טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק 20

מעטפה אישית • שותף סוד • חגית מגיעה לביקור • העמדה הריקה • מוצב מוכן לפיצוץ • פרק 20 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

14 בינואר / מאה ימים
פולאק עזב אותנו ביום המאה למלחמה. קם בבוקר ועזב.
וזה יום ארור מראשיתו. משעת ההשכמה רובץ ענן על המוצב. סופת חול משתוללת מטחים-מטחים, מסמאת עיניים והאנשים בעמדות מהדקים שפתיים שלא לגרוס עפר. לשוחה אני מגיע מאוחר מהרגיל והמעטפה מחכה לי על השולחן תחת אותו חלוק אבן קטן, מעוגל, שאהב לגלגל באצבעותיו. לגיא אולמן כתוב עליה, באותיות גדולות, ובפינה העליונה נכתב אישי!
אני מציץ בפינה שלו. הכורסא, השרפרף, ארון העץ בו החזיק את הספרים שהביא מהחופשה. הכל ריק ונקי. מחוץ לחדר מטיחה הרוח חול בקיר. אני יושב במקומי. המכתב לא יברח ואיש לא נדרש לספר לי את המובן מאליו. הוא איננו, קם והלך. מאוחר יותר, הופך את המעטפה בידי אני מוצא שניחשתי נכון: זה לא שמו שכתוב שם אלא משהו אחר בגדול: מאה ימים...
סיור הבוקר היה של המחלקה, הכיתה של אביטן. ופולאק, כתמיד, יודע לבחור את האיש שלו. ממש כמו אז עם הטרנזיסטור.

לגיא,                                                                         יום שני, 14 בינואר

זה היום המאה, זוכר? צריך לקום וללכת. יוצא שאני עושה את זה בלב כבד אבל אמרתי שלא אשאר מעבר לזה. אף יום אחד יותר. וכשתגיע הנה אהיה כבר בדרך לגדוד להחזיר ציוד. לצאת מפה לגמרי נקי. והמחשבה מעודדת. להישאר רק במדים שעלי, בדיוק כמו שהגעתי אליך בנווה-איתן. כמו לחזור לנקודת הפתיחה...
וחבל אבל יש דברים שאי אפשר לחזור אליהם. משהו השתנה בכל הזמן הזה. אני כבר לא מי שהגיע אז מלונדון, לבטח שמת לב. מאה ימים הם לא מעט זמן, וגם המקום השתנה. רואה מה שנשאר מהכפר שנכנסנו אליו באוקטובר? החושה שלנו, זה מה שנשאר. חדר קטן אחד מכפר שלם. ואני מסופק אם גם זה ישאר אחרי שתצאו.
ובסוגריים, אם הם יבואו למוטט גם אותו אני משאיר לך את העמדה שלי בירושה. לברוח, לקרוא, לכתוב. כל הנרות שלי בפינה הקבועה בשבילך. תכתוב עד אור ראשון מצידי, עד שייצא עשן. ותראה את העמדה הזאת מהיום כשלך. היא כבר הספיקה להתרגל אליך, גיא, ותאמין לי שלא הייתי רוצה לראות בה מישהו אחר.
עוד מעט בוקר. אני יושב כאן במקומך ויכול לראות אותך יושב ממש ככה, מעביר את הסיפורים לתוך המחברת. אני את שלי כבר סיפרתי. האנשים שלי הם שלך מעכשיו, ואני שמח. אצלך אני יודע שהם לא ילכו לאיבוד.
מאה ימים, גיא, ואני הולך. הלוואי וידעתי מתי נתראה. זה לא יהיה באפריקה, אני בטוח. זמן לקום ולמצוא מקום בחיים, כמו שאומרים. והייתי בר מזל למצוא אותך בנווה-איתן, חשוב שתדע. לעשות את כל הימים האלה פה איתך. לא הייתי יכול לאחל לעצמי שום דבר טוב מזה, ואתה יודע שלטיפוס כמוני רק להגיד דברים כאלה עולה בדם...
צריך לסיים עכשיו שלא נפספס את סיור הבוקר. אני משאיר אותך לבד, גיא, ומקווה שתסלח לי.
ודרישת שלום חמה לחגית כשהיא תגיע הנה,
שלך, ערי

אני חוזר וקורא את הדברים מתחילתם. מאה ימים, הוא אומר, מאז המלחמה. אני מקפל את המכתב, מכניס למעטפה וטומן בכיס החולצה. לא שזה ישנה משהו אבל נדמה לי שאז, בזמנו, דובר על מאה ימים מאז שהגענו לכפר. ואם הצדק איתי אז הוא מקדים לצאת. בשמונה-עשר יום לפי החשבון שלי. פעם, מתי שניפגש, אני אשמח לשמוע אותו מסביר לי את זה.

בערב אני תופס את אביטן. בקשר לטרמפיסט שלך מהבוקר, אני אומר, עכשיו אתה יכול לספר לי איך בדיוק זה קרה.
אביטן מתקשה להביט בי. הוא הגיע אלי לעמדה, בלילה, לוודא שאני יוצא לסיור בבוקר, וביקש ממני להשכים אותו. בבוקר, כשבאתי אליו לעמדה, הוא כבר היה מוכן לדרך. אמר לי שהוא יוצא איתי.
מתאים לו, אני חושב. והייתי יכול לנחש את כל זה בזמן, בעוד מועד. אבל זו היתה השבת, הסיפור של מעיין. למחרת התרחקנו, נפגשים רק לרגע, באקראי. תן לזמן לעשות את שלו, חשבתי. יום אחד, הכי הרבה יומיים, והכל ישוב למקומו... והוא לא נזקק גם ליום להחליט, להשלים את ההכנות. ואולי כבר דאג לזה מקודם. הכין עצמו ליציאה, ולשבת הזו, כמו חוב אחרון לעצמו. או לשנינו.
יצאנו, אומר אביטן, והוא על ידי בחוד עם חגור ונשק, שותק כל הדרך. ראו שהוא רוצה להישאר לבד, שלא יטרידו אותו. סיור דפוק ממילא בגלל הרוח, והחול שחטפנו כל הדרך בפרצוף.
ואחר כך, בגשר?
שלחתי את האנשים לשתות משהו במדורה של המסייעת. עליתי על הנגמ"ש, חיכיתי שכולם ייצאו לי מן העיניים ואמרתי לנהג לעבור לצד השני. הוא עמד עוד רגע בצד שלנו ועצרתי לחכות לו. היו שם הרבה ברווזים בתעלה. השעה שהם באים לקבל את הלחם מהמסייעת, והשיירה שלהם עברה על ידו במים כמו במצעד. הוא עמד להסתכל עליהם. אחר כך הוא עבר אלינו ועלה על הרכב. לקחנו אותו עד להצטלבות עם הדרך הראשית, שם עזרתי לו להוריד את הציוד.
הוא אמר לך משהו, לפני שנפרדתם?
אמר שהוא שמח להכיר אותי ואני כבר ידעתי שהוא הולך, שלא נראה אותו יותר. זה היה עצוב, סך הכל. הוא אמר שכדאי לי לזוז, האנשים בטח מחכים לי. עליתי לכלי ונסעתי... אביטן עוצר לרגע כמהסס. אני מצטער, גיא.
על זה שהוא הלך?
כן. ושלא ידעתי איך לספר לך כשחזרנו.
הוא קבע את הזמן שלו, מאיר, והזמן הגיע. הוא לא סיפר לך שזה היום המאה למלחמה?
אביטן מופתע. הוא לא אמר לי את זה.
אז הנה אתה רואה, את הסוד הזה הוא שמר אפילו ממך.
מאה ימים, הוא מסנן. לא הייתי מאמין!

20 בפברואר / מחלקת החבלה
מחר אנחנו יוצאים מאפריקה. עד הצהריים נהיה מעבר לתעלה ובדרך מזרחה. מקומנו בטור ידוע מזה כמה ימים, מהאחרונים לחצות חזרה לסיני. מחווה של כבוד, הם אומרים. והלילה הזה במסגד, במפקדת הגדוד ובמיטת השליש הגדודי שכבר יצא מפה הבוקר חזרה לבסיס. לילה ראשון באפריקה על מיטה ומזרון, תחת גג. ומחר כבר לא נהיה כאן. הבוסתן המאובק יתרוקן מכלי הרכב לקראת שיירת הענק של יום הפינוי. כולם על מזוודות. עיקר הציוד כבר יצא לדרך והשאר ארוז ומסודר, רק להעמיס על הכלים ולנוע. כבר בשעות הבוקר המוקדמות יוותר המסגד הגדול ריק ונקי למשעי. הגדוד, כך אומרים, יעזוב את הגיזרה בצורה הראויה, המכובדת.
זהו גם נר אחרון שלי הלילה, הולך ומתמעט על שרפרף העץ הסמוך למיטה. מאז שעזב לא כתבתי, כבר למעלה מחודש. הסכם הפרדת הכוחות נחתם ארבעה ימים אחרי שעזב, ובאותו יום רשם וילנברג את השם האחרון ברשימת היוצאים. המלחמה נגמרה, הוא אמר. כל מה שקורה מעכשיו זה תאונה, ואני לא אכניס תאונות לרשימה הזאת! הטבלה הגדולה, המטופחת, החלה להעלות אבק. אפילו וילנברג נראה כמי ששכח על קיומה ואני לא יכולתי. היא תלתה מולי על הקיר כתזכורת מתמדת.
שלושה ימים אחרי הסכם ההפרדה הגיעה חגית לביקור. הצטרפה לאביה לטיול של סדנת הרכב, מחוות פרידה לחוזרים לחיי השיגרה. היא לבשה את מעיל הפוּך הגדול, הסירה את העגילים מהאוזניים והחביאה את השיער תחת כובע מצחייה צבאי. בתחפושת הזו היא עברה את מחסומי הדרך של סיני ומערבה, וכשירדה מהג'יפ במוצב האנשים הביטו בה כבייצור מכוכב אחר. נכון שהאלמנה כבר היתה כאן, אבל חגית באה כאשה בירח דבש, צוחקת, מחובקת, מתפנקת. תיירת ממחוזות הבית הרחוקים, הנכספים, כמו יונה לבנה, ראשונה... טיול הסדנה ימשיך מעט הלאה בלעדיה ויחזור לאסוף אותה במסגד, כך שהיו לנו כמה שעות טובות לעצמנו, גם אם תחת עינה הפקוחה של הפלוגה כולה.
תחושה מוזרה. להיות קרובים מאד, כל הזמן, ובכל זאת כמעט לא לגעת. חגית חסרת מנוח, מבקשת לראות הכל בעת ובעונה אחת, לחיות דרך עיניה את כל מה שניסתה לדמוֹת לעצמה מהמכתבים. וזו אפריקה, אחרי הכל. ארץ גושן. הנוף המוריק, הפסטורלי, של החייץ החקלאי. תעלות המים, הפרדסים, שובכי היונים הציוריים. אלהים יודע כמה פעמים עשתה את הדרך הזו בדמיונה.
והיא רצתה לראות את העמדה שלו. אז כאן אתה שומע את כל הסיפורים האלה בלילה.
כבר לא, אמרתי. הוא כבר שבוע לא כאן. חזר הביתה, לארץ.
והעמדה הזאת ריקה מאז.
לפעמים אני בא לעשות פה את הלילה. הלוקסוס של לישון לבד, את מבינה. כמה לילות אפשר כבר לעשות צמוד למלחי...
היא צחקה. בסוף עוד תבנה לי עמדה כזאת בבית, גיא. תשאיר אותי לבד במיטה.
בצהריים החזרתי אותה למסגד במשאית השלל. אביה כבר היה שם כשהגענו, עם אנשי הסדנה. חגית נצמדה אלי כמי שמבקשת מקלט. לפני שבאתי, לחשה לי, חשבתי שאם אהיה פה, אצלך, יהיה לי קל יותר לעבור את הזמן בבית. לחכות לך. עכשיו אני רואה כמה טעיתי. יהיה לי יותר קשה עכשיו...
זה מתחיל להיגמר, אמרתי, מחבק אותה. אנחנו בדרך הביתה, גיתי. זה לא ייקח הרבה זמן.

השהות בעמדה שלו הפכה במהירות להרגל. להוציא את ימי החופשה של מלחי, שותפי לעמדה, כמעט לא היה לילה שלא עשיתי בה. מלחי ידע לצלצל אלי, אם צריך, להנחות את השומרים בהתאם. הם מעירים אותו, הוא מעיר אותי. שום בעייה. בבוקר היה מלחי נוגע בכתפי, מחזיר אותי למציאות. תחושת הפיקניק אחזה ממילא בכל. שום סיבה בעולם לא לעשות את זה נוח, חשבתי, ושוב לא טרחתי לחזור לעמדה שלי.
לא כך בלילה האחרון שלנו, אתמול. את זה נאלצתי לעשות חזרה בעמדת המפקד, בכוננות מליאה. נותרנו רק אנחנו מהפלוגה כולה. בערב עזבו המחלקות האחרות למפקדת הגדוד. אנחנו נשארנו להחזיק במוצב כמשמר אחורי. אם היה בכך צורך הייתי מתנדב לתפקיד, אבל גיזרת החזית היתה שלי והשאלה ממילא לא עלתה. אני רציתי להישאר אחרון, ולעזוב אחרון. כך או אחרת, איש מאיתנו לא חש בנוח עם חשיכה. גב המחלקה היה חשוף ופתוח, לראשונה מאז הגענו הנה. אנחנו, והריסות המבנים, ומעגל העמדות הנטושות סביב. אפילו מלחי חסר מנוחה לצידי, צופה לתוך העלטה. אם כל העכברים השאירו פס, הוא רוטן, סימן שהספינה באמת טובעת.
עשיתי את הלילה בחגור ובנשק, על רגלי, מיטלטל בין שינה ליקיצה. שעה לאחר השכמה, עם בוקר, כבר ישבו הכל במקומותיהם, חלקם על הנגמ"ש, חלקם במשאית השלל, מחכים לחבלנים בפתח המוצב. אתה לא זז מפה, התרה בי גורלי קודם שעזב. לפני שתמסור את המפתחות לנציג חיל ההנדסה. הוא כבר יידע מה לעשות איתם. החיוך בזווית הפה, אני רואה, חד ומושחז.
ומחלקת החבלה לא מאחרת לבוא. קומנדקר ההנדסה עולה בדרך אלינו, איטי ומרעיש עולמות. שקד, סמל המחלקה, היה על הנגמ"ש. קח את המחלקה לגשר, אני אומר לו, עבור לצד השני וחכה לי. קדימה, סע!
שקד נותן בי מבט שואל. חשבתי שאתה בא איתנו.
החבלנים הטובים האלה יתנו לי טרמפ לגשר, וזה לא ייקח פה הרבה, אל תדאג.
הנגמ"ש יוצא לדרך והמשאית ממהרת בעקבותיו, האנשים מנופפים לי בידיהם כמברכים לפרידה. רגע אחר כך עוצר רכב החבלה לצידי. קצין ההנדסה, סגן צעיר במדים נקיים למשעי, מתייצב ומציג את עצמו.
ברוכים הבאים, אני אומר.
אני מבין שאתה המפקד פה.
אתה רואה פה מישהו אחר?
הוא מחייך. טוב, אז אנחנו ניגשים לעבודה.
ואני צמוד אליכם עד שתגמרו. אם יהיו לכם שאלות אני אשמח להסביר.
מצוין, הוא מושך בכתפיו. תמיד טוב לקבל עזרה כשצריך.
אנחנו פוסעים לתוך המוצב פנימה שרכב ההנדסה בעקבותינו.
יש לכם איזה הוראות מיוחדות?
כמו בכל המקומות שהיינו לפניכם. להרים באוויר את כל מה שנשאר.
אתה מתכוון לעמדות.
כן, לעמדות... למה, אתה רואה פה משהו אחר?
הפעם תורי לחייך. פעם היה פה כפר, אני אומר לו.
עצרנו לצד החושה שלנו, חדר הקצינים. הוא מתבונן סביבו. כפר, מה? אם לא היית אומר לי לא הייתי יודע.
כפר, כן. זה מה שאני אומר.
אני לא מקנא באלה שגרו פה, הוא אומר. ומה בקשר לחירב'ה הזו? איך זה שהיא נשארה לעמוד פה?
זה המוזיאון. המזכרת שלנו לארץ גושן.
כמה יפה מצידכם, הוא מחייך. מותר להציץ?
תרגיש כמו בבית.
לא היה צורך שאכנס אחריו. ידעתי מה יראה שם והכל נותר במקומו. השולחן הגס, הגדול, עם גבשושיות החלב על משטח העץ, סימני הנרות. הכורסאות המרופדות, של פולאק, שלי, כל אחת בפינתה. השרפרף הקטן שלו. ארון העץ הצר ריק מספרים. משטח האבן הרבוע שהצבנו לפינג'אן. הספסל המאולתר ששימש את שקיות הקפה, והסוכר, והתה, ומגש הפח החלוד שנשא דרך קבע את שני הספלים, שלו ושלי. והטבלה הגדולה על הקיר, רשימת היוצאים של וילנברג, עם השם האחרון שסוגר את הרשימה כולה, הבחור שחטף מצפון לסואץ ביום שלפני הפרדת הכוחות.
טוב שפולאק לא כאן לראות את כל זה. טוב שחסך לעצמו את המחזה. משהו מעוות בדממה הזו שרובצת על תילי העפר השפוך, על כל העמדות הריקות סביבנו, על שקי החול, ומחפי-הראש המבוטנים, ודפנות הפח הגלי. כל שעמד פה לפנינו שוב לא היה יותר. וכל שעמד פה עכשיו שוב לא היה במקומו. הגיע הזמן לצאת, אני חושב. להתנדף.
מאחור, במרכז החצר, פורקים האנשים את חומרי החבלה, מכינים את המטענים לפיזור. הסגן יוצא מהחושה ועושה את דרכו אלי.
ראיתי, הוא אומר. לא שזה ענייני, אתה מבין, אבל לא ברור לי למה לא השכבתם את החדר הקטן הזה עם כל השאר. והרשימה הזאת על הקיר! מי דואג לסדר לעצמו רשימה כזאת?
אתם סדירים, מה?
כולנו.
אנחנו כבר לא, אני אומר. ורק בשביל שתדע, אני ישבתי בחור הזה כמעט חמישה חודשים וגם עכשיו אני לא בטוח שהצלחתי להבין.
ביחס לחדר או לרשימה?
ביחס לשניהם, אני מחייך אליו. ומה שאני מציע כרגע זה לגמור ולעוף מכאן הכי מהר שאפשר. אני לא בטוח שהקומנדו שלהם, שם למטה, יאהב את מה שבאתם לעשות פה.
מי כמוך יודע, הוא אומר וממהר אל אנשיו.
רבע שעה אחר כך כבר מוכן המוצב לפיצוץ. חבלנים שיודעים את מלאכתם, כדברי גורלי. אנחנו יוצאים בעקבות הפתיל הרועם אל מחוץ לשער והסגן מהדק את מצת-המשיכה לקצה הפתיל. כולם כאן? הוא שואל. הסמל מאשר. סגור עיניים ופתח את הפה, הוא אומר ומושך את כיפת המצת. רעם ההתפוצצות בא מייד אחר כך חובט בשורשי הרגליים. כשאני מזדקף ומציץ לאחור כבר עוטף ענן אבק את המוצב ולא רואים דבר.

בדרך חזרה פנימה ממהר קצין החבלה בעקבותיי. אולי רצה להיווכח בתוצאות. אני, מצידי, חייב לראות. וזה גרוע משהנחתי. מראה של חורבן גמור. קרעי שקים חרוכים פזורים סביב, חלקם עדיין בוערים. מחפי-ראש מעוקמים, מעוותים, מוטלים על גבם כנדנדות קרועות. פחים קרועים מגובבים לאורך קו השוחות, עם ברזלי-זווית שחלקם כרות במחציתו. מהעמדות לא נותר כמעט זכר. שקעים ומהמורות עשנים, מפוייחים, זה הכל. חודשים של חפירה ובנייה, פעם ועוד פעם ועוד פעם, עלו בעשן. מהפכה גמורה, מרוסקת, וריח שריפה. כמו צלקת רחבה שהוטבעה באחת על המקום כולו. אני נזכר בחיוך הדק, המלעיג, של גורלי, כשנפרדנו. אתה מוסר את המפתחות לחיל ההנדסה, הוא אמר. הם כבר יידעו מה לעשות.
יושב בטבור החצר אני מביט בחושה שלנו, בחדר הקצינים. מביט ומבקש שלא לראות את החיוך הזה, היודע מראש.
לא המראה הכי יפה בעולם, מה? קולו של הסגן קוטע את הרהורי. הוא כורע לצידי, בוחן אותי בעיניו.
זאת העבודה שלכם, אני מתנער במקומי. עכשיו כבר ידעתי מה נותר לעשות.
מצידי אפשר ללכת, הוא אומר.
עוד רגע, אני עוצר אותו. שאלה מקצועית אחת, אם אפשר. כמה לבנות אתה צריך בשביל להרים את החדר הזה? אני מורה עליה באצבע, על החושה.
הוא לא מבין. אתה אמרת שזה המוזיאון שלכם. המזכרת שהחלטתם להשאיר אחריכם.
אני רואה מה אנחנו משאירים אחרינו, כן.
אז עכשיו אתה רוצה לפוצץ גם את זה. הוא מבקש להיות בטוח.
במחשבה שנייה, כן. ולעשות את זה בעצמי, אם אפשר.
הסגן נמלך בדעתו לרגע, לפני שהוא מושך בכתפיו. שתי לבנות יספיקו, מאלה של החצי-קילו. חבר אותן באיזולירבנד ושים באמצע החדר, בשני-שליש גובה. זה בנוי מאדמה, אתה מבין, אז לא צריכה להיות שום בעייה. אני הולך להביא לך את מה שאתה צריך, ואין לנו הרבה זמן, שתדע. כן, ותזכור לסגור הכל לפני שאתה יוצא. התריסים, הדלת, עד הסוף!

מציב את שתי הכורסאות במרכז החדר, גב אל גב, אני מצמיד את לבנות החבלה ומניח בנקודת המפגש בין הכורסא שלו לשלי. אחר כך אני צועד לאחור, אל הדלת, הפתיל הלבן, העבה, נמתח אחרי לאורך הרצפה. מחוץ לחושה אני סוגר את הדלת, מקבע אותה למשקוף בבעיטה. עכשיו שוב אחורה, הפתיל נשרך בעקבותי. ליד עמדת המפקדה ההרוסה אני עוצר ויורד על ברכי. קצין החבלה יושב על מערום העפר הסמוך, פוקח עין. אני מרכיב את מצת-המשיכה ומהדק בעדינות לקצה הפתיל.
נדמה לי שאני מוכן, אני אומר, הכיפה האדומה אחוזה בין אצבעותי.
בזמנך החופשי, אומר הסגן וחובש לראשו את הקסדה. מתי שתרצה עכשיו.
פוּצָץ! אני מסיט את מבטי מהחושה ומושך בכיפה.
הרעם עמום הפעם, כמעט חרישי, והחדר קורס לתוכו פנימה, כמו נחבט באחת מכל צדדיו. אחר כך האבק שוקע ונותר רק העץ, האקליפטוס, גבוה מכולם, ולידו תל עפר גדול שצבעו חימר וצורתו פגומה.
עבודה מקצועית, פוסק הסגן וקם על רגליו.
מכתיף את הנשק אני פונה בדרך החוצה. מה שקרה פה נשאר איתי. רק איתי. פולאק כבר מזמן לא כאן, הפלוגה במסגד, והמחלקה מחכה לי מעבר לגשר. איש לא יידע דבר. ומחר יוצאים מאפריקה ואיש מאיתנו לא יהיה פה שוב לעולם.

אני מכבה את הנר. שוכב על גבי עיני מחפשות בחשיכה את אותה נקודה גבוהה, נעלמת, בה נפרשת תקרת המסגד מעל לראש. וכבר אחרי חצות. זה כבר היום, לא מחר. היום אתה יוצא ממצרים. ופולאק, אני אומר לעצמי, בשבילו הוא עדיין עומד שם, החדר שלנו, ממש כמו שהיה. אחד שנותר מהכפר. בשבילו הוא יהיה שם עוד מאה ימים נוספים, עוד מאה שנים, כאילו דבר לא קרה.

ראו גם את "הסיפור מאחורי הסיפור" באתר מחבר הספר www.mosheoren.com

משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.

_______________________________________________________________

בפרק הבא:
התחלה חדשה • אל"מ גלבוע • חילוץ מסואץ • מחבלים בטיילת • מלון פלטין • גבעת השקמים

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות