قراءة مع علامة سؤال*

(*קריאה בסימן שאלה). חנויות ספרים לקוראי ערבית הן מחזה נדיר בישראל. האם זה נובע ממסורת שמקדשת העברת ידע בעל פה או תוצאה של דיכוי חברתי, כלכלי ופוליטי?

ז'נאן בסול
ז'נאן בסול
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ז'נאן בסול
ז'נאן בסול

חנות הספרים "סמיר א־ספדי" (מכּתָבּת סמיר א־ספדי), ששוכנת סמוך לכנסיית הבשורה בכביש הראשי בנצרת, היא אחד המוסדות הוותיקים בעיר. בילדותי, חבר של אבי מכפר מראר נהג לבקר אותנו בכפר הצמוד לנצרת, וביחד היינו נוסעים שלושתנו לחנות הספרים, כמעט פעם בחודשיים. שניהם היו יוצאים משם עם ערימות של ספרים, בעיקר ספרי עיון בתחומים שעניינו אותם כמו היסטוריה ופוליטיקה. באחרונה, כ–20 שנים לאחר מכן, חזרתי לביקור באותה חנות, שהיתה שוממה מאדם.

מאחורי הדלפק ומול לפטופ עמד אחד המוכרים וניהל שיחה בטלפון. הסתובבתי בין המדפים, שעליהם הונחו ברישול ספרים ישנים ומאובקים. חיפשתי שמות של ספרים וסופרים חדשים, שנתקלתי בהם באינטרנט, אבל לא מצאתי דבר. כשסיים האיש את שיחתו פניתי אליו ושאלתי אותו אם יש עוד ספרים מלבד אלה שמונחים על המדפים. "לא", הוא ענה, "זה מה שיש וגם הפסקנו לחדש את הסחורה. החנות עוד פתוחה בשביל הרפרטואר והמסורת המשפחתית. אבל אני לא עוסק בזה בכלל כיום ואני עובד בניהול פרויקטים. הערבים לא אוהבים ספרים. חבל על המאמץ".

"Educational Bookshop" במזרח ירושלים. מוכרת לכל תייר ואקטיביסט צילום: אוליבייה פיטוסי
"Educational Bookshop" במזרח ירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

ירידת החנות מגדולתה היא עדות למשבר עמוק בחברה הערבית בישראל בכל הקשור להרגלי קריאה וצריכה של ספרים וספרות. היפא סבאג, מנהלת פרויקטים חברתיים במכון ון ליר, שאחראית על מיזמים לקידום קריאה לגיל הרך, טוענת כי הבעיה מתחילה בבית. לדבריה, "הילד הערבי לא מוקף בספרים ביומיום שלו. הוא לא רואה את הוריו קוראים, וההורים לא קוראים לו ספרי ילדים ביומיום. הן ההורים והן המורים עסוקים בהישגים הלימודיים של הילדים והם לא מודעים לכך שיש הבדל בין שני הדברים, ושקריאה חיונית להתפתחות הקוגניטיבית והתרבותית של הילד". היא קובעת ש"הבתים שלנו ריקים מספרים" וטוענת שהבעיה נובעת בעיקר מאיכות ירודה של ספרי הילדים: "אין לנו ספרים איכותיים מבחינת התכנים והז'אנרים ואין ספרים שמעשירים את הדמיון".

סבאג מצביעה על בעיה נוספת: הנגישות לספרים. לדבריה, "הספרים הנגישים הם בעיקר ספרים שמטיפים מוסר, ובנוסף לכך בהרבה יישובים ערביים אין חנות ספרים. יש חנויות כלי כתיבה, אבל לא חנויות ספרים. ההורים לא קוראים בגלל המצב הסוציו־אקונומי של החברה הפלסטינית בישראל, אבל זהו גם עניין תרבותי: אין ספרייה בכל יישוב, הספריות בבתי הספר אינן עשירות, אין תקנים לספרניות ואין מי שינגיש לילד ספרים שהם לא ספרי לימוד".

"אלמתג'ר" בחיפה. בקומה השנייה של מסעדה צילום: רמי שלוש
"אלמתג'ר" בחיפה. בקומה השנייה של מסעדה צילום: רמי שלוש

"לערבים יש אישיו עם קריאה", אומר מוחמד עטיה, מהנדס מחשבים מנצרת. לפני שלוש שנים הוא פתח בית קפה ששימש גם חנות ספרים, בשם "כּיתאבּוןֹ", שילוב של המילים "כיתאב" (ספר) ו"בון" (פולי קפה). "רציתי להנגיש ספרים לחברה הערבית. הפריע לי שספרים בעברית יש בכל מקום אבל כדי להשיג ספר בערבית צריך לעשות שמיניות באוויר", הוא מספר. ואולם, המודל הזה, ששאף לשמש בית לסופרים, מוזיקאים ואמנים, החזיק מעמד שנה. "היה קשה לשווק את הרעיון לאנשים", מסביר עטיה, "אנשים חשבו שזו ספרייה, והיא בעיקר שימשה סטודנטים ותלמידי בית ספר שהיו מגיעים לפה לעשות שיעורי בית, לעבוד עם לפטופ ולשבת שעות על כוס קפה. לערבי תרבות היו מגיעים מעט אנשים, רובם היו חברים של המשתתפים בערב". כיום המקום הוא מסעדה בלבד. "בהתחלה לקחתי קשה את זה שהבייבי שלי לא הצליח, אבל היום המקום פורח אז לא נורא", אומר עטיה.

לדבריו, בניסיונו להציל את חנות הספרים הבין עד כמה חמורה הבעיה: "רציתי לשפר את המצב, אז שכרתי חברת סקרים שתבדוק איך מושכים לקוחות. הממצאים היו מזעזעים. היו אנשים שאמרו שהעובדה שיש ספרים במקום גורמת להם להרגיש שאי אפשר לבלות וליהנות מהמקום, שספרים מזכירים להם רצינות יתרה. תשובה שכיחה היתה שהאסוציאציה שעולה מהשם בערבית, 'כיתאבון', קשורה לחנונים וכבדות. כיום אין על השלט כיתוב בערבית, רק בעברית ובאנגלית".

"כל שאיא" בחיפה. כשהפוליטיקה מתערבת צילום: רמי שלוש
"כל שאיא" בחיפה. כשהפוליטיקה מתערבת צילום: רמי שלוש

המודל של חנויות ספרים בבתי קפה, שבמקרה של "כיתאבון" לא צלח, קיים בכמה ערים, כמו קפה "יאפא" הוותיק ביפו ו"אלמתג'ר" (החנות), שנמצאת בקומה השנייה של מסעדת "פתוש" בחיפה. ואולם, בשני המקומות הללו הספרים הם תוספת ולא העיקר: ב"אלמתג'ר" הספרים מוצגים לצד חפצי אמנות ונוי ותכשיטים. בביקור ב"יאפא" רוב הספרים היו מאובקים ופזורים ברישול על המדפים.

"אלמתג'ר" נפתחה לפני כעשרה חודשים, ולדברי מנהלת החנות, אסמאא עזאיזה, "לצד הספרים אנחנו מוכרים יצירות של אמנים פלסטינים וגם מקיימים אירועי תרבות אחת לשבועיים: אירוח של משוררים, השקת ספרים או הופעות מוזיקה. לא מזמן היה לנו יריד ספרים שנמשך שבוע והיה להצלחה גדולה". לדברי עזאיזה, הטענה ש"הערבים לא קוראים" אינה נכונה. היא טוענת שיש ביקוש רב לרומנים בערבית, לצד עלייה בעניין בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה מוסלמית בפרט. "אחרי שפתחנו את 'אלמתג'ר' גילינו שאמנם יש מצוקת קריאה, אבל יש ביקוש רב", היא אומרת. "יש מצוקת קריאה בכל העולם ובעיקר בעולם הערבי, אבל כשהזמנו ספרים לפני שפתחנו את החנות גילינו שיש ביקוש ושאנשים קוראים". לדבריה, קשה להצביע על רבי מכר ספציפיים, אבל לספריהם של הסופר הפלסטיני־ירדני איברהים נסראללה, הסופרת האלג'ירית אחלאם מוסראנמי והחוקר המצרי יוסף זידאן יש ביקוש. בנוסף, היא אומרת, יש ביקוש לספרות קלאסית מתורגמת.

"יאפא" ביפו. רוב הקונים הם צעירים ערבים ויהודים קוראי ערבית צילום: תומר אפלבאום
"יאפא" ביפו. רוב הקונים הם צעירים ערבים ויהודים קוראי ערבית צילום: תומר אפלבאוםצילום: תומר אפלבאום

לעומתה, מישל אל־ראהב, מייסד "יאפא", שנפתחה לפני 14 שנה, נשמע אופטימי פחות. "אנחנו אחת מחנויות הספרים היחידות במרכז שמוכרות ספרים בערבית", הוא אומר. לדבריו, הביקוש לספרים נמוך ("החברה הערבית לא קוראת") ומרבית הקונים בחנות הם צעירים ערבים משכילים ויהודים ישראלים שיודעים לקרוא ערבית. הסיבה לכך, לטענתו, היא חברתית ופוליטית: "אנחנו חברה מדוכאת, הערבים במדינה בכלל וביפו בפרט. יש מצב סוציו־אקונומי נמוך, אלימות, סמים ורמת השכלה נמוכה. אנחנו עסוקים בקיום, בפת הלחם, וזה גורם לספרים ותרבות להיות עניינים שוליים".

"Educational Bookshop", שממוקמת ברחוב צלאח א־דין במזרח ירושלים, היא חנות ספרים נוספת שבה יש גם בית קפה. בחנות, שנפתחה לפני כשבע שנים, יש שלוש קומות, והיא מוכרת בעיקר לכל תייר ואקטיביסט המתעניין בסכסוך הישראלי־פלסטיני. בקומת הכניסה מוצגים ספרים באנגלית, שעוסקים בעיקר במזרח התיכון, ובקומת המרתף יש ספרים בערבית, בעיקר פרוזה. בקומה השלישית יש שולחנות ישיבה. "רצינו לספק מעין בית קפה־ספרייה שיהיה נוח לאנשים לשבת בו ולעבוד עם לפטופ, או לקנות ספר ולשבת לקרוא", אומר מנהל החנות, נהאד מנוה. לדבריו, "יש לנו הרבה לקוחות זרים וחשוב לנו שהם יכירו את הקונפליקט, ולכן יש לא מעט ספרים באנגלית שמוצעים למכירה. יש לנו גם לקוחות ערבים אבל הם לא הרוב, והם קונים בעיקר רומנים".

סלאח עבאסי, מנהל "כל שאיא": "כשאני משתתף בירידי ספרים בעולם, לא פעם נתקלתי בהתנגדות של נציגים ממדינות ערב להימצאות של הוצאה לאור 'ישראלית'"
סלאח עבאסי, מנהל "כל שאיא": "כשאני משתתף בירידי ספרים בעולם, לא פעם נתקלתי בהתנגדות של נציגים ממדינות ערב להימצאות של הוצאה לאור 'ישראלית'"

מנוה מתייחס גם להרגלי הקריאה של הציבור הערבי וטוען, "הספרים בערבית תמיד נמכרו פחות מספרים בשפות אחרות. עם התקדמות הטכנולוגיה חלה ירידה כללית בקריאה, ובקרב הלקוחות הערבים זה מורגש בצורה יותר חדה".

חנויות כמו "יאפא" ו"אלמתג'ר" הוקמו כדי להנגיש את הספרים בערבית לקוראי הערבית, אבל מלבדן צצות יוזמות חדשות אחרות בעלות מטרות דומות. אחת מהן היא, למשל, הוצאת "ג'דל" (שיח) שמקדם העיתונאי והסופר מרזוק אלחלבי. הוצאת הספרים עתידה להיפתח בקרוב בדליית אל־כרמל, ולדברי אלחלבי, מכיוון שהתמונה המצטיירת היא כה עגומה — היעדרות מוחלטת של ספרות ערבית מהמרחב הציבורי בישראל — "יש צורך כפול בהוצאה לאור: צורך שליוצרים יהיה מקום לפרסם בו ספרים וצורך של הקוראים להיחשף ליצירות חדשות". אלחלבי מספר כי בעבר ערך מדור בשם "איסדאראת" (הוצאות לאור) בעיתון "אלאתיחאד" ו"בכל שבוע הייתי כותב על ספרים שיצאו לאור. אנשים היו מתקשרים לשאול איפה מוצאים את הספרים. הם לא יגיעו למוצרים לבד — הם צריכים מגשר".

מישל אל־ראהב, מייסד "יאפא": "אנחנו חברה מודכאת, עסוקים בקיום, בפת הלחם, וזה גורם לספרים ולתרבות להיות עניינים שוליים"
מישל אל־ראהב, מייסד "יאפא": "אנחנו חברה מודכאת, עסוקים בקיום, בפת הלחם, וזה גורם לספרים ולתרבות להיות עניינים שוליים"

בין עיתונות לספרות

בעיתונים ובאתרי החדשות הפופולריים בחברה הפלסטינית בישראל, כמו "כל אלערב", "א־סנארה" ו"פנורמה", שאפשר למצוא אותם בכל מכולת בכל כפר, אין מדורי תרבות או ספרות. לצד כתבות על פוליטיקה מקומית ושלל פרסומות צבעוניות, כמעט שאין שיח על ספרים. לדברי פרופ' אמל ג'מאל מבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, "התקשורת לא מולידה מגמות קריאה בחברה, ההיפך הוא הנכון. אם העיתונות, שהיא לרוב אידיאולוגית או מסחרית, היתה חושבת שיש עניין בקרב הקוראים בספרות, היא היתה מוסיפה מוספי ספרות". לפי ג'מאל, "העיתונים ביטלו את המוספים הספרותיים מכיוון שאנשים לא קוראים, אנחנו לא קוראים כי יש לנו תרבות 'חכּוואתי' (מספר סיפורים, דמות שנמצאה בכל שכונה ערבית וסיפרה סיפורים ככלי בידורי), יש לנו תרבות בעל פה, והתפתחות התרבות הערבית קשורה למסירת ידע בעל פה". עם זאת, הוא מציין שבעיית הקריאה אינה קשורה רק לתרבות ולמסורת, אלא גם לחברה ולכלכלה. בחברה הפלסטינית בישראל, הוא טוען, "הקריאה אקסקלוסיבית לאליטות. מי שקורא הם לרוב אנשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, שיש להם פריבילגיה לקרוא. כשרוב החברה נמצאת מתחת לקו העוני, אין לה פריבילגיה להיחשף לתרבות".

פרופ' אמל ג'מאל: "הקריאה אקסקלוסיבית לאליטות. מי שקוראים הם לרוב אנשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, שיש להם פריבילגיה לקרוא"
פרופ' אמל ג'מאל: "הקריאה אקסקלוסיבית לאליטות. מי שקוראים הם לרוב אנשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, שיש להם פריבילגיה לקרוא"

לעומת זאת, ד"ר בסיליוס בווארדי מהחוג לערבית באוניברסיטת בר אילן טוען שיש קשר הדוק בין עיתונות להרגלי הקריאה. "תנועה ספרותית לא תוכל להתקיים בלי עיתונות רצינית שתלווה אותה", הוא אומר, ו"אם אין שוק אפשר לברוא אותו". לדבריו, הכיבוש, הגזענות והעדר המשאבים אינם יכולים להיות התירוץ להמשך המצב: "אדוניס אמר, 'הכסף הערבי הוא כסף טיפש' כי הוא לא מושקע בתרבות. כל עוד נמשיך לתרץ את הבעיות שלנו בתיאוריות קונספירציה, בכיבוש ובכך שרוצים לפרק אותנו כעם נמשיך להיות בתחתית. הכיבוש לא מונע מאיתנו להוציא כתבי עת ספרותיים. וכן, למצב הפוליטי שלנו יש השפעה, אבל עד מתי נמשיך לבכות?"

למה לי פוליטיקה עכשיו

אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים: "היתה לנו חנות בקניון בנצרת עילית, שהיתה בה עמדה של ספרים בערבית, אבל החנות נסגרה כי לא היתה רווחית"
אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים: "היתה לנו חנות בקניון בנצרת עילית, שהיתה בה עמדה של ספרים בערבית, אבל החנות נסגרה כי לא היתה רווחית"

סלאח עבאסי הוא מנהל "כל שאיא", חנות ספרים והוצאה לאור בחיפה. כבר בסוף שנות ה–70, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, הוא החל לייבא ספרים בערבית מקהיר. "ביקרתי שם ביותר מ–30 הוצאות לאור ובחרתי 10,000 ספרים", הוא אומר. ב–1993, בסמוך לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, החל עבאסי לייבא ספרים גם מירדן. ייבוא הספרים מירדן וממצרים נעשה לאחר קבלת רישיונות יבוא המתירים זאת מכוח חוות דעת משפטית, שלפיה ספרים שיצאו לאור בלבנון או בסוריה אך נרכשו בירדן או במצרים אינם בגדר סחר אסור עם מדינות אויב. מדי שנה, ובמשך 30 שנים, הגיש עבאסי בקשות לחידוש רישיונות היבוא, שאושרו במשך כל השנים. באוגוסט 2008 קיבל עבאסי מכתב ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שבו נכתב כי הרישיון שניתן לו לייבא ספרים שפורסמו ב"מדינות אויב" לא יחודש, וכי חל איסור לייבא ספרים שהופיעו באותן מדינות, גם אם יובאו דרך מדינה שאינה מוגדרת "מדינת אויב". בינואר 2009 הגיש עבאסי באמצעות ארגון "עדאלה" עתירה לבג"ץ בדרישה לאפשר לו לייבא ספרים היוצאים לאור בסוריה ולבנון. בעקבות זאת הסכימה פרקליטות המדינה לתת רישיון לעבאסי והעתירה נמחקה.

העתירה היא דוגמה לאופן שבו מתערבת הפוליטיקה בניסיון להפיץ ספרות ערבית בישראל. ואולם, לדברי עבאסי, לפוליטיקה יש כמה ממדים והיא נוכחת גם בהתמודדות עם הוצאות ספרים ופוליטיקאים בעולם הערבי. "החשש מנורמליזציה מקשה על העבודה שלנו", הוא אומר. "כשאני משתתף בירידי ספרים בעולם, לא פעם אני נתקל בהתנגדות של נציגים ממדינות ערב להימצאות של הוצאה לאור 'ישראלית'". לדבריו, לפני כמה שנים התקבלה החלטה של משרד התרבות הפלסטיני שלפיה הביתן הפלסטיני בירידים בינלאומיים צריך לכלול את הרשות, פלסטינים אזרחי ישראל ופלסטינים בגלות, "ומאז אנחנו משתתפים בכל הירידים".

הקשיים הללו ממחישים את מורכבותה של סוגיית הרגלי הקריאה של הערבים בישראל. האם הרגלים אלה קשורים במסורת, בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה? נראה שכל התשובות נכונות. כיום אין כמעט חנויות ספרים ביישובים ערביים, גם לא של הרשתות הגדולות שפונות לקוראי העברית, כמו סטימצקי וצומת ספרים. יש אמנם כמה סניפים של הרשתות בקרבת יישובים ערביים, אבל לא בתוכם. "היתה לנו חנות בקניון בנצרת עילית, שהיתה בה עמדה של ספרים בערבית, אבל החנות נסגרה כי לא היתה רווחית", אומר אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים, "אין לנו סניפים בתוך היישובים כי לא נוכל למלא אותם". לדבריו, "כמעט בכל סניף החזקנו פינת ספרים בערבית, בעיקר ספרי ילדים. ספרי מבוגרים קשה להשיג כי הספרים צריכים לעבור צנזורה וזה מסורבל. בעיקר שהספרים מגיעים ממדינות שנחשבות מדינות אויב. אני לא מכיר חנות ספרים רצינית בחברה הערבית וזה חבל. הלקוחות הערבים שלנו מביעים ביקוש כל הזמן".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ