טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 19

הבקעה בוערת • פסנתר בסיירת • הגבעות של כראמה • צלף • מסוק עולה לשמיים • פרק 19 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

12 בינואר / הפרדת כוחות
שום דרך בעולם לא היתה פוטרת אותי מהשבת הזו. במידה מסויימת, אם חושבים על זה, רק עשיתי להקדמתה. המכתב הגיע ביום חמישי ולמחרת כבר סיפרתי לו. חגית כותבת שבאחד הימים הקרובים ניפגש. היא עומדת להגיע אלינו, לנצל הזדמנות יחידה במינה. תצטרף לטיול פרידה של הסדנה האיזורית, היחידה של אביה. עכשיו מחכים רק לאישור הרשמי וזה אמור להגיע כל יום, אולי עוד לפני הפרדת הכוחות. והיא מצטרפת, אחת מהיחידה. הייתי צריך לקרוא יותר מפעם כדי להסיק שהיא תעשה את זה בתחפושת, אחד הגברים בחבורה. הדובון, מעיל הפּוּך הגדול, הצבאי, יפתור את עיקר הבעייה. תחפושת אומרת לעבור את כל המחסומים ללא רשות, להגיע אלינו כנוסע סמוי... פולאק שומע ומחייך. היא תעשה היסטוריה. התיירת הישראלית הראשונה מעבר לתעלה, עם או בלי הדובון!
והסכם הפרדת הכוחות צפוי בכל רגע. כעת, שמענו, הם יושבים לסכם את הפרטים הקטנים, הקוסמטיים. אנשים מאזינים בלהיטות לרדיו, בולעים את טורי הפרשנות בעיתונים. אנחנו על סף הרגע הגדול, ממש על הסף. להוציא את גורלי איש לא מקדיש עוד הרהור לעמדות, לכוננות, למוצב. ההסכם עומד באוויר ונותר רק להמתין להודעה הגואלת. כך נכנסת השבת. רוח חורפית, צוננת, ולקראת חשיכה מתחיל גשם. אנשים פורשים לעמדות מכונסים אל עצמם, נוחים לרגוז. מוצאים מפלט בשק השינה. אני משלים את ההכנות ללילה כשהטלפון מצלצל על השולחן. זה פולאק. רציתי שתרשום לך הזמנה למחר, הוא אומר. אצלי בעמדה, התחלת משמרת ראשונה. עבר הרבה זמן מהסיפור האחרון שלנו, אתה לא חושב?
רשמתי לעצמי, אני אומר. ומי זה יהיה הפעם, אם מותר לשאול?
מעיין. הוא לא יכול להישאר מחוץ לרשימה שלך, ואני מקווה שאין לך התנגדות.
שום התנגדות. אני מקווה שקולי לא מסגיר אותי.
יפה. אז ברשותך אני פורש לעולם שכולו טוב. אומר ומנתק.
האיש יודע מה הוא עושה, אני חושב. מוטב למהר ולישון. מחר אהיה זקוק לזה אצלו, בעמדה. שנינו נהיה זקוקים לזה.

הכל מתחיל עם הצהבת, אומר פולאק. הגדוד שלנו ירד לתעסוקה בבקעה, בקו שהתחילו להקים לאורך הירדן. לא הרבה אחרי המלחמה, הכל עוד טרי לגמרי. ימי המערב הפרוע שם, בבקעה. ההיכרות הראשונה עם האוכלוסייה, עם מחנות הפליטים. משפחות שלימות מנסות לחצות את הירדן בלילה, מערבה, לחזור הביתה. בתים של חימר, חושות, ממש כמו החדר הזה פה. הבתים שלהם. ברחו מעבר לנהר במלחמה ועכשיו הם מנסים לחזור בלילה, לחצות את הסוּף, את המים, זקנים, נשים וילדים. עולים על המארבים שלנו ונדפקים... אסור לעבור את קו המים, אתה מבין. ובלילה יורים - לא שואלים קושיות. זה שיישאר בחיים יחזור ויספר לאחרים, שלא ינסו... בלילה אנחנו מתפרשים לאורך קו המים ורואים איך מאחור, לאורך כביש הבקעה, עולות הלהבות לתוך שמיים אדומים. מיישרים את השטח, הסבירו לנו. לאורך הכביש כולו ופנימה, משני הצדדים. זמן הדחפורים. בוּלדוֹזרים, שׁוּפלדוֹזרים, כל החיות הגדולות עם הכפות הענקיות לפנים. נוסעים מדרום לצפון והבתים יורדים לפניהם כמו קלפים, נגרסים לאבק. בלילה שורפים את כל מה שנשאר. תראו איך הבקעה בוערת, אומרים אצלנו בלילה, במארבים על הירדן. ועם בוקר חזרה לסיורים, ברכב, ברגל, ציר דמיה-יריחו. הכפרים הקטנים שממערב לכביש, מעט פנימה, סמוך לקו הגבעות. המבטים העוינים, המתחמקים, בפינת החלון, בשולי הגגות. הדלתות המוגפות. הסימטאות הצרות, הריקות. משהו שלא הכרת קודם. שלא יכולת גם לחלום עליו קודם. הבדיקות, החיפושים, החקירות. פתאום אתה עושה את העבודה המלוכלכת הזאת.
בסוף אותה תקופה, לפני החזרה לבסיס, לגדוד, התחלתי להשתין אדום. משהו הזדהם שם בפנים, נדבק מהזוהמה שבחוץ. לרופא הגדודי לא היו ספקות. צהבת, הוא אמר. יצאתי עם המכונית הראשונה לארץ, לתל-השומר. עם צהבת לא לוקחים סיכונים. אבני, המ"פ, בא לביקור חולים. רצה לראות אותי חזרה שבוע אחרי הבית-חולים. אבל הרופאים קבעו לי מנוחה גמורה של חודשיים. סידרו לי בית הבראה בנהרייה. הפעם החלטתי ללכת לפי הרופאים, ואבני לא סלח לי את זה.
מחלה ארוכה, מנוחה ארוכה והרבה זמן למחשבה. מצאתי את עצמי חוזר ומהרהר במעיין, ביחידה שלכם. באותם ימים חשבתי במושגים של ניקיון, של היטהרות, ואתם בסיירת הצטיירתם לי כמו אי קטן של טהרה. טובים מדי בשביל ללכלך ידיים במשימות השיטור שלנו, בתעסוקה מבצעית. לכם הרי אין זמן לזה, או מקום. אימונים מסביב לשעון. כוננות הפעלה מיידית... אדם חולה הוזה במושגים כאלה, חולם בהקיץ. כבר אז, בבית החולים, התחלתי לשאול את עצמי איך אני מגיע אליכם.
כשחזרתי לפלוגה הגדוד החזיק את עזה. אני זוכר את עצמי מסתובב בסימטאות ומחפש את בניין המפקדה. יום חם, צהריים, שמש מסנוורת וזבובים, הרבה זבובים, ריחות של כפר ערבי ומעט מאד אנשים ברחוב, במרפסות. הרבה ג'יפים דוהרים, מעלים אבק, חיילים במדי זית, מכופתרים, בכומתות אדומות על הראש. למען יראו וייראו. עזה היתה מוקד הטרור אז ושלחו את הצנחנים שיעשו בה סדר. ואני מסתובב שם, אורח לא קרוא מפלנטה אחרת. בבית ההבראה היה לי זמן לקרוא את הצנחנים נגד הטירור של מאסי. אתה יכול לתאר לעצמך. כל מה שקראתי משוחזר מול העיניים, בסרט רץ. צנחנים צרפתיים ברחובות אלג'יר. כומתות אדומות בסימטאות, למען יראו וייראו... ואני חוזר ישר לשם, לפלוגה שלי.
אבני ישב במשרד שלו, חדר המנהל בבית ספר גדול, נטוש. הוא שאל למה לא חזרתי קודם ואני, באותו רגע, לא הבנתי למה חזרתי בכלל. בשבילו, הוא אמר, איחרתי את הרכבת, אבל הוא לא יפריע לי להגיע לכל מקום אחר בגדוד, בחטיבה. זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. עוד באותו יום נסעתי אליכם לתל-נוף לדבר עם מעיין. תשכח מהדרגות, אמרתי לו, אני מוכן לעבור אליכם כחייל פשוט. אני זוכר את הפליאה בפנים שלו, כן, אבל הוא לא ביקש שאסביר לו. זה יוכל לחכות. עוד באותו לילה הלך ודיבר עם סלע, המ"פ המפורסם שלכם, ושבועיים אחר כך כבר הנחתי את הקיטבג בחדר שלו. הייתי אחד מכם, משובץ בסיירת.
היה לילה כשהגעתי אליכם לביתן. מאחד החדרים יכולתי לשמוע קולות של שירה, צלילים של פסנתר. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין. התחלתי מהבקעה, אתה זוכר. החושות של הפליטים לאורך הכביש. הסימטאות הריקות של עזה. עכשיו אני פה, אצלנו, ארץ ישראל, ריחות של פרדסים בדרך, שדות, מטעים, פריחה של ראשית אביב כל הדרך, ואז הביתן שלכם וצלילי הפסנתר... אני נשען אל המעקה בחוץ ומתקשה להאמין. הרגשה שהגעתי הביתה, סוף סוף, בתום כל הנדודים.
רגע אחר כך בא מעיין ופתח לי את הדלת. על המיטות מסביב, לאורך הקיר, אנשים יושבים ושרים במלוא הגרון. הפסנתר עומד במרכז החדר בתוך ענן עשן של סיגריות, והאיש שליד הפסנתר מנגן בעצימת עיניים, עושה נפלאות, וכולם אחריו ואיתו, בקול אחד... מחזה שלא מן העולם הזה, תאמין לי. התכרבלתי באחת הפינות כמי שהכה בו רעם. במקום שממנו באתי היתה תמונה כזו בתחום הדמיון בלבד. חיזיון תעתועים. מאוחר יותר שאלתי את מעיין מי זה שמנגן. 'גיא', הוא אמר. 'אתה עוד תכיר אותו'. ולא ראית אותי נכנס אותו לילה, אני בטוח. הלכתי על קצה האצבעות, אני זוכר, מפחד לשבור את הקסם. הייתי חשוף ופגיע כמו עלה ברוח, כמו שלא הייתי אף פעם בחיים. כשאני חוזר ללילה הזה, לרגעים האלה, אפשר להרגיש את הזמן. עוד מעט שש שנים, כן, אבל כבר אז זה נראה לי כמו נצח.

ומעכשיו אנחנו יחד, אתה יודע. שנינו באותה סירה. שבוע אחר כך כבר מדברים על פעולת תגמול. משהו רציני מעבר לירדן, המבצע הגדול הראשון מאז המלחמה. ובאיזו התלהבות זינקתם להכנות. הפעולה שתחזיר לסיירת את הכבוד האבוד שלה, כל מה שלא נתנו לכם לעשות בקיץ הקודם. שמעתי את כל זה ממעיין יותר מפעם. 'עשו מאיתנו צחוק', הוא היה אומר. 'מהחיילים הכי טובים בצבא הדפוק הזה!'. הוא היה זקוק לפעולה הזו, צמא לה, כמו כולכם. וכמה שיותר, כן, מה שיותר עמוק בשטח שלהם. רק שיתנו לסיירת לרדת עליהם!
ואז כראמה, היעד שלנו. בקושי שבועיים איתכם וכבר עולים למסוק בחושך, לפני אור ראשון, לקראת המראה מזרחה, לירדן. כמו התגשמות כל החלומות, מה? פעולת קומנדו בעורף האויב. לראות את מעיין עולה למסוק שלך, גיא. סלע משבץ אותי בכֹוח אחר, זה של מלניק, הסמ"פ. לעלות לשמיים, כל הציפורים הגדולות האלו במקביל. וערפל בדרך מזרחה, עם שחר, ומעל הירדן לא רואים את הנהר. לא רואים כלום בערפל. לנחות באיחור על השלוחה הדרומית, זו הסמוכה לעיירה. עיירת המחבלים קראו לה בעיתונים. מאות מהם מרוכזים שם, אמרו לנו. ישמעו את המסוקים באים ויתחילו לברוח מזרחה, לגבעות. ואתם כבר תחכו להם שם, על הגבעות. אלא שאנחנו הגענו באיחור, אתה זוכר. ובכמה מקומות הם כבר חיכו לנו.
בצהריים הגענו לנקודת הסיום שלנו, משקיפים על העיירה מלמעלה, לראות הכל מהיציע. וזה היה קל מדי, עד כאן. קל מהצפוי. אנחנו חוברים אליכם, לכוח המ"פ, ואני פוגש את מעיין. אתה היית שם, לידו. והיתה הרגשה של סיום, שהכל מאחורינו. למטה עברו חוליות החבלנים מבית לבית, מכינות הכל לפיצוץ. היינו בדרך לפינוי כשהגיעה בקשר הידיעה על המחלקה של הצעירים. תקועים מעבר לוואדי, על הרכס מצפון. סלע אמר למלניק שיקח כמה אנשים ויגש לפתור את הסיפור הזה, במהירות. מעיין מיהר להצטרף, כהרגלו, ואני הצטרפתי בגללו.

כן, אני חושב. גם אני רציתי, כן, אבל סלע רצה אותי לידו. 'לא עניין גדול', הוא אמר. 'הם הולכים וחוזרים משם, זה הכל'. ואני רואה אותם יוצאים ונעלמים מעבר לשלוחה. הפעם היחידה שנתתי למעיין לצאת לי מהעיניים במשך כל היום, כל הדרך. וזה הספיק. בפעם הבאה הוא כבר שכב שם, בשטח הפתוח, וכבר לא היה עם מי לדבר...

התקדמנו פרושים, אומר פולאק. שורה רחבה, מרווחת. מעיין ואני בנקודה כלשהי במרכז, זה לצד זה. תנועה לסריקה. גבעות חשופות של חוואר לבן, שקטות כמו קבר. חצינו את הוואדי ועלינו ברכס הבא. דממה. אף אחד לא יורה. אם היו כאן אנשים שלנו לבטח יצאו כבר מזמן מהשטח. לבטח נמצא אותם בנקודת הכינוס. אנחנו פונים לאחור ומתחילים לחזור. לחצות את הוואדי בכיוון ההפוך, אותו מבנה, אותם רווחים בשורה. מעיין לימיני, שני מטר הצידה, אולי שלושה. ובאותו רגע ירייה. או כמה יריות במקובץ. מטח שבא מאחור. ואולי זה ההד שהפך כדור בודד למטח. אחר כך דממה. כבר היינו מעבר לערוץ, ממש על הסף. אני זוכר את עצמי מתרומם ונחבט בקרקע, תופס מחסה מאחורי בליטת סלע. הצצתי בזהירות. כברת אדמה חשופה לגמרי, לא גדולה במיוחד, פחות מעשרים מטר עד שפת הערוץ. ומעיין שוכב על הגב, בשטח הפתוח.
המטח הזה, גיא. היום אני בטוח שזה היה צלף. אולי יותר מאחד, אם זוכרים מה קרה אחר כך. ולא הצלחנו לזהות מקוֹר ירי. לא באותו רגע, לא מאוחר יותר. מישהו שיורה שלוש פעמים ופוגע בכל פעם. מעיין בשיפולי הגב. שגיא בחזה. מלניק בצוואר. קשה להסביר דיוק שטני כזה, אתה יודע. ומלניק עלה מהוואדי בריצה!
המטח הארור הזה, פתאום, משום מקום. היינו שורה חזיתית, ארוכה. הם היו יכולים לבחור כל אחד מאיתנו, לפי התור. אולי הלכו על הקצינים. השכל הישר אומר את זה. לפי דרגות השדה בכוֹתפת החולצה. מעיין ואני זה לצד זה. ומלניק הקצין השלישי בתוכנו, אבל הוא בינתיים מאחור, בוואדי. הבחירה היא בין שניים. מעיין ואני. שני מטר רווח, אולי שלושה, ואנחנו עם גב לרכס. וזה מעיין ששוכב שם, לא אני. מישהו החליט לוותר עלי, אתה מבין, ועד היום לא ברור לי למה. תהרוג אותי אם אני מבין.
מעיין שוכב שם ואני מאחורי הסלע, יודע בבהירות גמורה שמי שיקום לשם, אליו, ימות. וזאת לא תחושה. אני מדבר על הכרה ברורה ומוחלטת, שתבין. כזו שמקפיאה את הדם, משתקת את כל השרירים. בוא נראה אותך קם, חייל! בוא נראה אותך מתרומם על הרגליים.
ולא קמתי ראשון, שתדע. שגיא, החייל שלו, הגיע אליו לפני. ראה את המ"מ שלו שוכב שם ורץ לעזור לו. אני הגעתי מעט אחריו. נותן בו מבט מהיר והפנים אפורות כל כך. העיניים עצומות. שגיא כפוף עליו חובק את הראש בידיים, לא יודע במה להתחיל. 'נפתח לו את החגור', אמרתי, מפחד להזיז אותו לפני שיודעים מה המצב. זאת היתה שגיאה, כמובן. היינו צריכים להרים אותו, בראש וברגליים, ולעוף משם. לצאת מחוץ לטווח. ואני פתחתי את החגור, בזהירות. לא רואים סימני דם. פתחתי את החולצה שלו. לא רואים פתח יציאה. פצע החדירה היה קטן מאד, ונקי, בשיפולי הגב. אולי זה לא נורא כל כך, אחרי הכל. אנחנו רוכנים מעליו, ראש מול ראש, ואז המטח הבא. אני שוב באוויר. שוב מאחורי אותו סלע, מציץ החוצה... מעיין כבר לא לבד שם. שגיא לידו שרוע על הבטן, ידיו פרושות לצדדים. שגיא זועק ופניו כבושות בקרקע. זועק לתוך האדמה פנימה והקול מגיע קרוע, נחנק. הקול שמסמן אותי עד היום, כמו פושע. הקול הנורא של שגיא. הקול האילם של מעיין...

פולאק נקטע באחת. אני יושב על המדרגה עוצם עיניים, נדרך לתוך קיר הפח הגלי והמתכת קרה להכאיב. אפילו הנשימה כלואה, מאומצת. התרמוס בהישג יד והקפה עדיין חם. אני מוזג ומציע לו. הוא נוטל את הספל ללא מילה. אני לוגם בגמיעות גדולות, גסות, מכיר תודה לחום הזה שגולש מגרוני למטה, פנימה. אלהים אדירים, תן לי כוח.

עשן, גיא. אם היה לי רימון עשן אחד הייתי מספיק לחלץ אותו אלי, מאחורי הסלע. לפחות אותו... ולא היה לי עשן. זאת היתה המילה היחידה בראש עכשיו: עשן. התחלתי לצעוק את זה בכיוון לוואדי. איש לא ענה. ולא היה לאף אחד עשן, תאמין לי. מאחור צעק לי מישהו שהוא רץ להביא עזרה. גם זה משהו. עזרה תגיע. קיוויתי שיביאו איתם עשן. קיוויתי שיזעיקו מסוק. מישהו צריך להישאר כאן עם שניהם. אני הייתי הקרוב מכולם ונשארתי. ממילא לא הייתי עוזב את מעיין. לא ככה, בשטח... רציתי לדבר אליו ולא יכולתי. 'אני כאן!', אמרתי. 'אני כאן, יובל!'. שיידע שאני פה, על ידו. שהוא לא לבד. 'אני כאן, יובל!'. אפילו את הקול שלי לא הכרתי.
על קו הרכס מאחורינו עברו אנשים שלנו כאילו כל זה לא נוגע להם. אני זוכר את עצמי מסיר את הקסדה ומניף אותה גבוה, מצד לצד, צורח כמו מטורף 'הליקופטר! הליקופטר! עשן, עשן!!!'. אף אחד לא עונה. אף אחד לא שומע. תחשוב על עשר דקות כאלה, פחות או יותר. תן לי עוד עשר דקות כאלה ותראה אותי מזדקן לך מול העיניים. עשר שנים בדקה. ועשרה מטר ממני מעיין עם הפנים לשמש, עם פצע כניסה עגול בשיפולי הגב, ואלהים יודע שכל דקה קובעת עכשיו.
ואז זה תורו של הסמ"פ, של מלניק. הוא מבין שיש לנו בעייה ומנסה לפרוץ מהוואדי החוצה, לחצות את הקטע החשוף בדהרה. אתה זוכר אותו: גבוה, גמלוני, גפיים ארוכות כאלה. מלניק עולה מהוואדי, בדיוק מולי, שובר מצד לצד בזוויות חדות. באמצע השטח הפתוח הוא עדיין רץ, ואז הירייה, המטח הקבוע, והוא יורד על הברכיים, במקום, כמו מי שנחבט בקיר שקוף. וסילון של דם מזנק בקשת גדולה ממנו והחוצה, ישר מהגרון, והוא רק כמה צעדים ממני, מביט בי ישר בעיניים בפליאה גדולה, מבט של חוסר אמון. ואז העיניים נסגרות, האגרוף נצמד לחור בצוואר והוא קם ועומד, מתנדנד לרגע במקומו וצועד או כושל החוצה בעיקול השלוחה. יצא מזה לבד, בלי עזרה. ואני לא שוכב יותר, כבר רוכן על הברך מעבר לסלע, מנסה לאתר את היוֹרה, את היוֹרים, ולא רואה כלום. גבעות ריקות לגמרי, בוהקות בלבן. ושקט. להוציא את הגניחות של שגיא, עכשיו כבר עמומות יותר, נחלשות עם הזמן... ולמה הוא לא יורה עכשיו?! שום דבר שאפשר לשים עליו אצבע. שום היגיון בעולם. שלושה מטחים ושלושה אנשים, באותה נקודה ממש, כמו לפי בחירה: זה כן, זה לא. עכשיו כן, עכשיו לא... ואני שם, לצד הסלע, לגמרי לבד. כמו האדם האחרון שנשאר בעולם.

אחר כך כבר היית עם הנגמ"ש בפתח הוואדי, עומד ומכוון אלי את הנהג. צעקתי לך שיש צלפים בשטח, ולא שמעת. אולי היית רחוק מדי. אולי בגלל המנוע. נשארת לעמוד זקוף לגמרי. אני זוכר אותך רץ אלי עם אלונקה ביד. שום ירייה. דממה גמורה. כאילו לא היו דברים מעולם... ואני צועק לך 'עשן, בנאדם! עשן!'. ואתה כבר כפוף על מעיין, מביט בי כאילו השתגעתי. ואנחנו מרימים אותו שנינו, מניחים אותו על האלונקה. אחרים הגיעו לעזור, מרימים את שגיא, מנסים לחבוש אותו בדרך חזרה לנגמ"ש... לְך תסגור פצעים כמו שלו. לְך תעצור את הדם. עכשיו אנחנו רצים משני צידי הרכב, ליווי צמוד, עד נקודת הכינוס. לעצור שם, להוריד את האלונקות והרופא כבר מחכה לנו, עם החובשים. ידיים טובות, מנוסות, שבאות לעזור. גם המסוק כבר בדרך, אומרים שקרוב. אני מביט בדוקטור, הרופא החטיבתי. הוא מביט בשגיא ושפתיו מתהדקות. תנועה קלה בראש והחובשים נכנסים לפעולה. עכשיו למעיין. הרופא בוחן את הפצע, נוגע בעדינות בשוליו. 'נוזלים', הוא אומר, מושיט את היד לקבל את המחט. ואתה מדבר אל מעיין, בשקט, מקרוב. העיניים שלו פקוחות רק מעט, כהות וקבועות, לא רואות. שפתיים אפורות בצבע הפנים. אתה מדבר אליו לתוך האוזן ואני לא שומע מילה, רק אוחז בשקית הנוזלים לצידי, בגובה הראש, מנסה להחניק את הצעקה בתוכי. משהו שבין תפילה לבכי אולי, ומטורף מפחד. אלהים שמור עליו, שמור לי עליו, שמור עלי, שמור עליו, שמור לי עליו...
אני זוכר את הרופא מניח יד על הכתף שלך ואומר שהפצע נראה נקי, שהוא יהיה בסדר, אל תדאג. ואתה מפנה אלי עיניים שיש בהן הכל יחד: זעם, כאב, עלבון. אולי תהייה בעצם, או ספק. והמסוק מגיע ונוחת בסמוך, שנינו רצים לצד האלונקה, אני עם שקית הנוזלים, אתה אוחז בכף היד שלו, צמודים אליו כל הדרך ולא עוזבים עד הפתח, כשהוא עובר לרופא המוטס, שם בפנים, והכלי עולה לשמיים, ושנינו עומדים ועוקבים אחריו בעיניים עד שהוא רק נקודה שחורה במערב. עד שהוא נעלם.

מה עוד נשאר להגיד? לא הרבה. שניהם הגיעו להדסה בחיים, אתה יודע. את שגיא הם סיווגו פצוע קשה. את מעיין בינוני, היית מאמין? וזאת היתה פציעה פנימית אצלו, אני ביררתי. והתעוררו סיבוכים, בשפה שלהם. שגיא הלך לא הרבה אחרי שהגיע. מעיין כמה שעות אחריו. אף אחד לא היה מסוגל להציל אותם. לא באיחור כזה. אולי לא בכלל. הלוואי שהייתי מספיק טיפש להתנחם בזה... קצת אחרי אחת בלילה סיפרו לנו. היינו חזרה בתל-נוף, אתה זוכר. יושבים בחדר התדריכים ומחכים להודעה, לטלפון. על שגיא כבר ידענו. סלע נכנס ואמר שאין מה לחכות יותר, מעיין מת.
דממה חשוכה ממלאת את השוחה. הצלקת נפרמת, אני חושב. תפר-תפר, מקצה לקצה. לחוש את החוט פוקע בכל נגיעה, כמו מיתר מתוח, מותיר בך הד של כאב.
מאות פעמים אני חוזר ואומר לעצמי... קולו של פולאק מהוסה, מרוחק. הוא היה בחיים כשנפרדנו. הוא לא דיבר, אני יודע, אולי כבר לא שמע ולא ראה. לא אותך, לא אותי. אבל הוא היה בחיים כשמסרנו להם אותו במסוק. זו התמונה האחרונה שלו מבחינתי. אני לוקח אותה מפתח המסוק, וזה בשבילי האיש ששוכב שם, מתחת למצבה. על הגב, כמו אז על האלונקה, בעיניים פקוחות. והוא בין החיים, עדיין, במקום שבו הניחו אותו. אני רואה אותו בדיוק ככה, כמו מי שהכל קפא בשבילו במקום, ועדיין בחיים. חשוב לי להגיד את זה, להיאחז בזה. להודות למי שיושב שם, למעלה, שנתן לי להישאר עם התמונה הזאת. מפחד לנחש מה זה היה אומר לחיות עם תמונה אחרת, עם עיניים אחרות. ואני מדבר אליו, כל שנה על הקבר. מדבר לפנים מהתמונה הזו, לעיניים שלו.

דממה ארורה ונמתחת. הוא שותק לצידי, דמות זקופה באפילה, חתומה לעצמה. הוא אמר את שלו, הוא סיים. יקח אותך האופל, פולאק, אנחנו עוד לא גמרנו. הלילה ארוך!
הסיפור הזה, אני מדבר אליו ממקומי, מקרקע העמדה. הסיפור הזה הוא הצד שלך. בפעם האחרונה, ביום השנה האחרון שלו, כבר הייתי לבד ליד הקבר. אתה לא הגעת, אני זוכר. היית רחוק מאד משם. עכשיו תוכל לשמוע סיפור שונה לגמרי, ערי. מעיין בסיפור שלי... ולא שבאיזה זמן דיברתי אליו. אני יודע שאין עם מי לדבר. בכל שנה אני עומד שם ומציג לעצמי את אותן השאלות. שתי חידות קבועות, אתה מבין, ואין לי תשובה על אף אחת. כמו תזכורת קבועה בשבילי. להחזיק אותן כל השנה בפנים, הכי עמוק שאפשר, ואז, ביום המסויים הזה, במקום הזה, לקרוע אותן שוב, מבפנים, רק כדי לראות ששום דבר לא השתנה. מה שלא ידעת אז לא תדע גם היום. החורים השחורים שלי, אם תרצה.
ומעיין הוא השם היחיד בסיפור שלי. בלי שמות אחרים, חוץ מזה שלו. היה לו חבר בסיירת, אנחנו נקרא לו הידיד. פשוט הידיד. עד לגיוס, לטירונות, הם לא הכירו. חודש אחר כך כבר היו חברים טובים. חברות שמתחזקת עם כל יום. עושים הכל ביחד, קרוב, צמוד. זוג קבוע כזה: באוהל הסיירים, במסע האלונקות, בסחיבת פצוע. אתה מכיר את המסלול. הזוג הנצחי שלנו, מעיין והידיד, ולא תוכל להפריד. ביחד לקורס קצינים. ביחד לצאת ולחזור. כל אחד מקבל את המחלקה שלו, בסיירת, אבל ממשיכים לחפש אחד את השני, כמו מתוך הרגל. וזה לא קשה ביחידה כמו שלנו. חבורה מקובצת, סגורה. עובדים צמוד מטבע הדברים ואפשר לשמור קשר עין. והידיד פוקח עין, הוא תמיד בסביבה.
עכשיו האיש האחר, נקרא לו האורח. אנחנו קרוב לכראמה כשהוא מגיע אלינו. האורח של מעיין. לילה אחד הוא אצלנו. ולא שואלים שאלות. המ"פ יודע, מעיין יודע, זה מספיק. בינתיים יש דברים בוערים יותר. והוא פֹה, לא עוזב את מעיין לרגע. אפשר להבין אותו, הרי אין לו מישהו אחר בינינו. וכבר מתחילים בהכנות לפעולה, לכראמה, ויש המון להספיק, להתכונן, אין דקה למשהו אחר. אבל הידיד פוקח עין. הוא רואה את מעיין עם האורח, מדריך, מסביר, צוחק. הוא אומר לעצמו שצריך להכיר את הבחור, ללמוד אותו מקרוב, אבל הוא יחכה עם זה עד שנחזור משם, מכראמה. עד שנחזור למסלול. יהיה מספיק זמן לזה. בדברים כאלה מוטב לא לדחוף, הוא חושב. מוטב לחכות.
והוא יכול להיות רגוע, הידיד. מעין יהיה שם לידו. שתי המחלקות שלהם משובצות יחד, כֹוח משותף. האורח משובץ לכוח אחר, זה של הסמ"פ. הוא יצטרך להסתדר בכוחות עצמו. לכאורה לא היתה שום סיבה לדאגה, אתה רואה.
וכראמה. הרי כבר סיפרת הכל, ערי. עובדים לפי התכנית, לפי הספר. ובדיוק כשנדמה שגמרנו פתאום הבעייה ההיא מעבר לוואדי. פתאום צריך כמה שיגשו לשם, עם הסמ"פ, לסגור עניין. מעיין קופץ קדימה, כמו תמיד, והידיד אחריו. ואותו המ"פ עוצר, אז הוא לא. הידיד נשאר שם, במקום, רואה את האורח מצטרף אל מעיין, את שניהם יוצאים לדרך, זה לצד זה, מתרחקים עם האחרים מעבר לשלוחה. ומשהו מציק לו. הוא לא יוכל לפקוח עליו עין עכשיו, אתה מבין. הכל קורה באופן בהול כל כך, וזה לא מוצא חן בעיניו. הוא היה צריך להיות שם, לידו, אפילו אם מדובר במשהו קטן.
אחר כך זה כבר מאוחר מדי. מישהו מגיע בריצה וצועק שיש פצועים בוואדי, שצריך עזרה. אף אחד לא היה צריך לספר לו, לידיד. הוא ידע. לא חיכה אפילו למילה של המ"פ. היה שם נגמ"ש בודד ששלחו לנו מלמטה, מהעיירה הכבושה. הוא צעק למ"פ שהוא יוצא לוואדי ורץ לעלות על הכלי. לקח כמה אנשים שלו וחובש. תוך פחות מחמש דקות הוא בערוץ המקולל הזה, והוא יודע שזה מאוחר מדי. מישהו מסמן לו מרחוק, בקסדה, מצד לצד. צועק אליו. הוא מכוון לשם את הנהג. זה האורח. הוא רואה אותו כורע מאחורי סלע, קרוב לשפת הוואדי. הוא רואה שניים שוכבים בחלקה החשופה שבין הסלע והערוץ, והוא יודע שאחד מהם זה מעיין. צועק לאנשים לבוא אחריו עם אלונקות וקופץ מהנגמ"ש, דוהר כמו מטורף לחלקה ההיא. רק להגיע אליו, אפילו אם כבר מאוחר... גם כשהוא מרים אותו על האלונקה הוא יודע. גם כשהוא מדבר אליו כשהרופא מטפל בו ואומר שהוא יהיה בסדר, שלא ידאג. גם כשהוא מחזיק את כף היד הקרה שלו בדרך למסוק. תהיה בטוח, ערי: הוא יודע.
התמונה האחרונה שלו, אמרת. זאת שנשארה איתך משם. הידיד שלו נשאר עם תמונה אחרת. כמה תמונות אפילו, אבל דומות. מעיין עם האורח בלילה הראשון שלו בסיירת, עושה לו היכרות איתו. מעיין לצד האורח בדרך לוואדי. מעיין על הגב בשטח החשוף והאורח כמה צעדים ממנו, ליד הסלע, צועק ומצביע עליו... התמונות האחרונות שלו, אתה מבין, והוא, הידיד שלו, לא שם. באף אחת מהן! והוא לא תופס איך זה קרה לו. איפה הוא היה, לכל הרוחות? והאיש לידו, האורח. מאיזה כוכב הוא הגיע? ואיך זה שדווקא הוא תמיד לידו?!
קושיות, ערי. תמיד אותן קושיות ליד הקבר ותמיד בלי תשובה. אדם לא מוכר מופיע, משומקום, והחבר הכי קרוב שלך חומק לך פתאום ונעלם. רק כמה ימים והוא איננו, נעלם. הלך והשאיר אותך עם החידה הזו...

פולאק שותק, קופא במקומו. גם אילו רציתי, אני חוזר ומשנן לעצמי, לא היתה שום דרך לברוח מהשבת הזו. אני שמעתי אותו, הוא ישמע אותי, עד הסוף.
חידה אחת, הוא אומר. ואתה דיברת על שתיים.
כן, אני אומר. עכשיו האחרת. היא לא שייכת לסיפור של מעיין, אבל אולי היא מתחילה ממנו, מהפגישה על הקבר. אנחנו מדברים על יום השנה השלישי שלו. שלושה עומדים שם, ליד המצבה. אנחנו לא אומרים שמות, אתה זוכר. האורח עומד שם, והידיד, והנערה שבאה עם הידיד, החברה שלו. נקרא לה האשה, מה? הידיד עושה לה היכרות עם האורח. עבר כבר זמן מאז כראמה ושניהם חברים, אבל זאת הפעם הראשונה שהם נפגשים, האשה והאורח, על הקבר.
אחר כך הם מגיעים לפנימייה בעין-כרם, האשה והידיד. כבר שנתיים שהם יחד, האשה והידיד. כמו זוג נשוי לכל דבר. חדר משלהם ומיטה משותפת, כל מה שצריך. הלילות שלהם, השבתות שלהם. חיים שבינם לבין עצמם. עם הזמן הוא שומע אותה אומרת שיש בו משהו מהפרושים. מתבדל ומתבודד, אתה יודע. לאן נעלמו כל החברים שלו, היא רוצה לדעת. לשמוע אותו מדבר על השנים הטובות בסיירת, עם האנשים הכי טובים שאפשר למצוא. לאן הם הלכו לו כולם? הוא מנסה להסביר. ידידים אמיתיים, את מבינה, תמיד אפשר לספור על אצבעות יד אחת. צריך להכיר אותם כדי להבין למה הם מעטים כל כך. אחד מהם נהרג בכראמה. חבל שלא הספיקה להכיר אותו. אחד מהם לומד היסטוריה בירושלים, עובד עם נערים בעין-כרם. הוא ידאג לזה שתפגוש אותו.
בהתחלת הקיץ הוא מגיע איתה לעין-כרם. את הלילה עשו בחדר המגורים הקטן של האורח. הלכו לישון מאוחר. האשה במיטה של האורח, היחידה בחדר. שני הידידים בשקי שינה על הריצפה. בבוקר נפרדו ממנו ונסעו חזרה למשק. מאוחר יותר אותו קיץ לקח אותה לעוד ביקור כזה, אולי גם לשניים. רצה שתבוא איתו, שתרגיש שיש לה חלק בחברות הזאת. ולמה לא, בעצם? מה כבר יכול להיות פשוט מזה?

אותה שנה עזבה אותו, בסוף הסתיו, ועלתה לירושלים. האשה שלו. לילה אחד סיפרה לו, מאוחר בלילה, ולמחרת, השכם בבוקר, קמה וארזה את הבגדים שלה, מעט מהחפצים שלה, ועזבה... שאלת אותי על החידה השנייה? היא מתחילה כאן, באותו רגע. קמה ועוזבת פתאום, ברגע, וכל מה שיבוא אחר כך כבר לא יהיה יותר מה שהיה. אותו לילה, כשהיא שוכבת לידו במיטה שלהם, מרוחקת כל כך, כופה על עצמה להגיד מילים שקורעות אותו, ואותה. אחר כך השתיקה ביניהם, בחושך, עד אור ראשון. והוא רואה אותה קמה, מתאמצת לבלום את הבכי, פותחת את הארון שלהם ומתחילה לארוז. מביט בה מהמיטה שלהם ויודע שזה מאוחר מדי. שוב אותה תחושה מוכרת, מקפיאה. ושוב אותם פנים, אותו האיש, שמופיע פתאום, בתמונה, ורגע אחר כך האדם הכי קרוב, הכי יקר, הולך ממך, עוזב ונעלם. וזה פֹה ועכשיו. זה קורה לך! כמו לחזור על הכל מחדש. הדבר האחרון שהיית מעלה על הדעת, שהיית מאמין שיקרה לך, והנה זה. רק תביט ותראה!
חודשיים-שלושה עברו, לא יותר, והיא חזרה. משהו השתבש שם בירושלים, ביניהם. ולא שעשה משהו בשביל להחזיר אותה. הידיד, אני מתכוון. אולי היה המום מדי, או מוכה מדי. אולי הספיק לשכנע את עצמו שככה נגזר מלמעלה, ממש כמו אז. אולי הוא חשב שכל זה בעצם רק חלק אחר של אותה החידה, הפנים האחרות שלה... אבל היא חזרה אליו, כן. באה וביקשה שיקבל אותה. הוא לא רצה לשמוע למה והיא לא סיפרה. והם לא דיברו על זה מאז, כמעט אף מילה. מה יש פה לדעת, הוא חשב. מה שנקרע בו בפנים כבר נקרע, ואיזו תשובה תוכל לתקן את זה? מה כבר יכול למחוק תמונה שנחרכה עמוק במֹוח, לתוך הנשמה, כשהאשה שלך קמה ועוזבת, הולכת ממך אליו. מכל האנשים בעולם דווקא אליו.
הנה כל הסיפור, ערי. הקושיות שלי. החידות שמישהו דאג להשאיר לי, כמו איזה לקח סודי שצריך לשנן כל פעם מהתחלה.... ואין שום מקום מתאים יותר לעמוד ולשאול, אתה יודע. הקבר שלו באביב, באותו יום ממש. אחת לשנה לעמוד שם ולשאול. ולא לחשוב שתבוא לי תשובה ממישהו, רק לשאול למה? בשם אלהים למה?! ולמה דווקא הוא?! ומה בדיוק זה אומר...?!

רוח צוננת באה, גלים-גלים. לרגע טיפות ספורות, עם הרוח, אבל לא גשם. אין לי מושג כמה זמן אנחנו שותקים ככה, ואני לא אציץ בשעון. כבר הרבה אחרי סיום משמרת ראשונה, אולי גם שנייה. עומדים וצופים לפנים, זקיפים אילמים. אני ממתין למילה שלו. הוא, אני מניח, לשלי. אולי לשנינו אין יותר מילים. כל מה שהיה לומר, אני חושב, כבר נאמר. נותרו רק מילות הפרידה, ומי יהיה ראשון לומר אותן. אז בינתיים שותקים.
הלילה עובר והצינה עולה מכפות הרגליים, פושטת בגוף. ברגע כזה או אחר אני יודע שהוא לא ידבר הלילה, שימשיך לעמוד ולשתוק. גם אם נישאר לעמוד פה עד אור ראשון. הוא זקוק לזמן, בדיוק כמוני. וזמן לא חסר לנו פה, ברוך השם. הזמן כבר יעשה את שלו. מחר, מחרתיים, נתחיל לדבר מחדש. ברגע כזה או אחר אני מוצא את נקודת המשען שחיפשתי, להניח עליה את הידיים ולהניף את הגוף אל מחוץ לעמדה. להמשיך משם אל השוחה שלי. רק לא לחשוב, מורה לי הקול בתוכי. למשוך את השק על הראש, לעצום עיניים בכֹוח ולהתפלל לגאולה בשינה.

ראו גם את "הסיפור מאחורי הסיפור" באתר מחבר הספר www.mosheoren.com

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
מעטפה אישית • שותף סוד • המסגד • חגית מגיעה לביקור • העמדה הריקה • מוצב מוכן לפיצוץ

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות