיע... ניסית מה שאפשר, דוקטור, עזוב. אני יודע על מה אני מדבר. שום דבר שאתה יכול לעשות כשהזמן שלך מגיע'.
והרופא המשיך לעבוד, כמו מטורף, מזיע, קרוב לדמעות. 'אל תגיד את זה, איתן', הוא מתחנן בפניו. 'אל תדבר ככה, אני מבקש ממך'... ונשמע כמו מי שמנסה לשכנע את עצמו. התחבושות הסטריליות, הלבנות, נלחצות לתוך הבור וטובלות בדם. הרים של תחבושות. וחסימות כאלה, וחסימות אחרות. שום דבר לא בלם את הזרם. לעמוד שם ולראות איך החיים שלו זורמים החוצה, משנייה לשנייה.
המסוק בדרך הנה, מסרו לרופא. הרטוב שמע וניסה להעלות עוד חיוך. כבר הניח את הראש לאחור, עוצם עיניים, שוקע. הרופא התאמץ לכבוש את הבכי. אני זוכר שהשרוולים שלו טיפטפו דם. הוא לא עצר לרגע, אבל כבר יכולת לראות את ההשלמה בתנועות. האיש מאבד את המג"ד שלו ושום דבר בעולם לעשות. רק עניין של זמן עכשיו. לא הרבה זמן.
המכבי שלי, גיא.. יהודה המכבי נפל באלעשה. אני מאמין שהיה בו הרבה מהשקט הזה, מההשלמה השקטה הזו, של האיש שישב שם, ליד השלד הקרוע של הג'יפ. כמו אדם שמכין את עצמו כל החיים לרגע הזה. לדעת ללכת בשקט, עם החיים שזורמים ממך החוצה ונספגים בחול... כשהגיע המסוק כבר היתה הגופה על האלונקה, עם שמיכת צמר שחורה מונחת עליה ומכסה על הפנים. צמוד אליו הניחו אלונקה עם גופת הנהג. שמיר ואני בין נושאי האלונקה של הרטוב. היא היתה כבדה, אני זוכר. מסרנו אותה בפתח המסוק והתרחקנו לאחור, מַפְנִים את הגב למטחי החול, אלה שיעלו כשימריא. מאוחר יותר ליווינו אותו בעיניים, מתרחק ונעלם לתוך השמש במזרח. לפני שחזרתי לקומנדקר אני מעיף מבט בנקודה בה התעקש לשבת עד הסוף. לשבת, לא לשכב. זכרתי את הכתם הגדול, הכהה, שנותר על החול כשהרמנו את האלונקה. את כתם הדם שלו. עכשיו לא נותר שום סימן. משטח החול נקי וחלק למשעי.

השַמָש כבה בחנוכייה מעט אחרי שהלך. אני נשאר במקומי לצפות בנר הראשון, הנר שלי, כָּבֵה לא הרבה אחריו. לראות את הלהבה מתקצרת, מתמעטת, החדר מחשיך ושוקע בעלטה גמורה. עוצם עיניים בכֹוח אני נסמך בגבי אל הקיר. המסיבה נגמרה אומר הקול בתוכי. המסיבה נגמרה, צא החוצה.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_________________________________________________________________________

בפרק הבא:
פיין רואה שבוי • סולם ההירארכיה • אשה ממתינה להסעה • תצפית על הטנק • דיסקית ושרשרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות