בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דקל הזהב והפיל בקוף המחט

2תגובות

"אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו... אמר רבא תדע שלא מראין לו לאדם לא דקל העשוי זהב ולא פיל העובר בקוף המחט” ‏(בבלי, ברכות נה ע”ב, חלקית בתרגום‏).

תאמרו: מה לי ולמסכת ברכות שבתלמוד הבבלי? מה שלמדתי הוא ספרות אנגלית ומה שאני עוסק בו לאחרונה הוא שירה גרמנית. אלא שמאז ומעולם קינן בי חשד שאין דבר מַחכים יותר מאשר להציץ לדיסציפלינות שכנות. אחרי שלמדתי ספרות חשבתי שמוטב היה להתמחות בפילוסופיה, וכשטבלתי אצבעות בפילוסופיה חשבתי על לימודים קלאסיים - וזאת מפני שדווקא כשאתה חורג מן התחום שלך אתה לומד להבין אותו.

ובכן, בזכותו של ידיד הגעתי לספר שהוא לא בדיוק לחם חוקי. שמו “ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה: קריאה במסכת החלומות שבתלמוד הבבלי” ומחברו חיים וייס ‏(אוניברסיטת בן גוריון ודביר, 2011‏). והתברר לי גם הפעם שאין מקור יעיל למחשבה יותר מתחום שאתה בור גמור בו. אולי משום שהמונחים וסגנון החשיבה הנהוגים בתחום שלך מוליכים אותך בדרכים כבושות, ואילו החריגה מהם פותחת נופים חדשים.

בשאלת מקורו של החלום, כותב וייס, יש במסכת החלומות ‏(כינוי לאותם דפים במסכת ברכות העוסקים בחלום‏) שתי עמדות המשקפות את שני הקצוות המקובלים בעולם העתיק: “האחת רואה בחלום תוצר חיצוני לאדם, שמקורו בכוחות שמימיים כלשהם, ואילו האחרת רואה בחלום תוצר אישי המשקף את עולמו הפנימי של החולם... או שמקורו חיצוני אלוהי או שמקורו פסיכו־ביולוגי” ‏(עמ’ 51‏).

על המקור האלוהי אבד הכלח ‏(אצלי לפחות, ובעיקר מאז פרויד‏). לעומת זאת, מה שעורר בי עניין הוא המקור הכפול של החלום: חיצוני ופנימי. מתברר שבין החיצוני והפנימי קיימת “מערכת יחסים סבוכה”. כי מה אומר ר’ יונתן בפסוק המצוטט לעיל: “אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו”: מצד אחד “מראין לו”, מצד שני “מהרהורי לבו”. כדברי וייס: “מחד גיסא, ר’ יונתן קובע כי ‘מראין’ לאדם, כלומר לא החולם עצמו קובע את תוכן חלומו כי אם גורם חיצוני לו. מאידך גיסא, באותה נשימה הוא קובע כי מה שאותו גורם חיצוני מראה לחולם אינו אלא הרהורי לבו. הגורם החיצוני משמש למעשה מראה, המשקפת לחולם את עולמו הפנימי, מעין קול שהחולם אינו יכול להשמיעו בעצמו” ‏(עמ’ 52‏).

רויטרס רויטרס

הפרדוקס הזה, של הפנימי שהוא חיצוני והחיצוני שהוא פנימי, הזכיר לי משהו שקראתי לאחרונה. אחרי חיטוטים מרובים נזכרתי ‏(לבושתי‏) שמה שקראתי לאחרונה אינו אלא קטע שתירגמתי אני עצמי לפני זמן קצר מתוך מסה של המשורר האוסטרי ממוצא יהודי הוגו פון הופמנסטל:

“אם נרצה למצוא את עצמנו, אַל נרד לפנימיותנו: בחוץ ניתן למצוא אותנו, בחוץ... העצמי שלנו אינו קנייננו, הוא נושב עלינו מבחוץ, בורח מאיתנו לזמן רב ושב אלינו בנשימה אחת... לא בתא הצר של לבנו שוכנת השירה, אלא בטבע העצום, הבלתי־נדלה כולו... מכל גלגוליה, כל הרפתקאותיה, מכל התהומות וכל הגנים לא תביא איתה בחזרה אלא את נשימתם הרוטטת של רגשות האדם... כי למעופה אין גבולות, אבל במהותה היא מוגבלת: כי מה יכלה להביא איתה בחזרה מתהום כלשהי של העולמות אם לא רגשות אדם, שהרי אינה אלא שפתו של האדם!” ‏(הופמנסטל, “דבר, חלום, אדם”, מבחר, הוצאת כרמל 2012‏).

מדוע נזכרתי בשורות אלה דווקא? מפני שגם כאן יש פרדוקס דומה. את פנימיותנו, אומר הופמנסטל, ניתן למצוא בחוץ. לא בפנים שוכנת השירה, אלא בעולם האינסופי, אבל מה שה יא מביאה איתה מהמציאות האינסופית אינו אלא את עצמנו. בפרפרזה על ר’ יונתן: אין מראין לו למשורר אלא מהרהורי לבו. הגבולות בין המקור הפנימי והחיצוני של השירה - והחלום - מיטשטשים עד מאוד. בשני המקרים “נושב עלינו” העצמי שלנו מבחוץ; בשני המקרים הוא מביא לנו מבחוץ את עצמנו.

להסתכלות העמוקה הזאת השלכות רחבות מאוד. יש בה, כמדומה, כדי לערער כמה הנחות מקובלות, ולא רק בתחום השירה. אשר לשירה, קופצת מיד לראש ההבחנה הנדושה בין שירה המשקפת את העולם ושירה המבטאת את המשורר, שירה מימטית ושירה אקספרסיבית, מה שאחד המלומדים קרא ראי מצד אחד ומנורה מצד שני. אומרים למשל שבראשית המאה ה–20 נוצרו שני זרמים בשירה והם אבני פינה של המודרניזם: מצד אחד האקספרסיוניזם, שכולו ביטוי עצמי מועצם, וכנגדו האימג’יזם, המתבונן אובייקטיבית במציאות. אבל אם הביטוי העצמי בא מבחוץ, והחוץ מביא לנו את עצמנו, משמע ששוב אין הרבה טעם בהפרדה בין חוץ ופנים. הנה למשל שיר אימג’יסטי מובהק, “המריצה האדומה” של ויליאם קרלוס ויליאמס:

“כל כך הרבה תלוי
ב

מריצת
גלגלים אדומה

מזוגגת במֵי
גשם

ליד התרנגולות
הלבנות”

השיר האימג’יסטי הזה הוא בגדר מנורה לא פחות מאשר ראי, משום שתמונת המריצה האדומה והתרנגולות הלבנות היא תמונת יחסו הפנימי של הדובר אל המציאות האמריקאית לא פחות משהיא תמונת המציאות האמריקאית עצמה. ואילו השורות הבאות של דוד פוגל, משורר שאפשר למנות אותו עם האקספרסיוניסטים -

“לאט עולים סוסי
על מעלה ההר,
לילה כבר שוכן שחור
בנו ובכול”

- כולן פנימיוּת, אבל פנימיות ש”נושבת עלינו מבחוץ”, ממעלה ההר ומן הלילה השחור.
אולי אפשר להכליל ולומר - אף שהכללות, כנבואות, ניתנו לשוטים - שהנושא האמיתי, בשירה כמו בפילוסופיה, בפסיכולוגיה כמו באמנות, הוא קו התפר ולא הבד התפור. במה מתעניינים הפילוסופים אם לא בקו התפר בין סובייקט לאובייקט? או האמנים, בין המופשט לפיגורטיבי? או הפסיכולוגים, בין המולד והסביבתי? וכן הלאה. המגע בין חוץ ופנים הוא, כמדומה, השאלה הנצחית, המעסיקה אותנו באלף וריאציות.

אולי מותר רק להוסיף, שמבחינה אחת מכרעת שונה הווריאציה השירית מן השאר. נחזור רגע לחלום ולחלקו השני של הציטוט ממסכת ברכות שהבאתי לעיל: “אמר רבא תדע שלא מראין לו לאדם לא דקל העשוי זהב ולא פיל העובר בקוף המחט”. חיים וייס מפרש: מה ש”מראין לו לאדם” בחלום לא יכול להיות ‏(א‏) דבר שלא ראה מעולם, כגון דקל עשוי זהב, ו‏(ב‏) דבר הסותר את חוקי הטבע וההיגיון, כגון פיל שעובר בקוף המחט. והנה כיום ברור שאף אחד משני הסייגים האלה אינו חל על החלום - לא כל שכן על השירה. שאם לא כן, מה יהיה על דוכיפת הזהב של ביאליק, שוודאי לא ראה כמוה מעולם, או על כל מטאפורה שירית - “שפתותיו שושנים נוטפות מור” - הסותרת בגלוי את חוקי ההיגיון?

כלומר, הדוגמאות שמביא רבא קובעות - ברוח זמנו - את גבולות החלום; את גבולות השירה, לעומת זאת, לא ניתן לקבוע. השירה שופעת דקלי זהב ופילים העוברים בקוף מחט. היא עושה כבתוך שלה בחומרי המציאות. ולכן נפלאה כל כך ההגדרה שהגדירה המשוררת האמריקאית מריאן מור את מה שהמשורר מציג לנגד עינינו: “גנים דמיוניים ובתוכם קרפדות ממשיות”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו