טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 18

פיין רואה שבוי • סולם ההירארכיה • אשה ממתינה להסעה • תצפית על הטנק • פרק 18 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

8 בינואר / האלמנה
את היום הראשון של שנת 74' הייתי אמור לעשות בבית, רחוק מכאן, אבל הדברים השתבשו. הודעת כוננות ממטה האוגדה, פתאומית כרגיל. אין יציאות הביתה לפי שעה. ויומיים אחר כך בא סיפור השבוי שלנו, דואג לשבש את כל השאר... השבוי של פיין, אם לדייק, וגם היום אני פשוט לא תופס מה נכנס בו. זה מתחיל בבוקר כשמלחי מזעיק אותי מהחושה. כדאי שתראה מה קורה אצל פיין בתצפית, הוא אומר, האיש התחרפן לגמרי, אתה לא תאמין!
יום שהתחיל רגיל לחלוטין. בעשר חיכינו למטח הר.פ.ג'. של המצרים. המטווח היומי על הטנק שלנו למטה. אלא שהפעם לא הפריע דבר את השקט. אנשים בעבודות לשיפור העמדות, הביצורים. תמיכות נוספות, יישור שקים שנשמטו, החלפת פגומים בחדשים והנחת שכבה עליונה, נוספת. איש לא לוקח את העניין ברצינות רבה מדי. עובדים בניחותא, לצאת ידי חובה. ואלה ימי סגריר. לפעמים גם מטפטף פה, טיפות גדולות וכבדות להפתיע. הראשונה בהן שולחת אותנו לעמדות. מתחת לפני הקרקע יבש וחמים, שקי השינה הפרושים, מזמינים. הפרימוסים דולקים בלהבה כחולה, חמה, גאזיות שהגיעו מהבית, שנקנו זה עתה. קפה בפינג'אן, תה רותח עם חלב ממותק, פרוסות לחם ומימרחים. כמעט מטבח ביתי בכל עמדה. פולאק עדיין לא חזר מהחופשה והחושה כולה שלי, לפי שעה. שעוּן בכורסא, רגליים פרושות לפנים על מושב האחרת, דשיאל האמט פתוח בעמודים האחרונים. ואז נכנס מלחי להפריע.
אני מקווה שיש לו סיבה טובה, אני קם ומכתיף את הנשק.
סיבה נהדרת, אומר מלחי, הליצן אומר שהוא ראה שבוי שלנו על יד הטנק.
רגע אחר כך אני כבר בתצפית, סורק בפריסקופ את גיזרת הטנק. ימינה, שמאלה, לעומק השטח פנימה. אף נפש חיה. אולי תספר לי עוד פעם, אני פונה לפיין, מהתחלה.
היתה שם קבוצה שלמה, הוא אומר, עם כמה קצינים, לפי הסימנים על הכתפיים. הם התקרבו לטנק מהצד הצפוני. בתוך הקבוצה הזאת, באמצע, היה אחד עם בגדים אחרים לגמרי. יוצא דופן. ניסיתי למקד עליו את המשקפת, אבל החארות האלה הסתירו לי רוב הזמן. הקיפו אותו מכל הצדדים. מה שהספקתי לראות זה שהיו לו בגדים עם פסים, כמו בפיג'אמה. ממש כמו בגדים של אסיר... הם עמדו קרוב לטנק ודיברו ביניהם. הכל נמשך כמה רגעים, לא יותר. והם דיברו איתו, כן, עד כמה שיכולתי לראות. ניסיתי לתפוס משהו מהפנים שלו ולא הצלחתי. רחוק מדי בשביל המשקפת הזאת. אבל בטוח שהוא לא היה אחד מהם, אתה מבין? ואם הוא היה איתם ככה, לבד, עם בגדים כאלה, אז חשבתי שהוא מוכרח להיות שבוי... והתחלתי לצעוק שיקראו לך הנה, שתראה בעצמך.
אז אני איחרתי.
שתיים-שלוש דקות, לא יותר. החזקתי אותם במשקפת כמעט עד שהגעת. אפילו קיבעתי עליהם את המכשיר, שלא יזוז מילימטר.
הבעייה של פיין, אני אומר לעצמי, מתחילה אצלו בעיניים. גם כשהבנאדם רציני לגמרי העיניים שלו מחייכות. אם פעם ייצא לי לתפוס אותו בוכה אני לא בטוח שהעיניים שלו יבכו איתו. ובימים האחרונים שוחחנו יותר מפעם. אנשים באו להעיר אותו למשמרת שלו ולא מצאו אותו בעמדה. העירו את הבן-זוג שלו ולא היה לו מושג. עד שנרדם היה לידו, בשק שלו. עכשיו לא היה שם אף אחד. גם שק השינה לא היה. לְך תמצא אותו בשוחות אחרות. החופשות היו ארוכות יותר עכשיו ומספר היוצאים גדל. כמה עמדות נותרו ריקות או ריקות-למחצה. פיין היה יכול לצלול בכל אחת מהן, לפי בחירתו. ללכת לאיבוד. בבוקר, עם השכמה, תמיד היה חזרה בעמדה שלו תמים כתינוק. ותמיד מכה על חטא שמישהו, ולא באשמתו, עשה בגללו משמרת כפולה. אביטן, המ"כ שלו, דרש שישפטו אותו על השתמטות משמירה. אני ביקשתי לשמוע מה יש לו להגיד להגנתו. והעיניים של פיין לא חדלו לצחוק לרגע. אני לא תופס את זה בעצמי, הוא הצטדק. אתה חייב להאמין לי. אולי נעשיתי סהרורי פה. אולי התחלתי ללכת מתוך שינה... את המשמרת שלו הוא הרוויח, בכל מקרה. ועכשיו הסיפור ההזוי שלו על השבוי.
אני רוצה שתחשוב טוב, אני אומר. שתיקח בחשבון מה זה אומר, הסיפור שלך. היו כבר חילופי שבויים, אתה יודע. החזרנו להם את שלהם והם החזירו את שלנו. מי שלא חזר נחשב לנעדר, אם עוד לא מצאו אותו בינתיים בשטח. אבל אתה בא ואומר שראית כאן, היום, שבוי שלנו. אם נניח לרגע שאתה צודק זה אומר שהמצרים... אבל אני לא צריך להסביר לך, מה? הוא נד בראשו לאישור. ככה שאם אתה עומד על זה, אייל, שלא חלמת את כל זה לרגע, אז אני מעביר את הסיפור שלך למי שצריך. לכן כדאי שתיקח עוד רגע למחשבה, אתה שומע? בשקט, בלי למהר, ואז תגיד לי מה המילה האחרונה.
האיש יושב על דופן העמדה ומטלטל רגליים, גבו לפיתחה הגדולה במזרח, עיניו בקרקע השוחה. אתה לא חושב שהייתי מתבדח על דבר כזה. דיבורו חרישי, מובלע, והעיניים צוחקות.
אז אתה ראית את זה ממש כמו שתיארת לי. שוב הינהון לאישור. אני שולף את שפופרת הטלפון מהנרתיק. סירוטה, הקשר הפלוגתי, עונה לי. גורלי לא פה, הוא בסיור בשטח. אני מבקש את הסמ"פ אבל גם הוא לא שם. קפץ לביקור בפלוגה ב'. תן לי את הסמג"ד במפקדת הגדוד, אני אומר. ושדמי היה במפקדה, לשם שינוי. אני מדווח לו מה אומר הצופה שלי, ונדרש לחזור על זה פעם נוספת, בהטעמה. שדמי שואל אם האיש שלי לא זקוק לטיפול. פסיכולוגיה היא לא התחום שלי, אני אומר, והבנאדם עומד על שלו. שדמי מקלל לתוך השפופרת. הוא הולך להעביר את זה למג"ד, אין ברירה. וכדאי לכם להעמיד את הקפה על האש, הוא מזהיר אותי, רבינא בטח יגיע אליכם בטיסה.
המג"ד נוחת אצלנו תוך חצי שעה ומעביר את פיין בחקירה הארוכה של חייו. אותי הוא רוצה לידו, בעמדת התצפית. אבל אייל פיין בשלו. מעט שחוח אולי, והעיניים בקרקע, אבל האיש לא מוותר. הרבה זמן שלא ראיתי את רבינא מתוסכל כל כך, זועם להשחית. בסופו של דבר גם לו אין שום ברירה. הוא יצטרך לדווח למודיעין האוגדה... כך מתחיל השבוי שלנו לצבור תאוצה, מטפס בסולם ההירארכיה. עשרים-וארבע שעות של טלפונים, ביקורים, תחקירים, עידכונים ותצהירים. וקצינים מכל האגפים: מודיעין, מבצעים, שלישות, כֹוח אדם, שריון, רפואה, נפגעים, בריאות הנפש, רבנות, נציגות ממפקדת האוגדה והאלוף. וכולם בעמדת התצפית שלנו, רוצים לראות הכל דרך המשקפת. לשמוע הכל מהתחלה.
רק אתמול, בשעות הערב המאוחרות, מגיע מחול השדים לסיומו. פשוט חדל באחת, כמו לפי הוראה מגבוה. לפתע דממה גדולה, מוחלטת. כאילו באיזו הירארכיה נסתרת, עליונה, הורה מישהו לחדול ולנתק מגע. אבל פיין בשלו, והעיניים שלו עדיין צוחקות.

בבוקר החלטתי לצאת לשאוף אוויר, להשתחרר מהסיוט הזה לרגע. ביקור בגדוד השכן, חשבתי, יחזיר אותי למחוזות השפיות. מאוחר יותר אני חוזר למפקדת הגדוד בהרגשה משופרת, כמו אחרי רחצה במִקווה טהרה. אלא שכאן כבר מצפה לי השליש הגדודי עם האשה...
טוב שאני מוצא אותך פה, גיא, הוא מסתער עלי. באת לי בדיוק בזמן! אולניק נשמע מוטרד, קצר רוח. יש כאן מישהי שצריכה להגיע אליכם. לראות את הטנק שלכם, אם לדייק. בעלה היה המפקד.
לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. רק במקרה אני אותה שעה במסגד, מנצל את נסיעת הבוקר הקבועה של חג'בי, נהג הפלוגה, לביקור השכנים שלי. חג'בי סיים בינתיים להעמיס את המשאית בכל הנדרש ואנחנו מוכנים לצאת חזרה, להיות במוצב לצהריים.
אני מדבר על זה שיש לך טרמפיסטית, גיא. למוצב שלכם. והטנק הדפוק הזה, תאמין לי, מתחיל לצאת לי מכל החורים. מאז שהאיש שלכם הזה הקפיץ את כולם עם הפאטה-מורגאנה שלו עושה רושם שכל העולם עולה אליכם לרגל, שככה יהיה לי טוב!
ומי לכל הרוחות נתן לה רשות להיכנס לכאן?
אל תתנפל עלי, בנאדם. יש לה אישורים מלשכת האלוף ומעלה, לא פחות.
ואצלנו משפרים עמדות כל הזמן, אתה יודע. או שהמ"פ החרוץ שלנו לא דיווח על זה?!
חבל על העצבים, גיא. הטיעונים האלה לא יעזרו במקרה שלה. אם היא הצליחה להגיע עד אלינו היא בטח תגיע גם אליכם. ואנחנו ניסינו לעצור אותה, תאמין לי. שום דבר לא עוזר. האשה הזאת תגיע לטנק שלה, נקודה.
אוקיי, הבנתי. ומה עכשיו?
היא עוד בארוחת בוקר עם המג"ד. מאוחרת, הייתי אומר. והיא יוצאת משם בכל רגע. יש לה מלווה צמוד מהשריון עם ג'יפ סגור, חדש לגמרי. והם מקבלים מאיתנו ליווי לאורך הדרך, עד הכניסה ללשון. רבינא רוצה שהנגמ"ש שלכם יחכה לה בצד השני לליווי עד הכפר. כמו שאמרתי, אתה נפלת לנו ממש מהשמיים.

סירוטה עלה בצידו האחר של הקו ואני מבקש שיקשר אותי לתצפית שלי. מסיקה הצופה התורן בעמדה. קרא לפולאק למכשיר, אני אומר, וזה דחוף!
אז איפה אתה מסתתר עכשיו, גיא? פולאק נשמע בהיר, כמעט עליז.
במסגד, עוד מעט בדרך אליכם. ויש לי בעייה קטנה. הכנסתי אותו לתמונה.
אני מבין, הוא אומר. רק שתצטרך להחזיק אותה שם בינתיים. השכנים שלנו עוד לא גמרו את המטווח, והיא לא תרצה לראות את הטנק שלה חוטף, אני מאמין.
זאת הנקודה, ערי. רציתי שתודיע לי ברגע שהם גומרים. אני לא מתכוון לזוז לפני שנשמע ממך.
נודיע לך, אל תדאג.
ותמסור לאליאס להוציא נגמ"ש שיפגוש אותי בגשר. אנחנו נותנים לה ליווי משם. שייצאו לדרך ברגע שהמצרים גומרים.
נמסור לו.
ועוד משהו, בינינו. הייתי רוצה שתעזור לי איתה.
למה, כבר הספקתם להכיר?
עוד לא, אבל אין לי הרבה כוח לזה. לא היום. היה לי מספיק לגמרי ביומיים האחרונים, אתה מבין.
ברור. אני אהיה לצידך, גיא, אבל יש נקודה אחת...
והיא?
השבוי. ההמצאה היפה הזו של פיין.
אלהים אדירים, איך לא חשבתי על זה! כן, אני אומר. אתה צודק.
בוא נקווה שלא איחרנו את הרכבת.
אני אנסה לעצור אותם כאן, שלא יפטפטו. אם זה לא מאוחר מדי.
יותר גרוע. עד עכשיו זאת היתה רק ניירת. כרגע אנחנו מדברים על בני אדם. על דיני נפשות.
הזעם מחלחל לתוכי. הם ידעו להביא אותה בזמן, החמורים האלה!
אני כבר אתפוס פה את פיין להסביר לו, תהיה שקט בקשר לזה.
והייתי טיפש מספיק להאמין שהסיוט מאחורי, אני חושב, מחזיר את השפופרת למקומה.

חדר השלישות במסגד ושנינו ליד לוח הקשר, מחכים לצלצול. המצרים עושים מטווח, הסברתי לה. הרגל קבוע שלהם, כל בוקר. זה לא ייקח עוד הרבה זמן. היא סבלנית מאד, רגל שלובה על רגל, ידיים שלובות על הברך, ראש רכון מעט לפנים. פנים נאות, צעירות, במסגרת קצוצה של שיער. נעליים אפורות, מכנסיים אפורות ומעיל טייסים אפור עם צווארון פרווה רחב. זיווה רותם. על אחת המיטות יושב המלווה הצמוד. סמל-ראשון עם אותות השריון על החזה וכומתה שחורה בכותפת, מדים נקיים ונעליים מצוחצחות. קורא את עמודי הספורט בעיתון של אתמול. כולנו ממתינים.
הוא היה מפקד הטנק, בעלך. היא מאשרת בניד ראש. אני שואל אותה לשמו. עמי. עמי רותם.
קבע או מילואים?
מילואים. הוא היה סטודנט. שנה שנייה ארכיטקטורה, בטכניון.
נשואים הרבה זמן, אם מותר לשאול?
קצת יותר משנה. זה לא הרבה.
ואת משוכנעת שתרצי לראות את הטנק שלו?
היא לא ממהרת להשיב. פנים שקטות, חלקות, עיניה ברצפה. עמי קבור בחיפה, היא אומרת, על הכרמל. לפי בקשה מיוחדת של ההורים שלו. שהוא יוכל להשקיף משם על הים, הבן שלהם. אני רוצה לראות את הקבר האמיתי שלו, זה הכל. לי לא צריך לספר לי איפה הוא שוכב באמת. עשיתי את הצבא שלי בשריון, ובמלחמת ההתשה ישבתי קרוב לתעלה. כבר קיבלתי דו"חות על טנקים שנפגעו, שנדלקו. שמעתי את כל הסיפורים על מה שקורה לצוות, ככה שזה לא חדש בשבילי. 'טנקיסט לא יוצא מהטנק על אלונקה', אני זוכרת. המוטו של החיילים שלנו בקו. היו נותנים לנו, לבנות, לנחש את השאר... כשאני עולה לקבר של עמי, בכרמל, אני רוצה לדעת איפה הוא שוכב באמת. בגלל זה באתי לפה, אליכם.
תורי לשתוק. וטוב שהיא לא יודעת עד כמה הצדק איתה. רק אלהים יודע מה הם שֹמוּ שם, בתוך הארון שלו. סגן עמי רותם. מה הם הניחו שם לעשות אותו כבד יותר, אם מישהו הספיק לחשוב על זה. זכרתי את המשלחת חוזרת מהטנק. אנשי הרבנות הצבאית, היחידה לנפגעים, עולים אלינו, לעמדות, עם ארבע שקיות קטנות מפלסטיק. אחת לכל איש צוות. זכרתי את סגל, קצין המבצעים הגדודי, מספר איך הקיא את נשמתו. מדבר על אבק עצמות. כל מה שנשאר שם, הוא אמר. אבק עצמות. ויש עוד משוגעים שרוצים לזהות משהו במצב הזה, להבדיל בין האנשים. המילים שלו.
אני רוצה לשאול אם הדיסקית שלו הגיעה אליה. הייתי רוצה לדעת. אולי השבוי שלנו, של פיין, ידאיג אותי פחות. אם נמסרה לידה היא לבטח עליה, על לוח הלב. ואילו ידעתי הייתי שקט יותר. אבל זה אחד מאותם דברים שלא תשאל, אף פעם... הטלפון מצלצל. אתם יכולים לצאת לדרך, אומר פולאק. הם גמרו להיום. ואני יוצא עם הנגמ"ש לפגוש אותך בגשר.

עמדת התצפית. היא בכיסא הצופה והפריסקופ מקובע על הטנק, למענה. שנינו שותקים לידה: פולאק בצידה האחד, אני באחר. צהריים של חורף ושמיים קרים, אפורים. אנחנו מכורבלים במעילים ואצלה צווארון המעיל פתוח, חושף צוואר. היא דבקה בעינייות לאורך זמן, מתייחדת עם גוש הפלדה בעדשות המשקפת. נסה לנחש מה עובר לה בראש עכשיו. האיש שלה בגוש השרוף, המעוות, ברגע הפגיעה. ואולי גם יותר מפגיעה אחת בקופסת הברזל הזו. הפריסקופ מעניק לך אשלייה של קירבה, לראות ולא לגעת. האיש שלה שם, בפנים, נסתר מעיניה. מקום מנוחתו האחרונה. שעה ארוכה די הצורך לקבוע כל פרט בזיכרונה, לקבע את התמונה במלואה. הגוש המרוסק מעבר לחוט הדק של המים, בפירצה הצרה בחומת הצמחייה, בתחושת הצינה.
המקום הזה, היא מרחיקה את פניה לאחור. ביום יפה הוא בטח נראה כמו גן עדן... כל הפרדסים האלה, אני מתכוונת. כל הצמחייה הזאת. ממש כמו לשבת בגן עדן.
אני מציץ בפולאק.
פעם היה פה כפר, הוא אומר, במקום הזה. חבל שלא יכולת לבקר אותנו אז. היית רואה מחזה שלא רואים כל יום, חיילים שקיבלו כפר שלם במתנה, רק לבוא ולשבת. כפר שלם בלב גן העדן.
ומה קרה לו?
נמחק מהמפה, את רואה. ומישהו עוד יעיף אותנו מפה, מגן העדן, על המעשה הזה. אבל אני רק אורח, שתביני. כמעט כמוך. אז אל תקחי אותי ברצינות כזאת.
עיניה חוזרות לטנק, כעת בלי המשקפת. אבל אתם לא יכולים להגיע אליו, היא אומרת. להגיע ממש.
לא, אני אומר. הוא מעבר לקו המים, מעבר לתעלה הקטנה. זה כבר הצד שלהם.
וזה מה שעושה את כל ההבדל, קו המים... מה רוחב התעלה הזאת בכלל?
אולי הוא יספר לה, אני חושב. הוא הגיע לשם בלילה ההוא עם הטרנזיסטור.
אני מנחש שלא הרבה. מטר, מטר-וחצי. משהו כזה.
ונניח שהוא היה בצד הזה, שלכם, הייתם מגיעים אליו?
אני לא יורד לכוונתה. היא חייבת לדעת שכבר היו שם, ויותר מפעם.
פולאק מהיר ממני. אף אחד לא יזיז אותו מכאן, אם לזה את מתכוונת. גם אם הוא היה נפגע בצד שלנו. כל המדרון הזה, עד המים, הוא שטח הפקר. שטח הריגה במונחים שלנו. והעמדות שלהם חפורות קרוב למים, בתוך הצמחייה. הם לא יתנו לאף אחד לגשת, בשום מצב, ואף אחד ממילא לא ייקח את הסיכון.
והמצרים? גם הם לא יזיזו אותו אחרי שתעזבו פה? עם איזה רעד בקולה. כבוש. עצור.
הם לא יגעו בו, פוסק פולאק. יש להם מספיק צרות עם הטנקים שלהם, את מבינה. ולצבא שלהם אין מה לעשות פה אחרי שנסתלק. הם יעזבו עשרים-וארבע שעות אחרינו, לסיני או לתעלה. הטנק הזה, אם את שואלת אותי, הגיע לתחנה האחרונה שלו.
היא מפנה את מבטה אלי. כן, אני ממהר לצרף את הסכמתי. הוא לא הולך מפה לשום מקום.

בחושה, זו שהיתה פעם חדר הקצינים, הצענו לה ספל קפה וכיבוד השמור לאורחים. היא בכורסא שלי, פולאק שעון אל השולחן ואני מוזג ומגיש. זיווה מרשה לעצמה לחייך, נינוחה יותר. כמי שהגיעה למחוז חפצה, אני חושב. פולאק קושר את חוטי השיחה. החיים בעיר, בארץ, הלך הרוחות. מה אומרים עלינו, על היושבים בגלות אפריקה. מה חושבים עלינו האנשים בבית. אני רואה אותה מתרווחת, שוקעת לאחור, מאירה פנים. ורק שלושתנו בחדר, המלווה שלה משלים את סידורי הנסיעה במפקדה. אני מסיים את הקפה שלי ומתנצל. צריך לצאת לכמה סידורים דחופים, ופורש מעליהם. אני צריך אוויר.
ועושה רושם שנצא מזה בשלום, אחרי הכל. נראה שלא שמעה מילה על השבוי שלנו, לא באוגדה, לא במפקדת הגדוד. נראה שנזהרו בה מאד. ואולי פשוט לא נמצא אף אחד, טיפש או פיקח מספיק, לקשור בין הדברים.
אנחנו נפרדים בכניסה למוצב. הנגמ"ש כבר במנוע מרעים, הג'יפ הסגור מאחור והמלווה הצמוד מאחורי ההגה. הכל מוכנים לתנועה. היא מבקשת להודות על הכל אבל קולה אובד לה ועיניה דומעות. פולאק פוסע קדימה, מוליך אותה למקומה לצד הנהג. סע! אני צועק לאליאס על הנגמ"ש. סע! הוא רוכן על הנהג והרכב יוצא לדרך עם הג'יפ בעקבותיו, ופולאק נותר במקומו מניף יד לפרידה.

שעת הכניסה לעמדות. הוא מתעכב לצאת שלא כדרכו. כמעט תמיד יקדים ויעזוב לפני. לילה טוב, אני אומר, עוצר ליד הדלת. הלילה נוכל לקבור את השבוי שלנו. אם שמרנו אותו היום בינינו הוא לא צריך להדאיג אותנו יותר. והוא הצליח להדאיג אותי הבוקר, אני חייב להודות.
יכולנו לחסוך לעצמנו את זה, הוא אומר. את כל הדאגה המיותרת.
ומה זה אומר?
זה בדיוק הקטע שהפסדת, גיא, כשהחלטת להשאיר אותנו לבד.
בסדר. עכשיו היא כבר רחוק מכאן והיא לא תשמע אם תספר לי.
אני מתכוון לזה שהחלטתי לבחון אותה. בזהירות, כן, אבל בכל זאת. אם היית נשאר איתנו לא הייתי מתפתה.
אני אקח את זה על מצפוני, ערי. אתה יכול לספר לי הכל.
הרצון הזה שלה, הוא אומר, לראות את הכל במקומו. הגישה המסודרת הזו, הכל נקי ובמקום. יותר מדי מזכיר לי את עצמי, אתה מבין. מרגיז אפילו. כמו שאני מסוגל להרגיז את עצמי לפעמים מהצצה בראי... נניח לרגע, אמרתי לה, שמחר הצופה שלנו ממקד את הפריסקופ על הטנק, כמו תמיד, ונניח שממש באותו רגע, לשם שינוי, הוא תופס חבורה במדים ליד הגוש הזה. קבוצת קצינים שלהם, נגיד. ובתוך החבורה הזו הוא רואה אחד שלבוש אחרת, בבגד של אסירים. אחד שמוסתר רוב הזמן, מוקף מסביב. נגיד שהוא לא לגמרי בטוח אבל יש לו הרגשה שהידיים שלו באזיקים. הוא לא רואה פנים ממרחק כזה, לא מזהה את הפנים. וכל זה לא לוקח הרבה. שלוש דקות והקבוצה נעלמת. ונניח שהצופה
שלנו מחליט שֶׁמַה שהוא ראה שם, על יד הטנק, האיש בבגדים האלו, האחרים, הוא שבוי שלנו, ישראלי. הוא קורא לאחד הקצינים ומספר לו. מה הוא ראה, מה הוא חושב. והוא מוכן להישבע על זה, שום מקום לטעות. עד כאן הסיפור... אז זה מה שהייתי שואל אותך, אני אומר לה. נניח שכל זה קורה, היית רוצה שמישהו יטלפן לך הביתה ויספר לך?
אלהים יעזור לך, ערי.
ויכולתי לנחש את התשובה, מלכתחילה. יכולת לראות שהיא לא האלמנה שחיכינו לה, עם הממחטה הרטובה שלה, עם כל המאניירות. יכולת לראות שהיא ישרה עם עצמה. מביטה לך ישר בעיניים... לא, היא אמרה, לא הייתי רוצה לקבל את הטלפון הזה. עמי, בעלה, מת. היא יודעת מתי זה קרה לו, ואיך זה קרה. עכשיו היא ראתה גם איפה. היא אף פעם לא האמינה בניסים, ואין שום נס שיחזיר אותו לחיים. הם חיו ביחד, כמעט שלוש שנים, ואלה היו שנים טובות, לשניהם. הם עמדו להביא ילד ולא הספיקו. לא הספיק להשאיר לה שום דבר שהיא תוכל לקחת איתה. תמונות ומכתבים זה רק נייר. פשוט נעלם לה. לא ראתה אותו מאז שנפרדו בליל יום כיפור, והיא לא תראה אותו יותר. היא יודעת שהגיעו אליו, לטנק, בלילה של הפסקת האש. שמצאו אותו יושב במקום שלו, בכיסא המפקד. חבר מהיחידה נתן לה את הדיסקית שלו. היתה תלויה לו על הצוואר, על שרשרת מכסף שהיא בעצמה ענדה לו, לפני שנפרדו. הדבר האחרון שהיא עשתה בשבילו. רק שהיא הגיעה בלי השרשרת, הדיסקית שלו. עכשיו היא עונדת אותה על שרשרת שלה. היא נתנה לי לראות. אני לא יודעת למה אתה מספר לי את זה, היא אמרה, אבל אני יודעת שעמי לא יחזור יותר, אף פעם. ככה שאם הייתי מקבלת את הטלפון הזה ממילא לא הייתי מאמינה לאף מילה.
זאת היתה התשובה שלה. קולי מצלצל חלול באוזני.
כמו שאמרתי. לא היינו צריכים לדאוג לרגע.
שתהיה לי בריא, אני אומר ויוצא. מחוץ לחדר ליל חורף קר. אני צועד קדימה כסומא, מתנודד על רגלי. פתאום תחושה של סחרחורת, חדה ומטלטלת. עוצר במקום אני נושם עמוק פנימה, לוחץ שני אגרופים למצחי. רק רגע, אני אומר לעצמי. רגע אחד, אם אפשר.


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
הבקעה בוערת • פסנתר בסיירת • הגבעות של כראמה • צלף • מסוק עולה לשמיים • הידיד והאורח

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות