בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לרביעיית בנביץ ולספרות

2תגובות

לאחרונה שמעתי קונצרט של רביעיית מיתרים מפראג, רביעיית בנביץ, שניגנה רביעיות של היידן, יאנאצ'ק וסמטנה. היה נחמד בעיני שבארבעת חברי הרביעייה יש שני יז'י ושני שטפאן, ושישבו בצורה מוצלבת, כלומר לפי הסדר יז'י-שטפאן-יז'י-שטפאן. גם ההתלהבות הניכרת שלהם, מין חדוות נעורים רעננה, כבשה את הלב.

אם היו פקפוקים, הרי זה ביחס לנגינה עצמה. כבר בנגינת היידן היה משהו מאוד לא היידני, ואחרי יאנאצ'ק וסמטנה נדמה היה לי (ואני מתנצל על חוסר המקצועיות) ששמעתי שלוש יצירות מאת אותו מחבר: כולן סוערות, מתפרצות, שופעות ניגודים חריפים ודינמיקה קיצונית. לא המאות ה-18 (היידן), ה-19 (סמטנה) וה-20 (יאנאצ'ק) התפרשו לנגד אוזני, מאה-מאה וצביונה המיוחד, אלא איזו סערת יצרים אוניפורמית ועכשווית מאוד.

כדי לוודא שאכן מדובר במאות ה-18, ה-19 וה-20, מיהרתי להציץ בתוכנייה, ושם התברר לי ש"מטרתם של ארבעת חברי הרביעייה היא להציג זוויות מבט חדשות על יצירות נודעות". אה, אמרתי לנפשי, זהו זה. זווית המבט החדשה על הרביעייה של היידן, רביעיית "הבדיחה" המקסימה, קובעת שהיא דומה ליאנאצ'ק. לא אלגנטיות, לא שלווה קלסיציסטית, אלא מתח, קונפליקט, טלטולים עזים. והוא הדין - אולי במנה פחות גדושה - ברומנטיקה של סמטנה: לא כמיהה חרישית, לא אינטימיות, אלא צעקה.

אני לא מנסה לומר שאין זרעים של מתח והפתעה ב"בדיחה" של היידן ("נוצר משחק בין הפסקות מפתיעות לבין נגינה חרישית", נכתב בתוכנייה), או שאין גורל ומאבק אצל סמטנה, כדברי סמטנה עצמו. אבל השאלה שניקרה במוחי היתה: למה למתוח קו תחתי עבה מתחת לכל מתח וגורל? למה להגיד להיידן: אתה לא מספיק מתוח בשבילי? ולסמטנה: אתה לא מספיק גורלי? למה לצבוע את כולם בצבעי המאה ה-21 הצעקנית והמרוסקת?

אי-פי

האזנה לשידור קונצרט של הפסנתרן הפיני אולי מוסטונן ב"קול המוסיקה", ימים אחדים אחר כך, שיכנעה אותי שהמטרה "להציג זוויות מבט חדשות על יצירות נודעות" אינה תופעה נדירה. הנה גם הפסנתרן המהולל הזה, שניגן את הקונצ'רטו הראשון של בטהובן וגם ניצח עליו בדיוק כמו שניגן אותו, הציג זווית מבט חדשה על יצירה נודעת. מה זה חדשה! הכל ברקים ורעמים, חתחתים ונפתולים, ואפילו הקפיציות הג'זית של הפרק האחרון נהפכה לבטישה פילית זועמת. והמדובר בבטהובן המוקדם, הכמעט מוצרטי, לפני שנהיה זועם ממש.

אתם לא לבדכם, אמרתי בלבי לחברי רביעיית בנביץ, גם אולי מוסטונן מציג זווית מבט חדשה. אבל אז התחלתי לחשוב מחשבות יותר קרובות לתחום שלי. שאלתי את עצמי אם גם לנו, העוסקים בספרות, מותר למתוח קו תחתי עבה מתחת למה שרק נרמז אצל סופוקלס, או שייקספיר, או דיקנס, או מי שלא יהיה. האם כדאי שהמלט - כמו שקרה באחד העיבודים שלו לקולנוע - יבעל את אמו, פשוטו כמשמעו, משום שהפסיכולוגים במאה ה-20 טוענים שזה מה שהיה רוצה לעשות? או האם ראוי בכלל לטעון - כמו הפסיכואנליטיקון ארנסט ג'ונס בספרו על המלט ואדיפוס - שהסיבה לכך שהמלט אינו ממלא את חובתו להרוג את אביו החורג היא שדרישה זו מתקשרת עם משאלתו הלא-מודעת להרוג את אביו הביולוגי ולרשת את יצועו? האם זה לא קצת יומרני לדעת את הלא-מודע של שייקספיר, או אפילו לדעת רק את מודעותו ללא-מודע של המלט, ומה גם לדחוף את הלא-מודע הזה לחזית הבמה?

ואם למתוח קו של הקבלה עם היידן נוסח רביעיית בנביץ, האם רצוי להתעלם מעמדות פילוסופיות מן המאה ה-16 וה-17 (שייקספיר), כמו מעמדות מוסיקליות מן המאה ה-18 (היידן), ולהעמיד במקומן את עמדותינו אנו, הרחוקות מהן כרחוק מזרח ממערב?

ברור שיש כאן ים של בעיות. מי לידנו יתקע שאנחנו יודעים מהן העמדות המקוריות? מי יודע אם תפישותינו ביחס לרוח הזמן של היידן או שייקספיר נכונות? ומכאן, מי יודע אם הן נוגדות, ובמה הן נוגדות, את רוח זמננו אנו? ובעיקר: מה יהיה על אחת התחבולות הפוריות ביותר שבידינו - האנכרוניזם?

אנכרוניזם הוא בדרך כלל מלה גסה. מתכוונים למשהו שעבר זמנו, שנהיה מיותר. אומרים למשל שהדמוקרטיה במדינת ישראל של היום היא אנכרוניזם. אבל אנכרוניזם לדיוקו הוא ייחוס של משהו לתקופה שלא יכול היה עדיין להיות קיים בה. שייקספיר, למשל, חוטא באנכרוניזם כששעון מצלצל שלוש ב"יוליוס קיסר"; ויוצרי הסרט "טיטניק" שטבעה ב-1912 חוטאים באנכרוניזם כשהגיבורה משלמת במטבע ועליה דיוקנו של הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט.

ואולם, מנגד, האנכרוניזם לא מוכרח להיות חטא. הוא יכול להיות אפילו מקור השראה. אני נזכר ברשימה שכתבתי לפני שנים רבות וקראתי לה "שבחי האנכרוניזם". מה שדחף אותי אז לשבח את האנכרוניזם היה שיר שכתב המשורר טדרוס אבולעפיה במאה ה-13. טדרוס מתאר שם את הבור האפל בבית הסוהר שבו ישב, בור שדייריו שוכבים "בין פרעוש ויתוש וכינים לוהטים". הכינים הלוהטים הדליקו אותי מיד: חשבתי על הנמר הבוער ביער האפל בשירו המפורסם של ויליאם בלייק ועל הכינים המתפצחות תחת אצבעותיהן החשמליות של הנזירות הפולות כינים מראשו של הנער, בשירו של ארתור רמבו "פולות הכינים". אסוציאציות נחמדות - עד שקראתי את תרגומו האנגלי של ט. כרמי לשירו של אבולעפיה (באנתולוגיית השירה העברית של "פנגווין", בעריכת כרמי) והתגלתה לי בורותי: לא בלוהטים כאש המדובר, אלא ב"לועטים"; הכינים אוכלות את בשרם של האסירים, כבתהילים נ"ז, 5: "בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני-אדם".

אם בכל זאת יצאתי אז להגנת האנכרוניזם, הרי זה מפני שחשבתי שאי אפשר למחוק את הרושם הראשון, האנכרוניסטי, של הקורא. גם אם ימהר לתקן את הרושם הראשון בעזרת ספרי היסטוריה, או בעזרת גוגל הכל-יודע, עדיין יהבהבו בו הכינים הלוהטות ויסרבו להתמחק לגמרי לטובת הכינים העוקצות. כלומר, דרוש מאמץ לא קטן כדי להתגבר על האנכרוניזם הבלתי-אמצעי ולאמץ את הראייה ההיסטורית שתעשה צדק עם היוצר, רוחו וכוונותיו.

ומי אומר שמוטל עלינו לעשות אתו צדק? ברגע ששלח את לחמו על פני המים, איך לא יתרטב? וברגע שהגיע הלחם הרטוב לידינו, איך נחזור ונייבש אותו לצורתו המקורית? ולמה נרצה בכלל לייבש אותו? ואיך נדע מהי הצורה המקורית? שאלות קשות. והמסקנה היא שאולי צדק ארנסט ג'ונס כשעשה בהמלט כבתוך שלו - ואולי לא; אולי צדקה רביעיית בנביץ כשהפכה את היידן לבן-זמננו - ואולי לא; ואולי צדקתי אני כשהתלהבתי מן הכינים הלוהטות - ואולי לא.

ברור שיש הבדל חשוב בין הכינים הלוהטות, מצד אחד, והמלט של ג'ונס או היידן של רביעיית בנביץ, מצד שני. בשני האחרונים האנכרוניזם נובע ממה שקוראים הצבה-בחזית (Foregrounding) של מה שרק נרמז במקור: בזעם המוגזם של המלט כלפי אמו, או במשחק הניגודים אצל היידן. ואילו במקרה הראשון, זה של הכינים, האנכרוניזם בא מאי הבנה או אי ידיעה: לא ידעתי ש"לוהטים" בלשונו של אבולעפיה פירושו "לועטים" בלשוננו שלנו. אבל בכל שלושת המקרים, דומני, אני שומע וקורא מה שהמאזין או הקורא המקורי לא יכול היה (כנראה) לשמוע או לקרוא. ובכל שלושת המקרים יקשה עלי, במידה יתרה או פחותה, להיפטר מנקודת הראות שלי, כאן ועכשיו.

את הטלטול בין שתי נקודות הראות, ההיסטורית והאנכרוניסטית, אפשר להשוות למה שקרוי פלימפססט: קלף, או בד, שטקסט או ציור אחד נמחק ממנו חלקית כדי לפנות מקום לטקסט או ציור שני, ומתקבלות שתי שכבות טקסט או ציור המונחות זו על גבי זו. משחק הגומלין בין שתי השכבות יכול להיות מרתק; השאלה היא אם השכבה העליונה דקה דיה לתת לשכבה התחתונה להציץ מבעד לחרכים ולא לכסות אותה כליל, ואם היא טנטטיבית דיה לפנות מקום בבוא היום לשכבה שלישית.

לשון הרע מספרת על ביאליק, שאמר פעם לידוענית עבת בשר: "גברתי, קחי שני כיסאות ושבי". זה מה שנגזר גם על מי שיושב לנגן את היידן או לקרוא את "המלט": לקחת שני כיסאות ולשבת. כיסא אחד מרופד ומפואר, מן המאה ה-16 או ה-18, והשני זוויתי ורעוע, מן המאה ה-21.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו