אורין מוריס
אורין מוריס

שלום לקנאים: שלוש מחשבות
עמוס עוז. הוצאת כתר, 131 עמודים, 39.90 שקלים

שוב אנחנו בריטואל הזה; עמוס עוז מוציא ספר חדש (קטנטן בממדיו, אבל רחב מאוד בהדהודיו הנפשיים והאינטלקטואליים), ומתחילה שרשרת כמעט אוטומטית של תגובות חצי־פבלוביות; אנסה תחילה למפותן במקצת, לפני שאדבר על הדבר עצמו, כלומר על הספר, שהוא דווקא טוב להפתיע ומשובח למדי.

נתחיל בימין. בימין די שונאים את עמוס עוז. הוא מייצג הלכה למעשה את כל מה ששנוא ומתועב עליהם. דיבורו שקול ומחושב. הזולת והאחר מעסיקים אותו תמיד. הוא יודע להתנצל ולחזור בו מדבריו. אבל ארשת הביטחון שנסוכה על פניו, הדבר הזה, שנדמה להם שלם וחסין־אש כמו פסל או איקונין, זה מה שמוציא אותם מן הכלים. הלשון הזו, השקולה, האחראית, בלי גן שיקפוץ, או וריד שיוצא מהמצח. עמדת החכם היא שמוציאה אותם מהדעת. הוא נראה להם כהתגלמות סיוטיהם ממפא"י ההיסטורית והדמיונית, אף על פי שאיננו בדיוק זה (יש לזכור שנולד וגדל בשכונת כרם־אברהם בירושלים האביונית, ולמשפחה עם ייחוס רוויזיוניסטי). ייאמר לזכותם, בימין האינטלקטואלי, שהם לפחות קוראים אותו. קוראים בו קריאה מחייבת, מתוך עלבון ורצינות.

עכשיו השמאל. בשמאל החדיש והמשוכלל שלנו, עוז מגונה לא הרבה פחות. בשמאל רק רוצים שישתוק כבר, שתיגמר כבר ההצגה המלאה הזאת, שיפסיק כבר להוציא את הספרים. הוא מעיק על השמאל מאוד. הוא עושה דברים שלא ייעשו; הוא מדבר עם ימנים, והרבה פעמים יעדיף את השיח עימם על פני השיח בתוך המחנה, בחוגים הקטנים המדמדמים. למעשה, בשמאל כבר לא קוראים אותו, עייפו מאוד מהאורקל מערד, קול ההגמוניה מרמת אביב.

עמוס עוז. בשמאל כבר לא קוראים אותו, עייפו מאוד מהאורקל מערד צילום: Leonardo Cendamo / Leemage / AFP

אבל זה לא רק ימין ושמאל. גם בחוגי הספרות הוא לא נחשב ממש בון־טון, והתלמידים המתקדמים תמיד יעדיפו להתקדם בעבודות הדוקטורט שלהם על פני קריאה בספריו בזמן אמת. אבל לא רק הם - רוב הסופרים כבר לא קוראים בו; יש שכבה שלמה כזאת היום, של סופרים סמי־אקדמיים, שיש להם יחס - שלא ברור מה מקורו - של חוסר עניין הגובל בזלזול במספר הסיפורים הוותיק שלנו. הם גם לא אוהבים את הפוליטיות שלו, את המעורבות העקשנית שלו, שתובעת מהם שורה של הכרעות שהם כלל לא רוצים להידרש אליהן; הם בעד הטוב הכללי, לא הספציפי. כל זה גם מעיק עליהם מאוד שעה שהם רוצים ליהנות מן הפירות של הממסד התרבותי בהנהגת מירי רגב (שאותה גם יקפידו תמיד לגנות במעמד אחר). יש להם אבות אחרים, הם ודאי יסבירו. לו רק היו קוראים בו ביתר אמון והתמדה היו מבינים שמה שבאמת אמור להדריך את מנוחתם הוא היותו רלוונטי יותר לבעיות הזמן והמקום, בגיל המופלג של 78, מאשר הם בשיא חייהם (בה בעת, כמובן, גם היותו אוניברסאלי יותר - ואולי הדברים שלובים ממילא).

אודה שגם לי, חסיד גדול שלו ובן־דורם של הסמי־אקדמיים, לא תמיד נוח איתו. קשה לי כאשר הוא מעדיף לשבת עם דרור אידר מ"ישראל היום", ובכך להעניק לעלון התעמולה הזה הכשר שאין הוא ראוי לו. קשה גם כשהוא מלמד סנגוריה על מלחמות ישראל האחרונות בעמים או לפחות נמנע מלגנות אותן בפה מלא, בזמן־אמת. מה, הוא לא רואה את הפשעים והפושעים? הוא רואה. אני יכול רק להניח שלא נוח לו גם כן. אני יכול רק להניח, שלשיטתו, הוא נוהג באחריות. וזו מילה עקרונית, שהיא מפתח להבנת הקורפוס העמוס עוזי.

לאחר סקירה קצרה זו של השנאות, שהן תמיד גם הקנאות, של הסצנה הספרותית המקומית, אפשר לבחון מה פעולתו של ספר זה; במה הוא משנה ובמה מחדש לעולמו של עוז, ובמה הוא נוגע ומשמעותי לעולמנו אנו. הספר הקטנטן הזה מכיל שלוש הרצאות. עוז מקפיד לציין היכן פרסם או נשא כל אחת מן ההרצאות הללו, ומעניין לראות מה מידת עדכנותם של הדברים, הגם שבמקורם פורסמו לעתים כמה שנים קודם לכן (ונערכו מחדש לצורך הוצאת הקובץ). מעניין גם לראות עד כמה הדברים שמצויים ברווחים שבין ההרצאות הללו מתלכדים בנקודת מגוז כלשהי, שנמצאת אמנם מחוץ לספר, אבל עמוק בהקשר הפוליטי המיידי. ספר זה בקלות יכול היה לשאת שם כגון: "שלוש מחשבות על שלהי העידן הליברלי".

עוז מבין שגוויעתו של עידן קודם תובעת ניסוח של אמנה חדשה לאלה שנשארו מאחור. אלה, שאינם נספרים ב"משל הבקבוקים" של נתניהו בהתנחלות עלי. אלה שכבר אינם נספרים כלל. מצד אחד, עליהם להסכין לכך שתש כוחם, אזלה השפעתם. מצד שני, יש ציווי כזה להמשיך ולתפקד בעולם, הגם שהפך מעט זר ומוזר, ובעולם זה, הם מוכרחים לרדת ממחשבות התפארת של עדיפותם המוסרית או האינטלקטואלית. כי הנה, עובדה: הם כבר לא מעניינים אף אחד. אז מתוך נקודת המוצא של חולשה עצומה זו, עוז מנסה לנסח כתב הגנה, בסיסי ומוצק למחשבת־השמאל שהיא עתיקה ושורשית, קשוחה ותבונית, לא פחות מכל דוקטרינה ימנית תוססת. עוז נאבק בשלוש חזיתות במקביל (או בזו אחר זו, בעצם).

בית משפחת דוואבשה שהוצת בכפר דומא, 2015

ההרצאה הראשונה, "שלום לקנאים", שנושאת שם שהוא באחת הזמנה לשיחה, כמו גם פרובוקציה קטנה, עוסקת במבנה הנפש של הפנאט ובשאלה כיצד אפשר לשאת ולתת עימו מבלי להידרדר לשיח־הפנאטיות בעצמך. בהרצאה זו עורך עוז גם דין וחשבון היסטורי לגנאלוגיה של הפנאטיות בשלהי העידן הליברלי. כך הוא אומר: "סטאלין והיטלר, בלי שהתכוונו לכך, העניקו כנראה לשניים או לשלושה דורות שבאו אחריהם מידה של חשש עמוק מפני כל קיצוניות", ומכאן ממשיך בעמוד הבא: "בשנים האחרונות נראה כי 'מתנתם' זו של סטאלין, של היטלר, של המיליטריסטים היפנים, הולכת ומגיעה אל תאריך התפוגה שלה. החיסון החלקי שספגנו הולך ונמוג" (עמ' 19-18). עוז משרטט כאן ציר הכרחי לתולדות הקנאות בעידנים האחרונים, וגם אם הדברים כמעט מובנים מאליהם (עפרי אילני, בחוסר אחריות אופייני ואופנתי, מאשימו בדיוק בזה, ברשימה "שלום לקנאים: לא מחמיא לעמוס עוז" 19.05.17, ב"ידיעות אחרונות"), זהו לא פעם תפקידו של האינטלקטואל במרחב הציבורי: להעמיד את היסודות ההכרחיים לשיח.

אך המאמר שלפנינו אינו מסתפק בכך. הוא מתאר את הקושי המובנה שבריפוי הפנאט, ובכללו כיצד לא פעם פנאטיות אחת יכולה להתפתח כריאקציה־לא־מוצלחת לפנאטיות קודמת. כאן, אולי, מצויה גם הקרקע המאוד שבירה, שעוז דורך עליה; כיצד יוכל לבוא במגע עם הקנאות, בלי שילקה "הרופא המדומה" (כמאמר דן מירון) בתסמין זהה. או מנגד, בלי שהחולה הלוקה בפנאטיות - שהיא תמיד גם רוח־חרדה - יסמן גם אותו במכלול אויביו? כלומר, כיצד להשיל מעצמך כל מעטה אפשרי של התנשאות או פטרונות, שיכול בטעות הקנאי לייחס לך? על כן, אומר עוז את הדברים הבאים: "אדם שפוחד, צודק או לא צודק, לעולם אינו ראוי לבוז או ללעג. וגם לא לזלזול" (עמ' 120). אבל עוז, במקרה זה, לא רק דורש, אלא גם מקיים: כי אכן, באותו ראיון מביך עם אידר (11.5.17, "אומרים לי שאני אליטה"), משוחח עימו זה בעזות מצח מטרידה, בעוד שעוז נזהר מאוד בכיבוד עמדותיו של יריבו\מראיינו, הגם שאלו נובעות תדיר מפוליטיקת הזעם והחידלון של מפנה האלף האחרון.

מעניין גם לראות כי מקורן של הציטטות מהספר שמובאות לעיל הוא משני מאמרים שונים. אכן, לכל אורכו של הספרון הזה, ניתן לאסוף שאלה שנשאלת במקום אחד ולענות עליה בתשובה ממאמר אחר. עד כדי כך המאמרים שלובים וארוגים במרחב ההשלכה שלהם. אם במאמר הראשון עוז מנסה "לרפא פנאט", בבא אחריו הוא מנסה לטעון מחדש את הסוללה הערכית של החילוניות הליברלית, להשיב למשפט העברי הקדום את מעמדו, כמבשר שיח הליברליות שכולם נהנים לקבור עתה ברוב אש ומלל. המאמר השני, "אורות ולא אור", הוא נאום בזכות הדיאלקטיקה ונגד השיח החד־קוטבי, הלא־פורה ולרוב גם מחרב. זוהי מלחמתו האישית של עוז על הזכות והזיקה אל המקורות, במאבק עיקש נגד נכונותה של החילוניות למסור את ארון הספרים היהודי לידי החרדים והדתיים־לאומיים. עוז טוען שם כי אין יהדות אחת ,אלא יהדויות רבות, ושזהו גם שורש המחשבה המדרשית, ולעיתים גם המקראית. במובן זה, השיח הקנאי, המאחיד תמיד, המלוכד מדי, חוטא וזר למקורות אפילו יותר מאשר החילוניות המאוחרת, שהיא והספרות העברית המודרנית הן היורשות האותנטיות לארון הספרים היהודי ולרוחו הספקנית־יצירתית־מדרשית.

המאמר השלישי, "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם", הוא צמצום של שני קודמיו אל סוגיות מקומיות וארציות, ובו כמה תשובות אפשריות לשאלה איך ניתן לחתור ליישוב הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו תמרור אזהרה גדול שעוז מעמיד בפני הלאומנים הנלהבים מדי לניצחונם הפנימי בישראל; בסדר, הוא כמו אומר, ניצחתם בקלפי, ובשיח הרשתות וההמונים. אבל ראו לאיזה אופק אתם חותרים. תבחנו את מצבי הקצה של הצלחתכם, האין שם שריפת קודש גדולה, בעיר ירושלים, ועמודי עשן מיתמרים. לאן פניכם?

סטאלין. תולדות הקנאות בעידנים האחרונים צילום: אי־פי

אך תיאור זה אינו מלמד על ספרו כמעט כלום, שכן, זו יכולה היתה להיות דרשה מייבשת מאין כמותה. אבל היא איננה, היא צבעונית כמו אבנים יקרות ומשובצת כמו ענק. חנו של עוז לא סר. צריך להתגבר מעט על עצמך, כדי להתמסר לחן הזה, להבין שאיננו חנדלאך – וגם כשהדיון מאיים לקרוס לשם, עוז, כמו שאר המאסטרים הגדולים בעולם, תמיד נמצא שם כדי להציל. כך, למשל, ניתן להיתפס לאיזה רגע הנראה כפליטת פה ספרותית (מעשה־כשל פרוידיאני מהספרים כמעט), בה עוז נתפס על חם באותה חולשה נודעת, החולשה בה אוהבים לגנותו מקטרגיו, והיא הרדיפה הבלתי־נלאית שלו אחר הנובל. כך הוא כותב: "לו רק מצאנו דרך לדחוס חוש הומור... אל תוך גלולות... ולהפיץ בכל מקום, כדי לחסן אוכלוסיות שלמות מפני מגפת הפנאטיות – אולי היינו ראויים לקבל על כך פרס נובל לרפואה?"

הנה, סופסוף תפסנו אותו, את אמן השליטה העצמית – כי הנה קפץ לו הנובל. תפסנו אותו במכנסיו מופשלים - שזו מן התשוקות הגועליות של החוג הספרותי והאינטלקטואלי בארץ. אך עוז תמיד חכם מעט יותר ממבקריו, ובפסקה הבאה אינו מתמסר להמשך המשאלה הזו, אלא דווקא הופך אותה על ראשה, ומסביר, שלו כך היינו נוהגים אזי היינו פנאטים לא קטנים בעצמנו: "גלולות ההומור שלנו מבוססות אפוא על ההנחה שיש מי שיודע מהי טובתם האמיתית של בני האדם... הרעיון הזה אף הוא גובל כמעט בקנאות" (עמ' 41-40). כלומר, הרפואה כאן, בחשבון הסופי, חשובה קצת יותר מן הרדיפה אחר הנובל. או אם תרצו, באנלוגיה די קרובה, חשובה לו ודאי הספרות העברית, הרבה יותר מהפרס הזה שבשוודיה.

במקרה אחר שוב אנו חושבים שתפסנו אותו באיזו הכללה גסה, לטובת איזה רווח זול של שנינה פולנית מרגיזה, כאשר הוא מציע, במעין תיקון מאוחר, שיותר מאשר "שום אדם אינו אי" - כדבריו של המשורר האנגלי - "כל אדם הוא חצי־אי". תחילה, זה נדמה כמין רצון מגושם להמריא על כנפי אחרים. אלא שאז, לאחר הדחייה הראשונית מן הכתוב, פורט עוז את טעמיו, ואתה נזכר בוודאות של המאסטרו, באחיזה היסודית שלו כל כך בחומר האנושי, כאשר הוא אומר: "כל בית, כל משפחה... כל קשר בין בני אדם, לרבות קשר זוגי... אולי ראוי שיתקיימו כפגישה בין חצאי איים... מחוברים אל היבשת שהיא המשפחה שלנו, השפה שלנו... בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים... אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות" (עמ' 47-45). הספר כולו רצוף באמירות כגון אלו, וגם כאשר הן מופיעות בצורת ההכללה, עדיין הן אחוזות ורציניות לא פחות. זה חוזקו של עוז (וזו גם הסיבה שהוא תורגם לכ-20 שפות, ולא היותו מתחנחן, כפי שמציע אילני במאמרו), שמרתיע כל כך את הסצנה הספרותית, ברתיעה, שעיקרה קנאה, ברחבות הנפש ועמקות הפרספקטיבה שלו. ככל קנאה, היא מעט אומללה (אבל גם מובנת).

בסינית יש מילה כזאת, xin, שמבטאים אותה בעברית בערך כך: שזִ'ין. יש לה כמה הוראות, שאחת מהן היא אשראי, אבל לא אשראי כמו זה שבבנק לא נותנים, אלא אשראי רוחני כלשהו של זינוק באמונה, של התמסרות היכן שאין כל ערובה לתוצאה. מסוג האשראי שנותן אברהם לאלוהיו (לפי גרסת קירקגור ב"חיל ורעדה"), בלכתו עם יצחק אל אחד ההרים שבארץ מוריה. אותה אמונה, הקודמת לכל ידיעה ש"לא ארא־רע כי אתה עמדי", היא אולי גם גישה ראויה במקרה של ספרי עוז. זו מידת הביטחון שצריך לייחס לו הקורא אשר ניגש אל ספריו, הפובליציסטיים, כמו גם הספרותיים.

כמובן, שככל אדם, יש לעוז חולשות - וגם כמספר, יש לו רגעים של חולשה עצומה - כפי שפעם אמר דן מירון בראיון ביחס ל"סיפור על אהבה וחושך". אך הפלא הוא ביכולתו לגבור על החולשות הללו ולצאת מן הבורות הכרויים של השיח העדכני, הלשון העברית, והעם הזה המחוצף, שתמיד מייחל לראות את נגידיו מתפלשים בשפלותו.

אלך צעד נוסף. צעד, שמעטים יסכימו לפסוע איתי, ואומר כך, עוז הוא צדיק. הוא צדיק, לא מפני שהוא חף מטעויות, אלא מפני שהוא נדרש לטעויות עד תומן, מן היסוד. משם גם הוא שואב את תשובותיו - ואם חושבים על זה - אז אפשר גם לכנות את ספרי ההגות הפוליטית של עוז, "תשובות המגיד" (מחולדה, מירושלים, מרמת אביב, מערד), שהרי על פי התפיסה הקבלית, קשור הצדיק תמיד בספירת היסוד, היא ספירת האחריות (וגם איבר־הזכרות, באופן מפתיע); היא ציר עולם, שעליו הוא עומד, ועל חודו מסתובב.

וכאן אנו כבר נדרשים לעניין אחר, הוא שאלת האדם הגדול. זוהי תבנית תרבותית־היסטורית חמקמקה מאוד, שקל מאוד לטעות בה; מיהו אדם גדול? האם יש "אדם גדול", האם בכלל יכול להיות כזה? אומר כך: אדם גדול הוא מי שנכון לקחת על עצמו יותר מחברו. זו לא תכונה של גובה, של חוזק יד, של עובי הכתף או של מראה. זוהי תכונה והתכוונות של האישיות; האם אתה מוכן לשים עצמך באמצע שאלת הדור? האם אתה מוכן להתמקם בעין הסערה? האם נכון אתה לפתוח את לבך לאמפתיה נוכח מי שאין לו אמפתיה שווה? האם אתה נכון לשאת את בגידת העם - שידחה תמיד את מנחתך, ויפרש כוונותיך בפירוש לא נכון - ממקום מושבו שבצמצום?

זו משימה קשה. רוב האנשים, לא רק שאינם נענים לה, אלא כלל אינם מכירים את הדרמה הזאת. אבל עוז מכירה, ונענה לקריאתה. גם אם אינו יכול להודות בכך, בגלוי, שם הוא שרוי. על כן גם נתונה לו הערצת עולם. אמר עליו כבר הסופר חיים באר, במלאות לו 70, שעוז הוא "איש מתוקן". זה נכון, הוא יסודי ומתוקן. הוא לא בדיוק כמונו, ולכן תמיד צריך לבוא אליו מתוך הכרת האשראי הזה, הצבור. ואם לחזור אל הספר עצמו אומר כך: הגם שזהו ספר עיון, העשוי בעיקרו מדברים שעוז השתמש בהם כבר בעבר, מחומר - שיש שיכנו ממוחזר - אספר רק שכשהגעתי לעמוד האחרון, נקוותה לי בעין דמעה קטנה. אני לא יודע למה, ולמי.

אורין מוריס

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ