בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין ירושלים למרבאך: היכן מקומם של כתבי היד של קפקא?

בוויכוח בין הארכיון הגרמני במרבאך ובין הספרייה הלאומית בי-ם, שכחו לשאול לדעתו של בעל השמחה. על עמדתו של קפקא בשאלת היהדות והציונות

7תגובות

בוויכוח המתוקשר בין הארכיון הגרמני במרבאך ובין הספרייה הלאומית שלנו, או בין הגברות הופה לבין הפטריוטיזם שלנו - ויכוח שעניינו כידוע למי שייך עיזבונו של מקס ברוד - שכחו לשאול את פי בעל השמחה עצמו, את פרנץ קפקא. לא שאפשר לשאול את פיו: גם הוא וגם מי שהביא במזוודה את כתבי-ידו ארצה, הלא הוא מקס ברוד, הלכו לעולמם מזמן. אבל אם ברוד טרח לסחוב את המזוודה לארץ ישראל ולהישאר כאן 30 שנה עד יום מותו, ומכאן שקשה לפקפק בציונותו ובשייכותו לכאן, לא הוא הדין באיש שבמזוודה. האיש שהוא הנושא האמיתי של המריבה, מגדולי-הגדולים של ספרות המאה ה-20 ומי שעיצב מאין כמוהו את עולמנו הפנימי - שייכותו לארץ הזאת עומדת לדעתי בסימן שאלה גדול.

ואני לא מתכוון לצד המשפטי. למה בדיוק התכוון ברוד בצוואתו: זה עניין לעורכי דין, לאותה עדת פונקציונרים שבוראים אצל קפקא את מכונת החוק. אלא כוונתי לעמדתו של קפקא עצמו בשאלת היהדות והציונות, עמדה מורכבת וטעונת סכסוכים עם עצמו, נמשכת ונרתעת, מתפעלת ומואסת, וניזונה בסופו של דבר מעצם הכפילות הבלתי-נפתרת הזאת.

שהרי מצד אחד יומניו ומכתביו של קפקא מעידים על עיסוק מתמיד ביהדותו ובמשמעויותיה, בציונותו (שגרשם שלום, למשל, אינו מטיל בה ספק) ובהשלכותיה. יש משהו סמלי בעובדה שברוד הביא את קפקא במזוודה ארצה. למלט את נפשו של קפקא היה לא רק למלט ידיד-נפש, אלא גם למלט את היהדות מן הקמים עליה. כי קפקא, אליבא דברוד, היה סופר יהודי לפני ולפנים, וברוד הוא שחנך את האסכולה היהדותית בחקר קפקא, כשסיפח למהדורה הראשונה של "הטירה" אינטרפרטציה תיאולוגית והכתיר את "המשפט" בכתר הדין האלוהי ואת "הטירה" בכתר החסד האלוהי. גרשם שלום, שהצטרף לידידו ולטר בנימין בשפיכת קיתונות של לעג על ברוד, אבל לא בהתנערות מן הגישה התיאולוגית, קיבל למעשה את הגישה הזאת, אם כי בפרספקטיווה משברית הקרובה לקבלה בגילוייה הכמעט-אפיקורסיים. דברים מאירי-עיניים בעניין זה כתב סטפן מוזס המנוח במאמר בשם "לשאלת החוק: תמונת קפקא על פי גרשם שלום" (באסופת המאמרים "Franz Kafka und das Judentum", מ-1987). מוזס מראה כי בעיני שלום, ההתגלות האלוהית קיימת אצל קפקא אבל פשרה אבד ואולי ישוב ויתפענח בעתיד, ואילו בעיני בנימין, ההתגלות עצמה אבדה מן העולם.

כך או כך, הפרשנות היהדותית של קפקא הולידה תלי-תלים של ספרים ומאמרים, וגם בעברית יצאו כמה וכמה מחקרים בכיוון זה, נידחים למרבה הצער, פרי עטם של נתן אופק, יורם בר-דוד, שרה לייב ואחרים. פרשנות ציונית-עקבית איני מכיר, אבל סימוכין מן היומנים והמכתבים לדבקותו של קפקא בציונות לא חסרים, כאמור, ואסתפק בשני ציטטים שמביאה שרה לייב בספרה "פרנץ קפקא. שאלה של זהות יהודית" (הקיבוץ המאוחד, 1998): "הבנתי שאם ברצוני להמשיך לחיות, עלי לעשות מעשה קיצוני ולפיכך להגר לפלסטינה", כתב במכתב לאחותו אוטלה; ו"ארץ כנען היא בהכרח ארץ התקווה היחידה", רשם ביומן מיום 28 בינואר 1922.

ואולם לא במקרה מוסיף קפקא בדבריו לאחותו אוטלה את המלים "קרוב לוודאי שלא הייתי מסוגל לעשות זאת", כלומר להגר לפלסטינה. ידוע שחשב ברצינות לעלות ארצה ולמד עברית אצל פועה מנצ'ל, ומאוד מתקבל על הדעת ש"לא הייתי מסוגל" קשור במחלתו שהחמירה באותם הימים. אבל אין ספק, נדמה לי, שלא רק חולשת הגוף אלא גם לבטי הנפש מילאו כאן תפקיד מכריע.

שאם לא כן, מדוע הוא מקפיד כל כך לטשטש כל עקב יהודי ביצירתו הספרותית? מדוע מעידות המחיקות בכתב היד של "הטירה" שבספריית אוקספורד על רצונו להרחיק כל רמז יהודי מפורש? מדוע הוא שם את הדיון התלמודי-המובהק במשמעות המשל "לפני החוק" ב"המשפט" דווקא בפי כומר בכנסייה ולא בפי רב? מדוע יש תהום כזאת, שעמד עליה גרשון שקד ז"ל, בין מכתביו ויומניו השטופים ביהדות לבין סיפוריו הנקיים ממנה, בניגוד בולט לרומנים ולמחזות ה"יהודיים" במפורש של בני דורו יעקב וסרמן, ארתור שניצלר או סטפן צווייג? ואם נתעלם מן הסיפורת, מדוע הוא חוזר ומבטא ביומניו ובמכתביו, בצד העניין העמוק ביהדותו, ניכור גמור מן העם היהודי ("מה לי וליהודים? בקושי מוצא אני שותפות כלשהי עם עצמי"), אם לא שנאה עזה, שחלה גם על עצמו ("לעתים הייתי רוצה ליטול אותם (ואת עצמי בתוכם)... לתוך מגירתו של ארון לבנים ולאחר מכן להמתין קמעה, ואז לפתוח את המגירה כדי להציץ ולראות אם כבר נחנקו כולם")?

לניתוח פסיכולוגי של הניכור והשנאה האלה לא אכנס, גם משום שקפקא עצמו הכריז "הקץ לפסיכולוגיה!" וגם משום שחוקרים לאין סוף המרו את פיו ויצאו בספקולציות פסיכולוגיות למכביר, רובן על יסוד היחסים עם האב. אסתפק ואומר מה שברור כשמש בצהריים: קפקא לא רצה לכתוב סיפורים "יהדותיים". הוא רצה שמצבו - בין השאר, כיהודי - יוליד סיפורים בגרמנית על המצב האנושי בכלל, על תלישות, רדיפה, אשמה, שיעבוד לחוק שרירותי.

אחת העדויות החשובות להשראה שבאה מן הקרע בלב סופר יהודי הכותב גרמנית היא המכתב למקס ברוד מיוני 1921. הוא מדבר בו על מצבם של הסופרים היהודים-גרמנים ויוצא דווקא מאותו "תסביך אב", אבל מנער חוצנו מן הפסיכואנליזה ומגיע הרחק ממנה: "יותר מן הפסיכואנליזה מוצאת חן בעיני במקרה זה ההכרה, שאותו תסביך אב... חל לא על האב החף מפשע, אלא על יהדותו של האב. רובם, שהחלו כותבים גרמנית, רצו להסתלק מן היהדות, בדרך כלל בהסכמתו הבלתי ברורה של האב (אי-הבהירות הזאת היא שקוממה אותם), רצו בכך, אבל ברגליהם האחוריות דבקו עדיין ביהדותו של האב וברגליהם הקדמיות לא מצאו קרקע חדשה. הייאוש שמתוך כך שימש להם השראה.

"השראה הראויה לכבוד לא פחות מכל השראה אחרת, אבל במבט מקרוב מציינות אותה כמה מוזרויות עגומות. קודם-כל, מה שייאושם התרוקן לתוכו לא יכול היה להיות ספרות גרמנית, כמו שנדמה במבט מבחוץ. הם חיו בין שלוש אי-אפשרויות (שרק במקרה אני קורא להן אי-אפשרויות לשוניות, שזאת הדרך הפשוטה ביותר לקרוא להן, אבל אפשר היה לקרוא להן בשם אחר לגמרי): אי-האפשרות שלא לכתוב, אי-האפשרות לכתוב גרמנית, אי-האפשרות לכתוב אחרת, וכמעט אפשר להוסיף אי-אפשרות רביעית, אי-האפשרות לכתוב" (תרגום שלי).

בדומה לגרשם שלום, שמאוחר יותר הכחיש את האשליה שאי פעם התקיים דיאלוג יהודי-גרמני, כך מכחיש כאן קפקא את האפשרות שיהודי הדבק ברגליו האחוריות ביהדות יכתוב ספרות גרמנית. כדי להימלט מאי-האפשרות המשולשת, שהיא מנת חלקם של עמיתיו הסופרים היהודים-גרמנים, הוא מנסה לנתק את רגליו האחוריות מן היהדות - שכך אני מבין את ההסתלקות מכל מוטיב יהודי מפורש בסיפוריו, לעשות מעין גלובליזציה במצב היהודי - כלומר, ליישם את מרכיביו: גלות, תלישות, שיעבוד וכו', למצב האנושי בכלל, ולשאוב מן הקרע הנואש השראה ולא "אי-אפשרות".

באופן זה הוא הופך את השלילי הקיצוני לחיובי, חרף דבריו הידועים במחברת הרביעית מתוך "מחברות האוקטבו": "מדרישות החיים לא הבאתי אתי דבר, למיטב ידיעתי, זולת החולשה האנושית הכללית. באמצעותה - מבחינה זו היא כוח אדיר - ספגתי לתוכי בעוצמה את השלילי שבתקופה הזאת, שהיא קרובה אלי מאוד, כמובן, שאין לי בשום פנים ואופן הזכות להילחם בה, אך יש לי הזכות לייצגה במידת-מה. במורשת החיובי המועט, כמו גם השלילי הקיצוני המתהפך לחיובי, אין לי חלק. לא הוליכה אותי אל החיים יד הנצרות, שאמנם היא שוקעת והולכת, כשם שהוליכה את קירקגור, ולא תפסתי עוד בציצית אחרונה של הטלית היהודית המתעופפת לה, כמו הציונים. אני סוף או ראשית".

על פי דבריו כאן מייצג קפקא את השלילי שבתקופתו, בלי להיאחז בציפורניו לא בנצרות השוקעת ולא ביהדות המתעופפת לה, ואילו ב"שלילי הקיצוני המתהפך לחיובי" אין לו חלק. אבל האפשרות שהוא לא רק "סוף" אלא גם "ראשית" מפריכה קביעה אחרונה זו: אם אמנם יש בו אולי ראשית חדשה, הרי זה דווקא משום שיש לו חלק בשלילי הקיצוני המתהפך לחיובי, משום שהקרע הפנימי הנואש שבו משמש לו השראה ליצירה גדולה.

אם לרדת מן המרומים האלה למרבאך נגד הספרייה הלאומית, נדמה אפוא כי לא בטוח כלל שקפקא מקומו כאן יותר משמקומו במרבאך. השופט הנכבד, אם ישאל את בעל השמחה, יצטרך למקם את כתבי היד שלו הכלולים בעיזבונו של מקס ברוד במקום בלתי אפשרי: בים הגדול המפריד בין מרבאך וירושלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו