בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתה בורח מפניך רק אליך

עימות עם שירי הבושה המאוחרים והחזקים כל כך של חיים גורי יוצר את העקומה הפוליטית הטראגית של חיינו בארץ הזאת

12תגובות

את אחד היפים בשיריה חותמת לאה גולדברג במלים:

אני הולכת אלי

בפנים שביקשת לשווא

כשהלכתי אליך.

באחד משיריו המאוחרים כותב חיים גורי:

הצרה שאין לאן לפנות,

שאתה בורח מפניך רק אליך.

שני קצוות: "אני הולכת אלי" מול "אתה בורח אליך". מצד אחד, השורות של לאה גולדברג חותמות שיר המדבר על השנים כמה שמפרכס את פניה, עונד לראשה חוטי כסף קלים "עד יפיתי מאוד", ומכאן יכולתה להתפייס, להיות מספיקה לעצמה, לחזור לעצמה, "ללכת אליה". גורי, מצד שני, מדבר על הליכה אחרת לגמרי אל עצמו, על בריחה. קדם לה הניסיון "ללכת בלעדיו", להימלט מפני עצמו, ועכשיו - הידיעה הנואשת שאין לאן ללכת אלא אל אותו "עצמו" שביקש ללכת בלעדיו.

ועוד הבדל גדול בין השניים: אצל גולדברג יש אני ואתה, יש "אלי" ו"אליך"; פעם הלכתי אליך, עכשיו אני הולכת אלי. אצל גורי מיטשטשים היוצרות, אין אני ואתה, יש רק אני שהוא אתה. האתה מנסה ללכת בלי האתה, האתה בורח מפני האתה אל האתה.

זה לא השיר היחידי בשיריו המאוחרים של גורי המופנה לאתה. אדרבא, הפנייה לאתה היא אחד מסימני ההיכר של שיריו המאוחרים: רובם ככולם מדברים אל גוף שני שאינו אלא בבואה שבראי, כולם שסועים בתווך. בכולם מתחוללת מה שקרא פעם "מלחמת אזרחים" - מלחמה בין אני ואתה שאינם אלא אני ואני. מלחמת אזרחים זו, הבריחה מפניו אל עצמו, עושה את שירתו לשירה פוליטית.

אני רואה את הגיחוך שמסתמן על שפתי הקוראים: שירה פוליטית? אם כך, מדוע נעדר מקומו של גורי מן האנתולוגיה "ואין תיכלה לקרבות ולהרג: שירה פוליטית במלחמת לבנון" שערכו חנן חבר ומשה רון ב-1983? ומדוע שב ונעדר מקומו מ"בעט ברזל: שירת מחאה עברית 1984-2004", שערכה טל ניצן ב-2005? האין פירושו של דבר שגורי סירב לתת ביטוי, "ישיר או עקיף", "להשתתפות באחריות למלחמה או לגינויה" - שהוא מה ש"עושה שיר לשיר פוליטי", לדעת עורכי האנתולוגיה הלבנונית? או שאינו רואה בשירה "מעשה חתרני המערער אקסיומות ומעבה סימני שאלה", אינו סומך ידיו על "זכותם של כותבים וקוראים כאחד להטלת ספק, לעכבה מוסרית, להתקוממות", כדברי עורכת האנתולוגיה השנייה?

כן, גורי לא נמנה עם המוחים, וכידוע גם לקח חלק פעיל במה שהמוחים מוחים נגדו. אם אני טוען שאף על פי כן שירתו המאוחרת - הקבצים "מאוחרים" (2002) ו"עיבל" (2009) ושני מחזורי השירה "דפים מספר הצוואות", שכולם נכללו עכשיו בכרך השלישי החדש של שיריו המקובצים (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד) - אם אני טוען ששירה זו היא שירת מחאה, הרי זה מפני שמחאה פוליטית יכולה להיות מופנית גם פנימה, מופנית לא אל האתה האחר אלא אל האתה שהוא אני.

דרכה של שירת מחאה שהיא יוצאת מן ההנחה שאני, המוחה, יודע ואתם לא, שאני פקוח-עיניים ואתם עיוורים. השיר הפוליטי "בא להוקיע", "לבקר ולעתים גם לגדף", כדברי חנן חבר ומשה רון, וממילא הוא נוקט בהכרח עמדה שאפשר לקרוא לה פטרונית. מ"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" של ביאליק ועד "ראיתיכם בכיעורכם שפלים בהתנשאותכם" של רמי דיצני ("בעט הברזל"), יש דווקא בעמדתו של המוחה משום התנשאות. לא במקרה מוסיף ביאליק "ולבבי סף דמעה", ומרכך את הפטרונות בכאב. ומשוררים אחרים מתמודדים עם ההתנשאות שבעמדתו של המוחה בדרכים אחרות. דליה רביקוביץ, באחד משיריה הפוליטיים העזים ביותר, גוזרת על עצמה - לא בלי לבוז לעצמה - "רחיפה בגובה נמוך", "לא מדרך כף רגל ולא מעוף": שהרי "אני לא כאן", ידי לא היו במעל הזה, אבל אני גם מסרבת להתעופף, מסרבת לדבר מגבוה בשעה שיד קשה לופתת את שערה של ילדת הרועים הקטנה. ואילו מקסים גילן, בשיר חזק בענוותו, אומר: "אני רואה את האויב בכל. אפילו בי" ("בעט ברזל", הדגש שלי), ומוריד את המאשים ממרומיו למעמד של נאשם. ומפורשים מכל דבריו של טוביה ריבנר: הלא ידינו ששפכו דמנו!

לאן נברח עוד מפנינו?

(שם)

"אתה בורח מפניך רק אליך", כמו עונה לו גורי בשורות שהבאתי לעיל. מתודעת האשמה והבושה הבלתי נסבלת בורח גורי אל עצמו האחר, אל שייכותו הבלתי-ניתנת-לערעור לארץ הזאת, לאותה ארץ ישראל שעיצבה אותו, על רחובות תל אביב הקטנה והדיונות וכרמי הגפן וריחות המרווה והזעתר ושיירות הגמלים והכוכבים בחוץ והרועה הערבי והחברים, כל אותם חברים שגופותיהם מוטלות שורה ארוכה ארוכה.

בריחה זו מן הבושה אל השייכות שותפים לה רבים מבני דורו, דור הולך וכלה. אולי לא כולם שותפים לבושה, אבל תחושת השייכות לאותה הוויה חמקמקת ועם זאת מוצקה מאין כמוה שקוראים לה אירונית ארץ ישראל היפה - תחושה שהתערערה אנושות בגלל מה שבא בעקבותיה - תחושה זו עומדת בעינה כגעגוע עז ובלתי ניתן לערעור. מן הגעגוע הזה אין גורי יכול להתנתק, והוא ממלא את שיריו. ולא עוד אלא ששיריו הם חלק מן הגעגוע הזה.

לי אישית היו "פרחי אש" שלו, שראו אור כשהייתי בתיכון, חוויה שירית ראשונה בזמן וראשונה במעלה, והמוסיקה שלהם היא בשבילי חלק אינטגרלי מאותה תחושת שייכות נפלאה וחדורת חרדה, חרדת המלחמה, החרדה לאחי שהיה מלווה שיירות לירושלים.

אלא שקרה מה שקרה והשייכות הלכה והתערערה. כך אצלי ואצל חברי, וכך - בצורה אחרת, מורכבת הרבה יותר, אולי מפני שהשייכות היתה אמיצה הרבה יותר - גם אצל גורי. אולי דווקא מפני שהיתה אמיצה יותר היה חורבנה טראומטי יותר. גורי הוסיף להיאחז בה בציפורניו, להימלט אליה מן הבושה שאכלה בו בעקבות התפתחויות שלא צפה מראש. הבריחה מעצמו אל עצמו יצרה את הזיגזג הנפשי הממלא את שיריו המאוחרים.

רגש האשם ושלוחותיו שולטים בשירים מאוחרים אלה שלטון בלי מצרים. די אם תקחו עשרה עמודים בלבד ותמנו את גילויי האשמה שבהם: התכנסות המתים שמתו על פניו (עמ' 14), התחושה שעוקב אחריו רוצח שכיר (15), הבריחה מפני עצמו (16), ההרגשה שהוא "ידוע לפרטיו" (שם), שעם זאת אולי יחשבו אחרים שהיה טוב יותר משנדמה לו (שם), הקריאה לעצמו לנסות איכשהו להשיב את הגזלה (17), נפשו הרודפת אותו (18), תשלום "דמי שתיקה" לזיכרונות (20), סירובם של הזיכרונות לתת לו "הנחה" (שם), החיפוש אחריו בעזרת האינטרפול (21), העתירה שחוקי ההתיישנות יחולו עליו (23).

טוב עשה חיים גורי שכלל לעומת זאת בכרך זה עצמו את שירי הזמר הפלמ"חיים משנות ה-40. הוא מתאר אותם בפתח הספר כ"שירי הווי ושירי מאבק נגד השלטון הבריטי העוין, שירי מלחמת הים שלנו, שירי ההעפלה, שנכתבו לא פעם מתוך היענות לבקשות חברי לנשק. יש בהם מן הקליל ומן הנלהב והזועם ומחזיונות העתיד ברוח הימים ההם. המשכם בשירי מלחמת העצמאות, כגון ‘באב-אל-וואד' ושיר ‘הרעות'". טוב עשה גורי שכלל אותם לא משום שאלה הפופולריים בשיריו, אלא משום שהעימות עם שירי הבושה המאוחרים והחזקים כל כך יוצר את העקומה הפוליטית הטראגית של חיינו בארץ הזאת: מן התקווה העיוורת עד המבוי הסתום. לא כולנו מרגישים כמוהו, ש"הביוגרפיה האמיתית שלנו", כדברי אנדרה מאלרו, שהוא מצטט באחד משיריו המאוחרים, "עשויה מהדברים שאנו מבקשים להביאם במסתורים". אבל אין ספק שגם רבים מאתנו - גם מי שלא רקד לקול תופי הניצחון בתום מלחמת ששת הימים - שותפים לאותו קשר עז עם מה שהיה פעם, לאותה אשליה מתוקה שהתנפצה.

דניאל צ'צ'יק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו