שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך זה שבכלל עוד כותבים ספרים על גיבורים?

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

2666, מאת רוברטו בולניו, תירגם מספרדית אדם בלומנטל, עם עובד, 2015, 888 עמודים

>> לחצו כאן לפרק הראשון בסדרה מאת יצחק לאור על הספר "2666"

המודרניזם (נניח, האימפרסיוניזם בציור) הפציע בעידן האימפריאליסטי, כך לפחות הסביר חוקר התרבות פרדריק ג'יימסון. פירוש הדבר, שמראַת הסובייקט (תמיד מערבי) נסדקה באמצעות "הגילוי של אפריקה" (פיקאסו), או של מרוקו (מאטיס), או של סין (פאונד, ברכט). זה הסבר אחד למשבר הייצוג: הסובייקט אינו דומה עוד "לעצמו", אלא בעקיפין. אם אמרנו שהפוסט־מודרניזם, למשל של בולניו, מובן רק על רקע ה"גלובליזם", כלומר הקיום הבו־זמני של חברות שונות לגמרי, בצדדים שונים של כדור הארץ, בתחומי אותה תעשיית ספרות (והספרות העברית באמת אינה שייכת לשם, אלא כמצרך שואה־כיבוש־יהדות); הנה פיסקה טובה להמחשת העניין של הייצוג הפוסט־מודרני, מ"החלק של פייט" (הרומאן השלישי): "אני אמריקאי. למה לא אמרתי אפרו־אמריקאי? כי אני בחוץ לארץ? אבל האם אני יכול לומר שאני בחוץ לארץ בשעה שאני יכול בכל רגע, אם רק ארצה, לחזור ברגל, ולא בהליכה ממושכת מדי, לארצי? האם זה אומר שיש מקום, שבו אני אמריקאי, ויש מקום שבו אני אפרו־אמריקאי ויש עוד מקום שבו, מכוח ההיגיון הצרוף, אני אף אחד?".