טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אֶרֶץ גְזֵרָה - רומן בהמשכים ■ פרק אחרון

התחלה חדשה • אל"מ גלבוע • חילוץ מסואץ • מחבלים בטיילת • מלון פלטין • גבעת השקמים • פרק 21 מתוך ספרו של משה אורן על מלחמת יום הכיפורים

תגובות

>> לפרקים הקודמים

___________________________________

 

                          אחרית דבר

 

___________________________________


דפי המכתב פזורים לפני על השולחן. חצות עכשיו ולילה חמים של סוף אפריל. יותר משנה עברה. יותר משנה וחודשיים מאז שיצאנו משם, ורק לפני שבוע היה חג בארץ והוא הסתגר בחדרו לכתוב לי מכתב. עברו כמה ימים והמכתב הגיע, וכשפתחתי לקרוא לא ידעתי שהוא כבר לא בין החיים.

                                                                              תל-אביב, יום העצמאות
שלום גיא,
חשבתי לכתוב לך עוד אז, בשנה שעברה, שבוע אחרי שעזבתי אתכם. לא מאהבת הכתיבה, אתה יודע. היא הולכת אצלי קשה כל כך. פשוט פגשתי מישהו והתכוונתי לכתוב לך עליו. לסגור את רשימת הסיפורים עם מישהו מבין החיים. ובסופו של דבר לא כתבתי. אולי כבר התרגלתי לספר דברים כאלה בעל פה. הרגל מגונה מהכפר, מהעמדה. אולי האמנתי שניפגש כשתצאו משם ותחזרו הביתה. שממילא נמצא זמן לשבת ולדבר.
אבל קרו דברים בינתיים. הייתי צריך להתחיל הכל מחדש. דירה, עבודה. מקום בחיים כבר אמרתי. על לונדון ויתרתי, גם על ירושלים. וזה אומר להתחיל לגמרי מחדש. ככה הגעתי ליפו, לעבודה בפנימייה. מזכיר את הנערים שהיו לי אז, בעין-כרם, רק שכאן הם מבוגרים יותר, מה שעושה את זה קצת יותר מסובך. וזאת יפו. יום שמתחיל בשבע ונגמר מאוחר, בדרך כלל בלילה. אוטובוס לדירת החדר שמצאתי ברחוב הירקון. תשאל אותי היום על לונדון ואני לא אדע למצוא אותה על המפה. לונדון היא עידן אחר, לפני המלחמה. פְרֵה-היסטוריה.
החלטתי לכתוב לך על האיש שפגשתי. שאול גלבוע. אלוף-משנה גלבוע.
בעוד כמה ימים אנחנו שוב במדים, שוב באוויר בלילה, דרומה, כמו אז במלחמה. יורדים לתרגיל בסיני ואני שוב עם היחידה שלי, עם האנשים שלי. כל זה תודות לאלוף-משנה גלבוע. הוא הבטיח לעשות מה שאפשר והוא עשה. רציתי לספר לך על הפגישה איתו.
הגעתי אליו כמה ימים אחרי שעזבתי אתכם לשיבוץ מחדש. החלטתי לעקוף את הבירוקרטיה, אתה מבין. להיכנס לאחראי הישיר במפקדה הראשית. אל"מ גלבוע, המפקד. בזמנים כאלה לא מוכרחים ללכת לפי המקובל. דפקתי בדלת ונכנסתי. חדר גדול, די חשוך. הוא יושב בקצה הרחוק של שולחן ארוך ונקי לגמרי, רק מאפירה גדולה במרכז. נשארתי לעמוד. אם היו חלונות בחדר אז מישהו דאג להסתיר אותם בווילון, ולקח לי רגע להסתגל לתאורה הזו. בהתחלה היה לי קשה לזהות את הפנים. ראיתי כמה תיקים, שני מכשירי טלפון ומערכת אינטרקום. הכל מסודר ומיושר במקומו. והוא עישן.
הצגתי את עצמי והסברתי בקיצור מה העניין. הוא הזמין אותי לשבת. היתה לי הרגשה שהחדר חשוך מדי. הוא רצה לשמוע קצת יותר. על השירות הסדיר שלי, על מה שעשינו במלחמה. סיפרתי לו. הוא התנהג כמי שיש לו את כל הזמן בעולם. שעת צהריים, אמצע היום ושקט גמור. הטלפונים לא צילצלו. הפקידה לא הכניסה חומר. אף אחד לא הציץ. אני מדבר והוא שומע. ביקש להבין למה אני מתעקש לחזור ליחידה שלי. הרי היתה לי הפסקה ארוכה, והיתה המלחמה. הוא אמר שיש לו תפקיד אחר בשבילי. המלחמה הזאת, הוא אמר, גילתה לנו שהבעייה האמיתית היא בראש. צריך להתחיל לחשוב הרבה יותר לעומק, ברצינות, ביסודיות. לבדוק הכל מהשורש. שהוא מתחיל להקים את המפקדה מחדש, במתכונת שונה, והוא מחפש אנשים טובים לעבודה הזו. כאלה שיודעים להפעיל את הראש, שלא מתביישים לשאול. בעיקר קצינים צעירים, כן, גם במילואים. ברור לו שלא יוכלו להסתפק באנשי קבע. צריך להתחיל לכתוב את תכניות האימונים מחדש, הוא אמר. לשנות את הגישה מן היסוד, זה הלקח האמיתי של המלחמה הזו. והוא היה רוצה לראות אנשים כמוני בצוות שלו.
אני לא איש מטה, אמרתי. מאז שהגעתי לצבא אני רץ על הגבעות.
ואני רצתי כמוך, הוא אמר. תאמין לי. ואני מבוגר ממך בכמה שנים טובות. הייתי בשדה עד המלחמה הזאת, והנה אתה רואה בעצמך, היום אני איש משרד. אף אחד לא דאג לשים אותי פה, בחדר הזה. דאגתי לזה בעצמי.
הוא הצית לעצמו עוד סיגריה ואני ניסיתי לקשור את הפנים האלה לכל הסיפורים שהגיעו אלינו אז, לכפר. המח"ט שניסה לשמור את החטיבה כגוף אחד וראה איך קורעים לו אותה מהידיים לסתום חורים בחזית. האיש שהתרוצץ כל המלחמה בין הכוחות שלו, רואה את האנשים שלו נשחקים תחת מפקדים אחרים, נכנסים לשטח בלי מודיעין, בלי סיוע, בלי הכלים המתאימים. מגיע לכל מקום באיחור. אחר כך הגדוד שלקחו ממנו לכניסה לסואץ. הוא צעק שאסור להיכנס ככה, לתוך מלכודת בשטח בנוי. שלא זורקים חיים של אנשים בצורה כזאת. ולא הקשיבו לו. אמרו שאין ברירה, צריך לתפוס את העיר. הוא דרש לפחות תכנית, מפות לכל ציר התנועה, צילום אוויר מעודכן. לאף אחד לא היה זמן לזה. לא תכנית, לא צילומי אוויר. לא היה להם זמן בשבילו. ואז הוא קם והצטרף לאנשים שלו. כאיש צוות, לא כמפקד. נכנס יחד איתם פנימה, לתוך העיר. ואז מתברר כמה הוא צודק. הם חוטפים אש מכל בית, מכל חלון, משני צידי הרחוב. הטור מנותק ומתפצל לכוחות קטנים, מבודדים. נלחמים יום שלם לחלץ את עצמם מהמלכודת. הרבה פצועים והרוגים, וכל אחד עושה את המלחמה הפרטית של. אף אחד לא מסוגל לבוא לעזור מבחוץ.
זוכר איך הוא חילץ את הכֹוח שנלכד איתו? פצועים והרוגים על אלונקות. מסע רגלי בשעות הקטנות של הלילה. עד שהם לא חברו עם הכוחות מחוץ לעיר לא היה לו מושג מי חזר, מי נשאר בחיים. זוכר שסיפרו לנו איך הוא חיכה עד שהיתה לו תמונה שלמה, מדוייקת? איך הוא נכנס למסוק של מפקד האוגדה ונתן לטייס פקודה להביא אותו לרמטכ"ל. זרק את הדרגות שלו על השולחן ודרש ממנו להעביר אותו לתפקיד אחר, כזה שלא דורש פיקוד על אנשים בשדה. אחד הסיפורים המפורסמים של המלחמה הזו. מפקד ברמה הזאת, אמרו לנו, מהטובים שהיו לנו אי פעם. פשוט לא השאיר לרמטכ"ל שום ברירה...
ראיתי שהוא מחכה לתשובה ולקח לי רגע לענות. הוא לא מיהר לשום מקום. הייתי הרבה לבד בשנים האחרונות, אמרתי. הרבה ברשות עצמי. חזרתי בשביל להגיע למלחמה ועשיתי אותה בין אנשים שאני לא מכיר. הייתי זר בתוכם. זאת היתה תקופה ארוכה, באפריקה. הרבה זמן למחשבה. מה הלקח שלי? שמלחמה אתה חייב לעשות עם אנשים שהכרת, שמכירים אותך, שעשו איתך דרך יחד. אסור לך לעשות אותה לבד. ואם אני מתכוון להישאר פה, עכשיו, אז זה קצת מאוחר להתחיל מחדש. היה לי חבר טוב שם, באפריקה, שעשה הכל כדי שאני ארגיש בבית. ואני נשארתי להביט מבחוץ, מן הצד. ותאמין לי שלא הייתי רוצה לעבור עוד מלחמה בהרגשה כזו.
הוא שתק. יושב ומהרהר בעיניים מצומצמות, כמעט עצומות. יש משהו מוכר בהסבר שלך, הוא אמר. להרגיש כמו זר, לבד. אני יכול להבין את זה. אני יכול לספר לך על הרגשה כזו גם בין אנשים שהכרת, או שחשבת שאתה מכיר. אני יכול לספר לך על הרגשה גרועה מזו. אתה יכול לגלות שנשארת לבד בין האנשים שלך. גם זה קורה, תאמין לי. אני יכול רק לאחל לך שלא תתנסה בזה.
הוא דיבר בטון נמוך כל כך, כמו לעצמו, שהייתי צריך להתאמץ לשמוע. פתאום הוא היה החלטי מאד, מועך את הסיגריה במאפרה ורוכן קדימה. סגן פולאק, הוא אמר, אני אלך לקראתך בעניין הזה. אתה מדבר על האנשים שלך, ואנשים הם הנימוק היחידי שנשאר בתוקף אחרי המלחמה הזאת. מבחינתי לפחות. אם אתה רוצה לחזור לאנשים שלך אני אעזור לך. הוא קם והושיט לי יד. לחיצת יד טובה, חזקה. לא היה צריך להגיד יותר שום דבר. יצאתי וסגרתי את הדלת אחרי.

עד כאן הפגישה. בימים שאחריה רציתי לכתוב לך, להוסיף את שאול גלבוע לרשימה שלך. יהיה טוב לדעת שסיימנו עם מישהו חי, לשם שינוי. מה גם שהיא המשיכה להטריד אותי, השיחה איתו. המשרד החשוך הזה. הכל נקי ומסודר כל כך. מקום שנותן הרגשה שרק מעטים נכנסים אליו, אם בכלל. וכל אותו זמן לזכור מי האיש שיושב שם, מולך. מי הוא היה. איפה הוא היה. אין הרבה אנשים שהיו במקומות האלה, אתה יודע. ועכשיו במשרד הגדול והריק הזה, מתוך בחירה. והדברים שלו על הבדידות, על הזרות. מה שמביא אותך למחשבות על עצמך. האמונה הזו שאם רק תצליח לצאת מהחור הזה, מהכפר, ממה שנשאר ממנו, ותגיע לארץ, הביתה... לחשוב שאם רק תעשה את זה תצליח להיפטר ממנה, מהמלחמה. להשאיר אותה מאחוריך. והנה האיש במשרד הזה, שלו, מקום שקט ובטוח במרכז הארץ, ואני מביט בו, שומע אותו, ויודע ששום נסיעה לא תעזור. לשום מקום. מצחיק לחשוב שאפשר לברוח ממלחמה כזאת. שאפשר באמת לצאת ממנה.

אז רציתי לכתוב לך ולא כתבתי. אתה עוד ישבת שם, באפריקה, והעובדה שאני כבר פה הציקה לי. שבועיים אחר כך קיבלתי הודעה להתייצב ביחידה הישנה שלי. גלבוע קיים את מה שהבטיח. נסעתי לשם, להתייצב, וחזרתי בהרגשה של מי שעשה תיקון. תאר לעצמך. שלשום חזרתי לדירה מאוחר מהרגיל. היינו בפנימייה עד שעות הלילה עסוקים בהכנות אחרונות לחג. הייתי סחוט, שיכור מעייפות. אני חושב שגם יריות לא היו מעירות אותי, אפילו בקירבה כזו, וכנראה שהתעוררתי בגלל הרימונים. מלון פַלָטִין הוא לא רחוק ממני. רק שלוש מאות מטר דרומה, לא יותר.
לקח לי רגע לעכל את העובדה שיורים, ולא רחוק מכאן. אחר כך התחילו סירנות מכל הכיוונים. פתחתי את הדלת וראיתי משטרה, אמבולנסים, משמר הגבול. כל השכנים בחוץ בחלוקים, בפיג'מות, וכולם מדברים על מחבלים בטיילת, בחוף הים. שמעתי מסוקים והבנתי שהצבא מגיע. לא היה לי מה לחפש בחוץ, סגרתי את הדלת ופתחתי רדיו. והרדיו שתק. גלי צה"ל משדרים מוזיקה שקטה לחיילים על המשמרת בגולן, בסיני. היה קרוב לאחת בלילה. שתיתי קפה ושום הודעה לא באה. בסופו של דבר נרדמתי ליד השולחן.
בחדשות של שש בבוקר היה כבר כל הסיפור. שבעה מחבלים בסירות גומי, דרך הים, ירדו בחוף ונכנסו למלון פלטין על הטיילת. תפסו בני ערובה והשתלטו על המבנה. המשטרה הגיעה. הצבא הגיע. ניהלו משא ומתן לשחרור בני הערובה. לקראת ארבע בבוקר פרצה יחידה של צה"ל למלון. שישה מחבלים נהרגו, אחד נפצע ונתפס. שבעה נהרגו מבני הערובה וחמישה נפצעו. לכֹוח הפורץ ארבעה פצועים והרוג אחד, קצין בכיר בצנחנים. את השם לא אמרו.
הגעתי לעבודה באיחור. רחוב הירקון נחסם באיזור הפיגוע והיה צריך למצוא דרכים עוקפות להגיע ליפו. זה היה יום הזיכרון ובפנימייה היתה אווירה לא פשוטה. בעיקר בינינו, אנשי הסגל. דברים נעשו בחוסר חשק, לצאת ידי חובה. הם באו להרוס את החג והם הצליחו. למען החניכים דאגנו להתרחק מהרדיו, ורק בצהריים יצא לי לשמוע חדשות. הרדיו מסר את שם הקצין שנפל, אלוף משנה שאול גלבוע.

ביקשתי מהמנהל רשות להשתחרר למשך היום. אמרתי שאני לא מרגיש טוב והיה בזה הרבה מהאמת. תחושה של בחילה, זה מה שהרגשתי. התחלתי ללכת צפונה, לאורך החוף. חיילים ושוטרים עוד הסתובבו ליד בית המלון, ובתוכו, אבל ברחוב כבר פתחו מעבר להולכי רגל. הרבה סקרנים התאספו שם. פילסתי לי דרך לגדר שהם מתחו בשולי המדרכה. הכניסה היתה מעבר לרחוב, בדיוק ממול. על הקירות היו סימני דליקה וריצפת המעבר היתה מכוסה שברי זכוכית. עמדתי שם מביט פנימה, מנסה לדמיין לעצמי את רגע הפריצה. לקראת בוקר, עדיין חושך וגלבוע מוביל את הטור. אולי לבד. אולי עם אחד לצידו. אבל הוא מוביל. אלוף משנה מוביל! כבר לא בן עשרים או שלושים, וזאת כבר לא היחידה שלו. גם אם היתה שלו יש כללים: מפקד היחידה לא מוביל. לבטח לא במקרה כזה. וכאן, בכניסה למלון פלטין, אלוף משנה מוביל...
אולי הוא בכלל לא היה צריך להיות כאן. ואולי כן, מתוקף תפקידו. הוא אמר שצריך להתחיל לחשוב, להפעיל את הראש. ואיך קורה שדווקא הוא מוביל! איך הם נתנו לו?! אני מנסה להבין ופשוט לא יכול. רק לחשוב על האיש הזה ברגעים האחרונים שלו. מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? אלה לא האנשים שלו, אחרי הכל. אולי הוא חש כמו זר בתוכם. אולי הוא רוצה לשמור עליהם. אולי הוא בורח אליהם, מעצמו. מכל מה שנקלע לתוכו. רוצה להיות חלק מהם. ואולי לא מדובר בהם בכלל. אולי מדובר רק בו עצמו. הכל פתוח. עמוֹד במקום ההוא, כמה צעדים מהפתח, ונסה לנחש. זה כל מה שתוכל לעשות. ושום סיכוי שתדע באמת.

כבר לילה ויום העצמאות שלנו מתחיל להיגמר. אני כותב לך כי בעוד יומיים אני שוב במדים ובדרך לסיני עם האנשים שלי. והאיש שדאג לזה נהרג כאן אתמול, שלוש מאות מטר ממני, בכניסה למלון ישן על הטיילת של תל-אביב. וביום הזיכרון. כאילו שבחר לעצמו את היום.
צריך לגמור ואני כבר לא יודע. אם זה יכול לקרות לך אפילו כאן, בתל-אביב, אז זה יכול לתפוס אותך בכל מקום בארץ הזאת. ואולי הצדק באמת עם אנשים כמו גורלי. אולי באמת הגיע הזמן לקום וללבוש מדים, לחתום על ציוד ונשק ולהתחיל להתחפר פה, באמצע העיר, על גבעת השקמים בין היכל התרבות והתיאטרון הלאומי. יהיה נהדר לחפור בגבעת השקמים. המשלט האחרון, אתה יודע. למלא שקי דיפון בחול, לחפור שוחות, ועמדות, ותעלות קשר. לבנות פה מוצב ולהתחיל לספור את הימים אחורה כמו ברשימת היוצאים שלנו בכפר, בין החיים והמתים...

רציתי לכתוב לך על הפגישה עם שאול גלבוע. לסגור את הרשימה עם מישהו מבין החיים. עכשיו גם הוא כבר לא ברשימה הזאת והייתי צריך לדעת. זה יכול לקרות לכולנו בארץ הזאת, כל יום. הייתי צריך לקחת את זה בחשבון.
                                                     אז תשמרו על עצמכם עכשיו, גם בשבילי, ערי

כבר אחרי חצות. חגית עמוק בשנתה ואני עדיין רכון על המכתב, ראשי בידיי. הבוקר ערכו את טקס הקבורה בבית העלמין של המשק, ליד הירדן. ולא נסעתי. חכה עוד יום, אמרתי לעצמי, עוד יומיים. אחר כך תקום ותיסע. שנינו ניסע אליו, לעלות לקבר.
המכתב שלו הגיע יום אחרי שעלה למטוס לסיני, ממריא באור אחרון. הוא וחבריו הוותיקים ליחידה, ממש כמו שביקש. תרגיל מילואים ראשון אחרי המלחמה. המטוס היה בדרך לרפידים ולא הגיע. משהו השתבש במקום כלשהו והוא התנגש בצלע ההר הגבוה, סמוך לפסגה. אולי תעה בניווט, בהערכת הכיוון והגובה. מי יידע עכשיו. תאונת אימונים, הם יגידו. כך או אחרת, מטוס הדקוטה הכבד נכנס בהר ושבריו מתפזרים לאורך המדרון כולו, על פני המדבר. מכל שהיו במטוס פנימה לא נותר דבר. שבר דיסקית, פיסת לבוש חרוכה, קמיע קרוע. אנשים שהיו לעשן, שעלו בסערה השמימה.
אולי ננוחם בזה, אני משנן לעצמי. שהוא עבר מן העולם בהרף רגע, בהבזק של אור ורעם גדול, ולא חש מאומה ולא התחיל אפילו לנחש. אחר כך כבר לא היה בינינו ושוב לא ידע דבר.

ראו גם את "הסיפור מאחורי הסיפור" באתר מחבר הספר www.mosheoren.com


משה אורן 2013 © כל הזכויות שמורות
ספר זה כולו פרי הדמיון, עלילותיו וגיבוריו דמיוניים וכל קשר בינם לבין דברים שאירעו במציאות מקרי בלבד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות