בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן עצמי בראי קמור

תגובות

לאחרונה התגלגל לידי ספר נפלא בשם "500 דיוקנים עצמיים", בהוצאת פיידון, לונדון. הספר עצמו לא חדש, בן 12, אבל לידי התגלגל רק עכשיו. הוא מתחיל למרבה הפלא בתבליט מצרי מלפני כ-4,400 שנה, המתאר קרב על נהר, והאמן עצמו כורע בסירה. הספר נחתם ב"ספרמיני" (זרעים קטנים) של האיטלקי מאוריציו קאטלאן מ-1997, אינסטלציה של 500 ראשים שכל אחד מהם גודלו כ-10 ס"מ ולכולם פרצוף אחד: דיוקנו העצמי של האמן. בין שניים אלה משתרעת גלריה מרהיבה של דיוקנים עצמיים משלל ארצות בסדר כרונולוגי: ביניהם שמות ידועים כליאונרדו ומיכלאנג'לו, דירר ורמברנדט, ואן-גוך ובייקון, וגם שמות פחות ידועים, או אף עלומי-שם ונטולי תאריך.

שני הקצוות - האמן כדמות אחת בהקשר רחב של קרב על נהר, ולעומתו האמן שראשו מוכפל 500 פעמים בלא הקשר כלשהו - הצטיירו לי כתחילתו וסופו של תהליך גדול ומקיף. כמי שעוסק בספרות ולא באמנות חשבתי שיש השלכות מעניינות לתהליך הזה בתחום שלי. שאלתי את עצמי מיהו הסופר, או המשורר, המצמצם את עצמו לחלק אחד מהקשר רחב, ומיהו הסופר או המשורר המכפיל את עצמו 500 פעמים ומזריע ב"ספרמיני" שלו עולם ומלואו.

אנדריאה אורקניה מאמצע המאה ה-14 מציג עצמו כדמות צדדית מאוד בתבליט שיש בכנסייה בפירנצה, שנושאו "מותה של הבתולה הקדושה ועלייתה השמימה". מאזאצ'ו, בראשית המאה ה-15, מצייר את עצמו בין הדמויות המקיפות את ישו בציור הקיר "תשלום המס". ופיליפו ליפי, בצניעות מופלגת, מעמיד עצמו בצלה של דמות צדדית ב"הכתרת הבתולה" מאמצע המאה ה-15. בכל אלה הדיוקן העצמי אינו נושא התמונה אלא משהו מעין חתימה בשוליים: הצייר מציין שהוא היוצר, אבל בשום פנים ואופן אינו רואה עצמו כמי שראוי לשמש בעצמו נושא ליצירה. כאחד העדים בני החלוף למעשה הגדול שאינו בן חלוף - להכתרת הבתולה, למותה - הוא מציג עצמו כנושא עיניו אל הבתולה ומתבטל לחלוטין לנוכח המעמד הנצחי המצויר.

הוא הדין, נדמה לי, גם באותם דיוקנים עצמיים המציגים את הצייר לא כעד משתתף במאורע גדול, אלא כנבל הבא על עונשו במאורע כזה. קרווג'ו, למשל, בוחר לשוות את דיוקנו לראשו הכרות של גולית ולא לפניו של דוד האוחז בציצית הראש הכרות. כריסטופנו אלורי, בציורו "יהודית והולופרנס", עושה כמוהו: פרצופו של הולופרנס כרות-הראש הוא דיוקנו של הצייר. ומגדיל לעשות מיכלאנג'לו, המתחבא ב"יום הדין" שבקפלה הסיסטינית בדמותו של ברתולומיאוס הקדוש שפשטו את עורו. לא אנחש מה הרקע הפסיכולוגי להתעללויות עצמיות כאלה, אבל גם כאן, מכל מקום, נוכחותו של האמן אינה עיקר.

אבל ב"סגידת האמגושים" של בוטיצ'לי, מן המחצית השניה של המאה ה-15, קורה דבר מעניין. שוב מעמיד עצמו הצייר כאחד מן הפמליה הסוגדת, אבל עיניו כבר אינן מופנות כעיני כל השאר אל הבתולה והתינוק, אלא הוא מפנה פניו אלינו, הצופים, ומבט עיניו מתריס ואפילו מחוצף, מבט שאומר כאילו: מה שמתחולל כאן חשוב בלי ספק, אבל שימו לב אלי, כאן ועכשיו: יש לי גלימה זהובה ושיער ערמוני ומתולתל ואני גם צייר בכלל לא רע. האמן השולי חורג מן השוליים, עושה שרירים, אולי בא לרמוז שמלבד הבתולה והתינוק והאמגושים גם לו יש תפקיד לא מבוטל במעמד המצויר הזה.

חריגה קלה בכיוון נוסף ניכרת בדיוקן עצמי של הנס הולביין האב, אביו של הבן המפורסם ממנו. לא זו בלבד שהוא מצייר את עצמו כנושא לעצמו ולא כמשקיף על איזה מעמד דתי היסטורי נשגב (וזה כבר לא נדיר במאה ה-16), אלא שעיניו אינן מופנות אלינו, כלומר אל הראי המשקף אותו, אלא הן נשואות למעלה, אולי לשמים, אולי לאיזה אובייקט גבוה. הצייר מתנתק אפוא מדיוקנו המיידי, הנשקף אליו מן הראי, ומעצב את עצמו בחינת מישהו אחר, המביט בכיוון אחר. החריגה הקלה הזאת יש בה בעצם מהפך שלם: הדיוקן העצמי מסתתר מאחורי האחר, או לחלופין, האחר מסתתר מאחורי הדיוקן העצמי. הגבולות מיטשטשים. אפשר אמנם לטעון שגם הדיוקן העצמי כאחד מן הפמליה סביב ישו או כראשו הכרות של גולית הוא העצמי-בחינת-אחר, אלא שכאן, בדיוקן העצמי של הולביין, אין האחר מופיע כדמות היסטורית אלא כדמותו של הצייר עצמו, דמותו של האני, אבל האני שהוא בו בזמן אחר.

לא שמכאן והלאה נמנעים הדיוקנים העצמיים מלהישיר את מבטם אלינו; אדרבה, רובם ככולם מסתכלים בנו עד עצם היום הזה ישר בפרצוף. אלא כוונתי לומר שהעצמי האינדיבידואלי צץ ועולה וכובש את מקומו כאובייקט לעצמו ומשתלט על הכללי שהיה חלק ממנו. דירר, המצייר את עצמו בדמות ישו, לא מתבטל מפני ישו אלא מעלה את ישו אליו. ורמברנדט, שעיסוקו בדמות עצמו הוא כמעט אובססיבי, בודק את עצמו שוב ושוב לא בהמשכיות של תודעתו האחת, אלא בחליפות התמורות שעוברת דמותו שבראי. ולא אלאה אתכם בפירוט התמורות המרתקות הנוספות שעובר הדיוקן העצמי על פי הספר הנפלא הזה, עד שהוא מגיע לדיוקן המוכפל פי 500 של קאטלאן בן זמננו, וריאציה נוספת על ה"שעתוק הטכני" הידוע של ולטר בנימין ואנדי וורהול.

אם לחזור להשלכות של תולדות הדיוקן העצמי לתולדות הספרות, יש הרבה מן המקביל בין השתיים. גם הספרות עוברת ממיקומו השולי של היוצר בתוך ההקשר הדתי-היסטורי בימי הביניים למעמדו המרכזי יותר בהומניזם של הרנסאנס, וכן מן הדבקות בקונוונציה ובז'אנר להבעה אינדיבידואלית עצמאית יותר.

פטררקה או שייקספיר כבר יודעים לשעבד את הצורה הנדושה של הסונטה לביטוי אישיותם העצמית, אף שנזהרו לשמר את התוקף האוניברסלי של מה שנאמר בשירים.

בהמשך תולדותיה עברה הספרות תמורות מקבילות במידה רבה לאלה שעבר הדיוקן העצמי, תמורות שהתאפיינו בין השאר בטלטול מתמיד בין האני לאחר, בין הגלוי למוסווה, בין הפתוח לסגור. אולי מותר להכליל ולומר שכתגובת-נגד לביטוי עצמי זה, המגיע לשיאו ברומנטיקה, התגבר בתקופה המודרנית יסוד האחרות ואפילו ההזרה, הן בדיוקן העצמי והן בספרות.

הגדרה עשירה ומדויקת לכפילות הזאת אני מוצא בשיר ארוך של המשורר האמריקאי ג'ון אשברי, "דיוקן עצמי בראי קמור", שתורגם לפני שנים בידי זלי גורביץ' (הוצאת עכשיו-סתוית, 1982). אשברי יוצא מדיוקן עצמי של האיטלקי פרמיג'נינו (1523), אחד הנועזים בדיוקנים בספר שלפני. מדוע נועז? מפני שהצייר החליט לצייר את עצמו בראי קמור ו"ציווה על חרט להכין לו כדור עץ/ חילק אותו למחצית, החליקו/ עד מידת הראי, וכונן עצמו/ באמנות רבה להעתיק כל מה שראה במראה". התוצאה, בלשונו של אשברי, היא ש"יד ימין/ גדולה מהראש, פורצת אל המתבונן/ וסרה קלות הצדה, כאילו להגן/ על מה שמפרסמת". להגן על מה שמפרסמת: זוהי, בתמונה אחת שחוזרת בשיר בווריאציות שונות, תמצית הדבר. מה הדבר שהיא תמצית שלו? אולי שיצירת האמנות, שהיא לעצמה סטטית, יש לה השפעה דינמית על הצופה, היא מפרסמת את עצמה ובה בשעה מגינה על עצמה, אינה מבזבזת את עצמה, נשארת מה שהיא. ואולי - לענייננו ברשימה הזאת - שהדיוקן העצמי, ובמקביל היצירה הספרותית, מגלים את האני ובה בשעה מסתירים אותו, משתמשים באוטוביוגרפי ובה בשעה מרחיבים וממשמעים (מלשון משמעות) אותו לכלל האחר.

ומה הלקח? לא שלכל דבר צריך להיות לקח, אבל כשמסתכלים סביב, בשפע השירים והרומנים הרואים אור כאן כל יום ויום, נדמה שמשהו פגום אצלנו ביחס בין האני לאחר. הדיוקן העצמי לבש כאן ממדים מוגזמים.

כל ניד וניע של רחשי נפש המשורר או הסופר מזמין פרסום, לפעמים פרסום פרטני עד שעמום, ואילו השלב הבא, שלב שאי אפשר בלעדיו, שלב פיתוח העצמי לכלל האחר - שלב של אימפרסונליזציה שהיא גורם לא פחות מכריע מאשר יסוד הדיוקן עצמי - יוצא מקופח. אולי כדאי שנלמד מפרמיג'נינו להביט על עצמנו בראי קמור. אז תפרוץ ידנו אל המתבונן, אבל גם תסור קלות הצדה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו