בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאה ה-20 מתפוררת לרסיסים

הניסיון לכתוב יצירה טוטאלית, המחבקת את היקום כולו, נכשל במיוחד במאה של קפקא ובקט. מה שעבר למאה ה-21 הוא רק רצף שרירותי של אותיות וסימנים שבורים

14תגובות

אחד ה”ערכים” שייחס הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו לספרות המאה ה–20, וגם קיווה להנחיל אותו למילניום הבא, היה molteplicita, או ריבוי. הריבוי מופיע כערך ספרותי אחד מבין שישה ‏(בעצם חמישה, את השישי לא הספיק קאלווינו להשלים‏) בספרו הקטן “שישה תזכירים למילניום הבא”, שהוא הטקסט האחרון שכתב, סדרת הרצאות שעמד לשאת באוניברסיטת הרווארד ב–1985; אלא שהוא מת ערב צאתו מאיטליה לארצות הברית.

הריבוי נוסח קאלווינו הוא מושג השופע אנרגיה אופטימית. נושא ההרצאה הנקראת “ריבוי” הוא “הרומן העכשווי כאנציקלופדיה, כשיטה של ידע, ומעל לכל - כרשת של קשרים בין האירועים, האנשים והדברים שבעולם”. “מה שלא תהיה נקודת המוצא”, הוא אומר, “העניין הנדון מתפשט יותר ויותר, מקיף אופקים רחבים יותר ויותר, ואילו ניתן לו להרחיק עוד ועוד בכל כיוון, היה מחבק בסופו של דבר את היקום כולו”. והוא מצטט את גתה, שסיפר בסוד לשרלוטה פון שטיין על תוכניתו לכתוב “רומן על אודות היקום”, ואת פול ואלרי שכתב “חיפשתי, אני מחפש ואחפש את מה שאני קורא התופעה הטוטאלית, כלומר מכלול התודעה, היחסים, התנאים, האפשרויות, האי־אפשרויות”.

קאלווינו יודע כמובן שהשאיפה להקיף הכל מתנגשת בהכרח עם עיצוב צורה או תבנית כללית. הוא יודע שקיים “סוג יצירה, שבמאמץ להכיל כל דבר אפשרי אינה מצליחה ללבוש צורה, לברוא לעצמה קווי־מיתאר, ומתוך כך היא נשארת בלתי שלמה מעצם טבעה”. דוגמה אחת לסוג זה היא לדעתו הרומן “האיש בלא תכונות” של רוברט מוסיל. בחשבון אחרון חביב עליו יותר מכל יוצר כבורחס, הממזג טוטאליות עם תִבנות חד, טיפול ביקום כולו או באטריבוטים שלו עם צורה חסכונית, גיאומטרית, גבישית. מכל מקום ברור שקאלווינו דוגל במאמץ לטוטאליות שהוא מוצא בספרות העכשווית, ריאקציה “ריבויית” נגד הספציאליזציה של המדע המודרני.

אבל ריבוי, יש להודות, הוא לא רק תוצאה של מגמה מבורכת להקיף עולם ומלואו. ריבוי הוא גם תוצאה לא־מבורכת של התפוררות העולם לרסיסים. ריבוי הוא סימפטום לא רק של חיבוק והכלה, אלא גם של התנפצות. דוקא צד אחרון זה, ולא הצד שקאלווינו דוגל בו, הוא הצד של הריבוי שהנחילה המאה ה–20 למאה הבאה אחריה.

אחד הביטויים המוקדמים לשבר הזה הוא ה”מכתב” הפיקטיבי ‏(1902‏) של המשורר האוסטרי ‏(שסבא־רבא שלו היה יהודי‏) הוגו פון הופמנסטל. במכתב זה, שכותב משורר אליזבתי בדוי לפטרונו הפילוסוף פרנסיס בייקון, הוא מסביר לו מדוע חדל לכתוב שירים. עיקר ההסבר הוא בנפילה מוזרה מתחושת הטוטאליות ‏(“כל היש נראה לי אז כאחדות אחת גדולה”‏) לאובדן כל אפשרות לדבר בהכללות:

“זה, בקיצור, מה שקרה לי: אבדה לי לחלוטין היכולת לחשוב או לדבר בלכידוּת על נושא כלשהו. תחילה ניטלה ממני בהדרגה האפשרות לדון בנושא נכבד או כללי פחות או יותר, ובתוך כך להגות בפי מלים שכל אדם משתמש בהן בלי היסוס. חשתי איזו אי־נוחות בלתי־מחוּורת בעצם הגיית המלים ‘רוח’, ‘נפש’ או ‘גוף’... המלים המופשטות שהלשון נזקקת להן מדרך הטבע כדי לבטא איזו דעה התפוררו בפי כפטריות מרקיבות... הכל התפורר אצלי לרסיסים, הרסיסים לרסיסי־רסיסים, ושום דבר לא ניתן עוד להקיף בעזרת מושג” ‏(הופמנסטל, “דבר, חלום, אדם”, בתרגומי, כרמל 2012, עמ’ 67–68‏).

אובדן כושר ההכללה המתואר כאן, אף שבא אולי להסביר תהליך אישי ייחודי שבסופו חדל הופמנסטל לכתוב שירים ועבר לדרמה ופרוזה, אומץ על ידי מבקרים וחוקרי ספרות לתיאור תהליך כללי בספרות המאה ה–20. וזה תהליך הפוך למה שתיאר קאלווינו: לא הליכה לקראת הבנה יותר ויותר רחבה, אלא נסיגה ממנה; לא הפשטה מוסיפה והולכת אלא קריסה הדרגתית של המופשט, ואתה קריסת האפשרות לחשוב ולגבש דעה.
ערימת אשפה ענקית

נדמה לי שבמבט חטוף - ואינני מתיימר להציע כאן יותר ממבט חטוף - גברה הדיאגנוזה של הופמנסטל מראשית המאה ה–20 על זו של קאלווינו מסוף אותה מאה. כשאני מנסה להעביר נגד עיני כמה תחנות גדולות בספרות המאה ה–20 - קפקא, ג’ויס, בקט - מתברר לי שאי אפשר בשום פנים ללכד את הריבוי הממלא את עולמם למושג־על נהיר וניתן לביטוי. הזיגזגים של קפקא אינם מסתיימים בהבנה כלשהי של החוק העליון; ההתרבות המילולית הממלאת את דפי הרומנים של בקט אינה מוליכה להארה כלשהי. וגם ג’ויס, כדברי קאלווינו עצמו, מתכוון לכתוב יצירה שיטתית ואנציקלופדית, אבל מה שהוא משיג בסופו של דבר הוא “אנציקלופדיה של סגנונות”, “ריבוי פוליפוני”. קרובות במיוחד לניסוח של הופמנסטל הן השורות הבאות מאת הסופר הגרמני־האנגלי ו”ג זבאלד בספרו הגדול “אוסטרליץ” ‏(2001‏):

“המכלול של אברי השפה, הסדר התחבירי של כל חלק וחלק, הפיסוק, נטיית הפעלים, ולבסוף אפילו שמותיהם של הדברים הרגילים, הכל היה אפוף ערפל בלתי־חדיר... בשום מקום לא ראיתי עוד את הקשר בין הדברים, המשפטים התפוררו למלים יחידות, המלים לרצף שרירותי של אותיות, האותיות לסימנים שבורים והסימנים לעקבה אפורה כעופרת, מכסיפה פה ושם, שהפריש יצור זוחל כלשהו וגרר אחריו, והמראה הזה מילא אותי במידה גדלה והולכת חלחלה ובושה” ‏(‏(תרגום יונתן ניראד, כתר 2003, עמ’ 105–106‏).

זבאלד חוזר על החוויה של הופמנסטל מאה שנים אחריו, כך שמבחינה מסוימת אפשר לראות בה מעין סוגריים רבועים המקיפים את ספרות המאה ה–20: בקצה האחד הפטריות הרקובות, בקצה השני ההפרשה של היצור הזוחל, שתיהן מטאפורות של התפוררות ואובדן משמעות. ההבדל הוא שהופמנסטל, כבן המאה ה–19 נאחז למרות “האי־נוחות” במושגים כלליים ובלכידות, ואילו זבאלד, כבן המאה ה–20, כבר מממש את דבריו הלכה למעשה, וספרו מלא רסיסי רסיסים, קטלוגים פרטניים - פרטי מבנים ארכיטקטוניים, יצורים תת־מימיים, עתיקות, מוצגי רפואה וטרינרית, נופים, פרפרי לילה - המחניקים כל ראייה טוטאלית: “ההקשר הרחב יותר שוב ושוב איים לחמוק ממני” ‏(עמ’ 194‏).

קאלווינו, המעלה כאמור על נס את סיפוריו של בורחס, מיזוג של טוטאליות ותִבנוּת, אינו מזכיר סיפור אחד של בורחס המגלם בדרכו המבריקה דווקא את אובדן כושר ההפשטה. כוונתי ל”פונס הזכרן” ‏(בתוך “גן השבילים המתפצלים”, תירגם יורם ברונובסקי, הקיבוץ המאוחד, 1976‏). אתרע מזלו של פונס והוא ניחן בזיכרון פנומנלי המאפשר לו לזכור “לא רק כל עלה על כל עץ בכל יער מוּכר לו, אלא גם את כל הפעמים השונות שראה אותו” ‏(עמ’ 107‏). אבל הזיכרון המושלם הזה גובה מחיר כבד:

“הוא לא היה מסוגל ליצור אידיאות כלליות, אפלטוניות. קשה היה לו להבין לא רק את העובדה שהמושג ‘כלב’ מכיל מספר רב של יחידות שונות בגודלן ובצורתן - הוא גם חש שלא־בנוח לנוכח העובדה שכלב, אשר נראה בשעה שלוש ו–14 דקות ‏(בפרופיל‏), נושא אותו שֵם שנושא הכלב אשר נראה בשעה שלוש ו–15 דקות ‏(אן־פאס‏)... ללא קושי למד אנגלית, צרפתית, פורטוגזית ורומית. אך אני חושד שהוא לא ידע לחשוב. לחשוב פירושו לשכוח את ההבדלים, להכליל, ליצור אידיאות מופשטות. בעולמו העמוס של פונס היו רק פריטים, מיידיים כמעט” ‏(עמ’ 108‏).

מה פלא שפונס מודה באוזני המספר: “הזיכרון שלי, אדוני, הוא כמו ערימת אשפה ענקית” ‏(עמ’ 106‏). במידה מסוימת של היסוס הייתי מיישם את הדימוי הזה על הזיכרון הקדחתני, הנרטיבי והמילולי, המאפיין חלק ניכר מספרות מאה השנים האחרונות: ערימת אשפה ענקית, שתפקידה לחסום את ‏(לפצות על?‏) הדרך לטוטאליות האבודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו