בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פצוע מציאות, מבקש מציאות

יש משהו מעניין בעובדה שמשורר כמו אבות ישורון, שמתפרע כביכול ושובר את העברית, מקפיד לציין בשולי כל שיר את התאריך המדויק של כתיבתו

10תגובות

אחת הקללות (הברכות?) של הזיקנה היא שרעיון, או טקסט, או משורר, נתקע לך בראש ולא מרפה. השאלה כמובן - ובכך תלוי אולי אם מדובר בקללה או ברכה - היא אם אותו רעיון, או טקסט, או משורר, נהפך לאובססיה וסובב כתזזית סביב הזנב של עצמו, או אם הוא הולך ומסתעף, מסתעף והולך, ומוליד אסוציאציות וקישורים לא-צפויים. במקרה הראשון אתה עלול להפוך לנודניק. במקרה השני אולי מתחיל משהו מעניין.

המחשבה שנתקעה לי בראש בזמן האחרון התחילה באבות ישורון, משורר שנחשב פעם לתמהוני ונהפך עם השנים לראש פינה של המודרניזם הישראלי. לילך לחמן, העוסקת זה שנים בשירתו, יזמה קובץ מאמרים על יצירתו והזמינה אותי להשתתף (הקובץ, "איך נקרא אבות ישורון", יצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד). שאלתי את עצמי מה מיוחד בעיני בתופעה זו ששמה שירת אבות ישורון, מעבר לעילגותו המכוונת, השבירה שהוא שובר את העברית, התל-אביביות שלו, זיכרון משפחתו שנספתה בשואה ורגשי האשם המלווים אותו. כל אלה נדונו לא אחת ולא שתיים, אמרתי לעצמי, מה יש לי להוסיף? לעומת זאת, חשבתי שיש משהו מעניין בעובדה שמשורר שמתפרע כביכול ושובר את העברית ואת התחביר ואת הצורה וכותב לעתים שורות לגמרי לא מובנות, מקפיד כל כך, החל בשלב מסוים בדרכו, לציין בשולי כל שיר את התאריך המדויק, העברי והאזרחי, של כתיבתו. האם צפון כאן, שאלתי, איזה לקח מעניין בנוגע ליחס בין מודרניזם לבין יום כתיבתו של שיר, כלומר בין מודרניזם לבין המציאות שהולידה את השיר? האם מותר לגזור מכאן שתעוזה מודרניסטית נוצרת לא מתוך פירוק המציאות אלא דווקא מתוך דבקות מרבית במציאות? לא מתוך הסתלקות מחיקוי המציאות, אלא דווקא מנאמנות קיצונית למציאות?

ליבק אלכס

קחו, למשל, את השורות האלה מתוך שיר של ישורון (דווקא מתוך שיר שבמקרה לא צוין יום כתיבתו, אלא רק החודש או החודשיים שבהם נכתב):

אחד שלא יכל להדביק

את עצמו. ככל שהא מסתבב,

זה מסתבב עמו. ואחד

משי. ואחד דברן.

נכון שהאפיון הסרקסטי של מי שלא יכול להדביק את עצמו ומסתובב עם עצמו עובד היטב גם בלי שנדע את המציאות שמאחוריו. אבל הצירוף של השלושה - אחד שלא יכול להדביק את עצמו ואחד שהוא משי ואחד שהוא דברן - היה נשאר תמוה אלמלא ההערה שהוסיפו לו בנימין הרשב והלית ישורון: "הבית רומז לערב מחאה שנערך ב'צוותא' בת"א בהשתתפות ישעיהו לייבוביץ, נתן זך ודן מירון" (וגם אז נתהה מיהו מי). כלומר, המשורר מגיב על מציאות מסוימת ומצפה מן הקורא שיוותר על ידיעת אותה מציאות (ערב המחאה ב"צוותא") ומכאן גם על ערך תגובתו של המשורר על אותה מציאות (משי, דברן וכו'). ואתה שואל את עצמך אם אין כאן איזה כשל תקשורתי בין המשורר לבין קוראיו. נדמה לי שכשל תקשורתי כזה - או, בלשון פחות שיפוטית, מתח כזה בין מציאות ותקשורת - מונח במידה רבה ביסודו של המודרניזם בכלל. אנסה להרחיב קצת את הדיבור על עניין זה.

שירה מודרנית היא, כידוע, ערב-רב של מגמות שקשה לכנס אותן תחת גג אחד. יש בה מגמה של השתקעות באני של המשורר, מגמה של הסתכלות נקייה בעולם, מגמה של אוטונומיה לשונית המסתלקת גם מן האני וגם מן העולם, ועוד ועוד. אבל בכל מקרה, אי אפשר שלא יהיה בה מתח - מתח הקיים בכל סוג של כתיבה ובכל תקופה - בין רגע החוויה האישית והחד-פעמית שהוליד את השיר לבין תרגומו של הרגע הזה לטקסט פומבי, ששוב אינו חד-פעמי אלא חוזר בכל קריאה וקריאה שלו. המשורר שמספר את חווייתו לקורא מוותר בהכרח על פרטיותה וחד-פעמיותה לטובת ביטויה באוזני האחר. אלמלא ויתר על החד-פעמי, לא היה נוגע במשותף לו ולקורא, לא היה מתקשר עם הקוראים, לא היה מגלגל - בלשונם של התיאורטיקנים - את ה"בלתי-קריא" ב"קריא".

בשירה המודרנית, אם לחזור לאבות ישורון, יש נטייה מוסיפה והולכת להתבצר בחוויה החד-פעמית ולהתעלם מן הכללי, המשותף לה ולקורא. ציון התאריך הוא סימפטום אחד של הנטייה הזאת, וכן היעדר ציון זהותם של אותם שלושה בערב המחאה ב"צוותא". לא שהייתי ממליץ לאבות ישורון לפרש בשיר שהמדובר בלייבוביץ, זך ומירון. שיר אינו מדור רכילות והתהייה במי מדובר היא חלק מקסמו. אבל אין להכחיש שתחושתו האישית של ישורון קוצצה כאן לצורך תרגומה לשיר; הצורך בתקשורת לא יכול שלא להעכיר את טוהר החוויה המקורית.

ובכן, בשניות הזאת - החוויה המקורית מצד אחד וביטויה הלשוני מצד שני; המצב שהוליד את השיר מצד אחד והתקשורת עם הקוראים מצד שני - גוברת לעתים קרובות בשירה המודרנית הנאמנות לחוויה המקורית, למצב שהוליד את השיר. מכאן שהצד השני, של התקשורת, יוצא מקופח. השיר המודרני לא מובן לעתים קרובות משום שהמשורר מעדיף את החוויה הפרטית על ביטויה. ישורון, בשורות שהבאתי, העדיף את החוויה של פלוני כ"משי" ואלמוני כמי ש"לא יכול להדביק את עצמו" על זכותו של הקורא להבין למה הוא מתכוון.

כאמור, תופעה זו חוצה גבולות: היא חלה על אותה מגמה בשירה המשתקעת בפנימיותו של המשורר כשם שהיא חלה על השירה המסתכלת בעולם החיצוני. קחו, למשל, את המגמה הנפוצה בעיקר בשירה האמריקאית ונקראת "וידויית", שהיא הקצנה של הסובייקטיביות הרומנטית ובאה לבטא חוויות אישיות שבאישיות. אני זוכר ערב קריאה, כאן בארץ, של רוברט לוואל, המובהק שבמשוררים ה"וידויים". הוא קרא משיריו והיה קוטע את הקריאה אחרי כל שורה או שתיים כדי להסביר לקהל במה מדובר. למשל, ששיר מסוים נכתב בעקבות ביקור של הוריו של ת"ס אליוט בביתו, כשלא היה לו במקרר אלא בקבוק בירה או שניים. בניסיון להביא את הרקע לכל שיר כזה היה משהו נואש, משהו מן המצוקה של המשורר הווידויי הדבק בפרטי וחש את הנתק בינו ובין הכללי, המוכר לשומעיו.

לעומת זאת, קחו משורר אחר מאוד, ג'ררד מנלי הופקינס, כומר אנגלי ישועי שהיה שקוד להסתכל בעולם החיצוני, במראות הטבע, בפרחים ועצים, שהרי כולם מספרים כבוד-יה. "אין ספק ששירתי חוטאת במוזרות", הוא כותב לאחד מידידיו. וכל כך למה? מפני שהוא מבקש לבטא את המיוחד לכל פרח ועשב, מה שמבחין בין פרח X לפרח Y "וסגולתה של מובחנות שהיא נעשית משונה". המוזר והמשונה - כלומר, המלים הנדירות והתחביר המפותל שהופקינס נזקק להם כדי לבטא את ה"מובחן" - הם שיוצרים כאן את האפקט המודרניסטי. מקורם כאן, שלא כמו אצל המשורר הווידויי, לא בפרטיות אישית, אלא במובחנות חיצונית שבתופעות הטבע. אבל בשני המקרים בולט המתח בין החוויה שביסוד השיר והצורך לתקשר עם הקוראים.

פאול צלאן, מגדולי המשוררים בזמננו, עסק הרבה במתח הזה. השיר, הוא אומר - וכמו כיוון בדבריו לאבות ישורון - "שומר את זיכרון תאריכיו, אבל מדבר". הנה שני הצדדים של המטבע: שומר את זיכרון תאריכיו, את החוויה שהולידה אותו; אבל מדבר, מדבר אל הקוראים. ובמקום אחר הוא אומר: המשורר הוא "מי שהולך עם הווייתו אל השפה, פצוע מציאות, מבקש מציאות". המלים האלה עשויות להתפרש בדרכים שונות, אבל לענייננו יש בהן אותם שני קטבים של מעשה השיר: מציאות החיים הפוצעת את המשורר - והמציאות האחרת, מציאות השיר ושפת השיר, שהוא הולך אליה כדי לרפא את פצעיו. על אבות ישורון - כמו גם על צלאן עצמו ואולי על המודרנה בכלל - אפשר לומר שהמציאות הפוצעת נוכחת בו יותר מן המרפא; שאומנם יש תקווה שדואר-הבקבוק, כמו שאמר צלאן, יישטף אל היבשה, "אולי אל יבשת הלב", אבל התקווה, כמו שהוסיף ואמר, אינה "תקווה עזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו