טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הסיפור של היהודים": סיימון שאמה מזכיר לנו מה זה להיות יהודים

ההיסטוריון סיימון שאמה מצייר תמונה מרהיבה של תולדות היהודים לאורך 2,500 שנה, מנתח את מקורות הקטסטרופות שהומטו עליהם ומראה כי איום הפילוג הפנימי הוא כמו וירוס העובר בתורשה. ספרו אוצר בקרבו שפע של לקחים הרלבנטיים לישראל של ימינו

"המצור על ירושלים", תחריט של לואיס האג לפי ציור של דייוויד רוברטס. מקטסטרופה אחת לשנייה
Stapleton Collection / Corbis
68תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תירגם מאנגלית: אביעד שטיר, עורך מדעי למהדורה העברית: יואל רפל, עורך: מולי זלצר

תמיד אהבתי היסטוריה, ובבית הספר שתיתי מכל הבא ליד בתחום הזה. אולי מפני שלא הייתי טוב במיוחד במתמטיקה, מחוז חפצי היה חקר העבר. המורה החביב עלי בתיכון, דייוויד "ברני" ברנסטין, אמר לי יום אחד את הפתגם שמלווה אותי מאז במשך כל חיי הבוגרים: "The more things change, the more they stay the same". לא פעם התווכחתי עמו בכיתה על כך. הסברתי לו שהעולם משתנה בקצב מסחרר. האינטרנט אמנם עוד לא היה בנמצא, אבל ניו יורק של שנות ה–70 היתה, כמובן, עיר מתקדמת. "קהילת ישורון" במנהטן, שבה למדתי בתיכון ובה התפללתי, היתה מסבירת פנים ומתונה, וחייתה בשלום עם סביבתה למרות גילויי אנטישמיות פה ושם. אבל ברני המורה שלי התעקש. ברבות השנים, המצבים הפוליטיים והמדיניים המאתגרים שבהם אני חי ופועל לימדו אותי שיש צדק בדבריו. וכשקראתי עתה את "הסיפור של היהודים", ספרו של ההיסטוריון הבריטי סיימון שאמה, נכנעתי סופית והודיתי כי "ניצחוני מוריַ".

עטיפת הספר
עיצוב עטיפה: דוד מ

במאות עמודי הספר, שהוא הכרך הראשון בטרילוגיה שאף עובדה לסדרת טלוויזיה מצליחה של הבי־בי־סי, נדמה שאמה למנצח של תזמורת גדולה. הוא מצליח להקיף 2,500 שנות היסטוריה של עם קטן, יחיד ומיוחד, שנוא ונערץ, חכם ומסובך, רדוף ונרדף, אוד מוצל שנהפך לאובססיה של האנושות בכל דור ודור; עם שאמונתו אל אחד, ליבתו ספר הספרים, סלע קיומו ירושלים, גאונותו אומנותו, קושיותיו ושאלותיו מעצבנות את סביבתו והן גם מקור שרידותו. לכל אורך הספר תהיתי: "אם הכרך הזה מסתיים בגירוש יהודי ספרד, מה כבר נותר לחדש בכרכים הבאים?" שהרי, כפי שברני לימד אותי, ככל שדברים משתנים הם נותרים אותו הדבר. באנגלית כבר הופיע אשתקד הכרך השני, הסוקר את תולדות היהודים מסוף המאה ה–15 עד סוף המאה ה–19, והכרך האחרון יוקדש למאה ה–20.

נוסף על היותו פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, שאמה הוא פרופסור לאמנות. ככזה הוא מצייר — מעשה ידי אמן — תמונה גדולה ומרהיבה, מלאת פרטים קטנים הממחישים את הפואנטה שלו. חרף ביקורת שטוענת כי ספרו לוקה בשטחיות, ניכר בכרך הראשון כי "הסיפור של היהודים" מסופר בעושר רב, ובאופן הממחיש את האפוס הגדול של העם היהודי. הוא עמד בהצלחה רבה במשימה המאתגרת של זיקוק 2,500 שנים לתוך ספר אחד.

הספר מתאפיין במתח מעניין בין יסודות האמונה היהודית ובין יסודות הזהות היהודית. לדבריו של שאמה, הזהות היהודית עוצבה בין נהר הנילוס במצרים לנהר הפרת שבבבל. הוא משאיר לקוראים להחליט בעצמם אם סיפורי התנ"ך, כולם או חלקם, הם אמת היסטורית אם לאו. בכך הוא מותיר להם מרחב סביר לחיות באמונתם, וכפי שהיטיב להגדיר זאת בעצמו בדיפלומטיות רבה: "אפוס השורשים התנ"כי הזה מתאר היסטוריה של עם, שנולד כבר בצורתו המושלמת ועובד אל יחיד, לוקח את הפולחן הזה איתו אל כנען ומבסס אותו בבית המקדש שבירושלים. אין לבלבל בין זה לבין היסטוריה".

חור שחור בזיכרון הקולקטיבי

תוך כדי קריאת הספר שוחחתי עם ילדי בניסיון לברר עד כמה הסיפור של היהודים שמגולל שאמה נלמד ומסופר במערכת החינוך הישראלית. באופן כללי, אפשר לקבוע שהשואה מעצבת את תוכני הזיכרון והוראת ההיסטוריה המועברים לילדי ישראל ומאפילה עליהם. 2,500 שנות ההיסטוריה שהכניס שאמה לקפסולת הזמן בספרו הן במידה רבה בבחינת "חור שחור" בזיכרון הקולקטיבי הלאומי. זה לבדו טעם מספיק ללמד את הספר הזה כחומר קריאת חובה לתלמידי תיכון בישראל. כדי שיבינו ויידעו עד כמה אדיר, רחב ומקיף הוא סיפורו של העם היהודי, מהאי יֵב שבנהר הנילוס ועד ממלכת חימייר היהודית שבחצי האי ערב; מממלכת כוזר ועד נתיבי המסחר למזרח; משירת ספרד והגותה ועד למאבקן המרתק של נשות אשכנז; מן התָנאים לראשונים ומן התלמוד הבבלי לירושלמי. שלא לדבר על אופן היווצרותו של ארון הספרים היהודי העשיר ועל קורותיהם של גיבורי הסיפור היהודי המשובצים כפנינים לכל אורך ספרו של שאמה, בכל דור ודור, ממשה רבנו לעזרא ונחמיה, ליהודה הלוי ושמואל הנגיד, לרמב"ם והרמב"ן, למתתיהו ובניו וליוסף בן־מתתיהו.

זה האחרון, הלוא הוא יוספוס פלביוס, הוא דוגמה מרתקת לנקודת המבט ההיסטורית המשתנה בסיפור של היהודים. בכתיבתו של שאמה הוא נהפך לגיבור של ממש, ולא בכדי — שהרי מה היינו עושים בלי ספריו המופלאים, בעצמם רבי מכר גם בדור הזה. דא עקא שדומה כי משהו על אודותיו נשכח לגמרי. אני עוד נזכר בצמרמורת שאחזה בי כילד קטן, כשסבי מצד אמי, שמחה אמב"ש (ראשי תיבות של "אני מאמין באמונה שלמה"), יליד נוה צדק, התרה בי בזעם לא להאמין לסיפוריו של "הנוכל הזה", משום ש"פלביוס הוא גדול הבוגדים". אפשר להציע שדיוקנו של פלביוס שמציג שאמה אינו שלם.

כדי להבהיר את קביעתי בדבר חיוניות ספרו של שאמה אביא את הציטוט הבא, ועליו אקשה קושייה — ינחשו הקוראים באיזו עיר מדובר. "ויילחמו עם היהודים אשר במגדל, עם קשתות ובליסטראות ויכום שמה... ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל ולא הגיעו לחצי המגדל עד שנעשו איברים־איברים, ומקצתם יצאו משם וקידשו את השם ברחוב, וכל השאר המירו דתם כי אין היום (בעיר) איש בשם ישראל", כותב שאמה.

לא, אין מדובר בפרעות קישינב או בפרהוד שבעיראק או באקציות בפולין בימי השואה; זה תיאור הטבח האכזרי ביהודי ברצלונה שהתחולל ב–1410, על פי עדותו של הרב הראשי חסדאי בן אברהם קרשקש. כיום ברצלונה היא עיר אהובה ביותר על הישראלים, הנוהרים אליה כדי ליהנות מקבוצת הכדורגל המופלאה ברסה ומארמונותיה היפים של העיר, שחלקם קושטו במצבות שנבזזו מהר היהודים, בעצמו אתר המושך המוני תיירים, ולמעשה בית העלמין היהודי העתיק של העיר. זו דוגמה אחת מני רבות כיצד שאמה אינו חוסך בתיאורים חיים ומאירי עיניים, גם אם לעתים מפורטים ומייגעים מדי, של נקודות הציון ההיסטוריות שהובילו שוב ושוב לקטסטרופות של עמנו לאורך הדורות, ושלדאבון הלב רבות מהן נשכחו זה מכבר בתהום הנשייה הלאומי.

סיימון שאמה. קריאת
חובה לתלמידי תיכון
בישראל
תומר אפלבאום

איך אלוהים מרשה

ואכן, בד בבד עם תיאור התפתחותו של העם היהודי באשר הוא, נדמה שמדובר גם בסיפור שבהכרח נע מקטסטרופה אחת לשנייה. הוא מתחיל בגזירות היוונים והרומאים, עובר למסעי הצלב וממשיך עד לפרעות ביהודי אנגליה, צרפת, ספרד, חצי האי ערב וצפון אפריקה. השיאים מצויים, כמובן, בחורבן הבית הראשון והבית השני, שם חוזר שאמה על תיאור הזוועה המצמרר של האם המציעה למאכל את איברי תינוקה שאותו שחטה בעת המצור של טיטוס על ירושלים, אך גם בתיאורים המחרידים של גירוש יהודי ספרד.

שאמה מנתח את מקורותיה הקדומים ביותר של שנאת העם היהודי בקרב הנוצרים וכן בקרב המוסלמים, תוך שהוא מיטיב להסביר את תהליכי היווצרותן של שתי הדתות המונותיאיסטיות כיצירי כפיה של היהדות ואת התסביכים שנוצרו עקב כך ותורגמו לשנאת יהודים מעשי ידיהם של מנהיגי דת שרלטנים ומנהיגים פופוליסטים, שהלכו והפיצו אותה לאורך כל הדורות עד לזמננו. וכך נדמים תיאורי הסקילה, השריפה, ההרג, החנק, השחיטה וההשמדה כזהים ביסודם חרף הבדלי מקום והבדלי דור, עד כי שאמה בעצמו מעלה בפרק העוסק בחורבן בית המקדש שאלה רטורית נוקבת: "איך זה, איך מרשה אלוהים שדבר כזה יקרה לעמו?"

אחד הפרקים מאירי העיניים והמחדשים ביותר בספר דן במנהיגותן של נשים יהודיות עוד מימי קדם. בימים אלה, כשרבנים בישראל מרשים לעצמם לגנות את מינויה של מפקדת הטייסת הראשונה בחיל האוויר, הנושא נדמה רלבנטי מתמיד. שאמה מתאר את התפתחות המשנה והתלמוד ובתי הכנסת ומספר על מציאות הלכתית שבה נשים וגברים ישבו יחדיו בבתי הכנסת, ללא כל הפרדה ביניהם, למשל בתקופת המשנה (אני מזמין את הקוראים לסייר במוזיאון המקסים בגן הלאומי במצדה, להתרשם מפיסות הטליתות שעטו נשות המקום וללמוד עד כמה נשכח חלקן בדורות קדומים). שאמה גם עומד על תרומתן של נשות אשכנז, במיוחד בגרמניה ובאנגליה לפני 1,000 שנה, שהובילו והנהיגו את חיי המסחר, הצדקה והחסד של הקהילות השונות והתמודדו עם קשיים עצומים. הפרק המוקדש לכך מעצים את סיפור הישרדותו של העם היהודי למרות הכל ומביאו לממדים מיתיים ונסיים.

קנאים אז והיום

בתום הקריאה הכרעתי סופית שהמורה שלי להיסטוריה צדק בקביעתו, כשעמדתי על האלמנט העובר כחוט השני בסיפור היהודי. איני מתכוון להישנות עלילות הדם ופשעי השנאה או לגילויי האנטישמיות, אלא דווקא לווירוס שמפרק את העם שלנו פעם אחר פעם ונדמה שעובר בתורשה. בין שהוא הריבון ובין שלא, העם היהודי נדבק חדשות לבקרים בווירוס שנאת החינם והפלגנות הפנימית. העניין לא התחיל בגטו ורשה ואף לא בתקופת הרמב"ם, מחבר הקודקס האדיר "היד החזקה", שקרא די לפלפול וגם די לקוצו של יוד, והוא ותלמידיו הותקפו על ידי קיצונים שהביאו לחורבן והרס. הנגיף הפלגני גם לא החל אצל קודמיו, כשהשנאה ניטשה בין מנחם בן־סרוק ובין חסדאי בן־שפרוט בנוגע ליסודותיה של השפה העברית ולדקדוקה.

הוא החל מאות שנים לפני כן, כפי שמתברר מתיאור הפוליטיקה המכוערת שלאחר התקופה ההרודיאנית, זו שהמיטה על עמנו את חורבנו הגדול ומזכירה כל כך הרבה מצבים שמוכרים לנו כיום, עד שהדמיון מפחיד ממש. נאמר הרבה שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם, אבל למפיצי הספר "תורת המלך" זה לא מזיז. שורשים עמוקים מובילים מהקנאות שהביאה לחורבן הבית בימי קדם ועד לאלה החותרים תחת הממלכתיות היום. "תפסת מרובה, לא תפסת", קבעו אבותינו, ובכל זאת גם היום כה רבים בקרבנו אינם מוכנים להתפשר על דבר, ולעתים "מטרללים" אותנו לדעת, עד כדי סכנה לאובדן שפיות לאומי.

שאמה אינו מסיק בשלב זה של הסיפור מסקנות מהאופנים ומהתהליכים שהביאו לאובדן הריבונות היהודית פעמיים, בכל פעם לאחר תקופה שארכה כ–75 שנה. עתה, כשאנו נכנסים לשנת העצמאות ה–70 למדינתנו, טוב שנחזור ונשנן על מה ולמה חרבה ירושלים ההיסטורית. כשלפנינו ניצבת התהום בדמות מדינה דו־לאומית, יהודית־ערבית, תוך סכנה מוחשית למחיקת אופייה הייחודי של מדינת הלאום היחידה של העם היהודי, "הסיפור של היהודים" אקטואלי יותר מתמיד ומגיע בעתו.

בתרגום הכרך הראשון ניכרת השקעה מרשימה מצד ההוצאה וצוות החוקרים שסייעו בהכנת החומר, ובראשם העורך המדעי של המהדורה העברית, יואל רפל. אני מקווה שכאשר יתפרסם הכרך השלישי של הטרילוגיה, הוא יוביל לעיסוק באיום הזה הניצב כעת מול עמנו, וגם באיום מקביל לו הנובע גם הוא משנאת חינם: איום הפילוג בין הזרמים השונים בתוך היהדות רבתי, בין ישראל לתפוצותיה, כמו גם הסכנה הממשית והמוחשית להמשכיותו של העם בתפוצות. אלה הם הפרקים המאתגרים הבאים בסיפור של היהודים. העימות החריף שפרץ במלוא עוזו סביב שריד אותו המקדש האחד והיחיד — הכותל המערבי, סביב סוגיית הגיור של אלה מבין הגויים שמבקשים להצטרף לסיפור של היהודים וסביב אלה שנוטשים אותנו בהמוניהם בהתבוללות מסוכנת וחסרת תקדים בהיקפה, עלול להיות הפרק הבא בסיפור של עמנו, אך אסור שייכתב. לסיפור של היהודים חייב להיות הפי אנד. בידינו הדבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות