"לפני שמש": רוח הרפאים של הגבר הלבן

למרות העברית המאולצת והיומרנות, ספרו של איתמר בן כנען מצליח גם להיות מותח וגם לעסוק בחוכמה בכוח האלים של כובשי הארצות, העמים והמגדרים

יובל אביבי
יובל אביבי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל אביבי
יובל אביבי

לפני שמש
איתמר בן כנען. הוצאת כתר, 134 עמודים, 98 שקלים

את שם ספרו החדש, ״לפני שמש״, נטל איתמר בן כנען (הנדלמן־סמית) מספר איוב. הפסוק הרלוונטי, ״רָטֹב הוּא לִפְנֵי שָׁמֶשׁ וְעַל גַּנָּתוֹ יֹנַקְתּוֹ תֵצֵא״, הוא אחד משלושה ציטוטים המופיעים כמוטו בפתח הספר. על פי הפרשנות המקובלת, כוונת הפסוק היא שצדיק, גם בזמנים קשים, ייוותר בצדיקותו. הפסוק מדמה אותו לעץ שמשמר את לחותו וחיוניותו גם מול קרני החמה היוקדת. ובאמת, איוב צריך את זה. הזמנים קשים, והוא צריך לנבור במעמקי נפשו כדי למצוא את צדיקותו.

בן כנען שם את הגיבורים שלו, זוג בוואקאנס - הצ'לנית המצליחה והמפורסמת מאנו והכתב המצליח והמעט פחות מפורסם דויד - לפני השמש. הזמנים קשים והמחבר בודק אם הם מצליחים לשמר את הלחות והחיוניות שלהם, אם הם נשארים צדיקים. ומה מקשה על שני הגיבורים הבורגנים האלה? השעמום. הם ביחד די הרבה זמן, הם יוצאים לחופשה באותו מקום שבו היו בשנה שעברה, הם מזדיינים בתשוקה שכאילו יצאה ממגזין לחיי סקס טובים, מחליפים תנוחות כאילו זו חובה. אלא שהשנה משהו משתנה - איש מסתורי בחליפת פשתן בהירה מופיע בכל מקום שאליו הם מגיעים. ובכל מקום שבו הם רואים אותו מתגלה גופת אשה שנאנסה בברוטליות ונרצחה.

זו העלילה המרכזית ובן כנען מגולל אותה במיומנות אפלה ומותחת, בלי לחתור לפתרון, ומשרה בקוראים אי נוחות מעיקה, חסרת פשר, שכבר היא לבדה מצדיקה את הקריאה בספר. אבל יש רובד סמוי בספר והמפתח להבנתו טמון דווקא בעלילת המשנה: למרות הוואקאנס, דויד עובד בקדחנות על כתבה, ״הכתבה הכי טובה שכתבתי אי פעם״. באותה כתבה הוא מתאר בגוף שני, כאילו כתב למכר, ביקור במקאו אצל אביו, ששיחק תפקיד חשוב בהעברת חצי האי מידי פורטוגל לסין, ומפתה את דויד לתוך אורח חיים של שתייה, סביאה, סקס עם זונות ויחס כללי מחפיר למין הנשי.

העיירה פורטופינו בריביירה האיטלקית. השעמום כקושי של הגיבורים הבורגנים 
צילום: George Oze / Alamy Stock Photo
העיירה פורטופינו בריביירה האיטלקית. השעמום כקושי של הגיבורים הבורגנים צילום: George Oze / Alamy Stock Photo

קל לעקם את האף מול חלקים בספר, שבהם ניכרת התמכרות לא בריאה לעשיית רושם, אם באמצעות הפגנה אובססיבית של שליטה בגינונים המאפיינים את חוג הסילון או בפועלם של מלחינים קלאסיים ומודרניים ואם בגלל שימוש אינפלציוני במילה "נקרש" כאמצעי תיאור (אור הירח שמעל הגיבור, אוויר החדר ועוד. עריכה קפדנית יותר היתה מדללת את מופעיה). אין זו הדוגמה היחידה לעברית המאולצת והיומרנית של בן כנען, שכידוע אינו כותב בימים שבהם פעל הסופר הנערץ עליו דוד פוגל, שאכן נאלץ להמציא מחדש את שפתו. בן כנען תקוע בעמדה של הילד המבריק, שנקלע לחברת מבוגרים ורוצה להוכיח שהוא חכם לא פחות, ואולי יותר, משאר הנוכחים. זה מבאס, ולמרות זאת בן כנען הוא כותב מוכשר מאוד והספר שכתב יפה, חכם ופועל בכמה רבדים. אפשר לראות בו ספר מתח יעיל, אבל פה ושם מתגלה מלוא עוצמתו ברובד אחר.

אפשר גם להתבלבל ולחשוב שהספר של בן כנען מיזוגיני במקצת. נכון, מאנו היא דמות חזקה מדויד (הצלחתה עולה על הצלחתו ובסצינה אחת היא סוטרת לעלם איטלקי שהשפיל נער שחור, בעוד שדויד האימפוטנט מתקשה לפעול), אבל כל הנשים בספר יפות, כולן משמשות לאין־סוף פעלולי מין והן יוצאות לשופינג בזמן שהגברים נשארים לשוחח על הדברים החשובים. התיאור הזה מסתיר ביקורת חריפה על הבגידה של הגבר הלבן בעולם.

דויד הצעיר מתעמת בסוף הביקור במקאו עם אביו, ששירת רודנים ברחבי העולם ובגד באמו באכזריות. ״בכל פעם שהיית צריך לתרץ את הכישלונות בחיים שלך, שלפת טיעון מוסרי״, אומר לו דויד.

אבל דויד המבוגר יותר, שבעצמו בוגד במאנו, פורץ בבכי מול חברו היורש המיליונר, על סיפון היאכטה שלו, ומיילל ״נעשיתי כמו אבא שלי, זה הדבר שהכי מפחיד אותי״. רגע אחר כך הוא כמו מבקש לקבל אישור למעשה הבגידה ושואל את חברו אם גם הוא בגד באשתו - כאילו שאם גברים מצליחים יותר ממנו עשו זאת, הבגידה שלו מקבלת הכשר.

איתמר הנדלמן
איתמר הנדל-סמית. מאז שהפסקתי עם הסמים כל הכסף הולך על בתי אופנהצילום: איליה מלניקוב

לכאורה הקשיים של הזוג הם הבנאליה המרושעת של חיי נישואים, אבל הפתולוגיה עמוקה יותר: הזר המסתורי עם החליפה הלבנה, שאולי קיים ואולי לא, הוא רוח רפאים של הגבר הלבן, המטייל בעולם בתחושת ״מגיע לי״, כובש ארצות, עמים ומגדרים, אונס אותם ורוצח אותם. זו פתולוגיה שעוברת מאב לבן, מורשת כמו נכסים וצבע עור. אביו של דויד היה גבר ציני שהתרועע עם דיקטטורים וסייע לשלטונם הכוחני בארצותיהם ובתוך העיסה האתנית של מקאו, שבן כנען מיטיב לצייר, בלט בלובן עורו שסייע לו לגזור קופון על חשבון העמים הנחותים ממנו לכאורה.

הכוח האלים הזה מסתובב, כמו דויד, בארשת תמימה ומתחסדת: כבר במקאו דויד בגד, שיקר וניצל, ובעודו עושה זאת התייסר, בכה ופיזר הבטחות שווא לשלל נשים אומללות. כמבוגר הוא עוטה על עצמו בגדים יפים, מתעדכן בחוקי האופנה הנוקשים ומקפיד על כללי אסתטיקה ואתיקה שמסתירים את רצונו להצטרף למעמדם של חבריו העשירים ממנו ואת תחושת הזכאות שלו על גופן של הנשים שהוא פוגש.

אף על פי שהוא מטיח בברון המלגלג על נעליים לא מתאימות שנעל לאירוע ש״החוקים האלה… שייכים לעולם של פעם״, ניכר שתשובתו של הברון, ״אני ברון. נולדתי לעולם של פעם״ - מעמתת אותו עם מחלה פנימית קשה: הגבר הלבן תמיד נולד לעולם של פעם, עולם של מותר ואפשר, של אופציות בלתי נגמרות. כאשר מאנו משתזפת בעירום, חברו העשיר של דויד מציץ בה, אחר כך מתבונן בה בעזרת משקפת ומסיים בצילום שלה מרחפן - שלל דרכים לדרוך על חברו הנחות ממנו ולנצל מינית אשה.

אלא שדווקא ההתעקשות של בן כנען לתאר את הגברים כמושכים בחוטים, כבעלי הכוח, בליווי המוטיב של מחלת האדנות התורשתית, הופכת את התיאורים האלה למבחילים ואת הסכנה שבהם לברורה ומוחשית. כן, הכסף הוא של הגברים (אפילו של הברון, ש״התחתן עם כסף״ ובאותה שנייה הכסף איכשהו נעשה שלו), ההחלטות שלהם, הכוח שלהם, והם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. אבל זו אינה אוטופיה - זוהי טרגדיה.

עטיפה של ספר

בשלב מסוים, אחרי שחקירת הרציחות מובילה אל דויד, מתגלה כוחו הפוליטי של הגבר הלבן העשיר שמציל אותו מן הכלא, שעשוי היה להיות דווקא המרפא של דויד. ההיחלצות מהפרשה תוך הישענות על העושר של חברו מותירה אותו בלב התופת: דויד בטוח יותר מתמיד שכמו אביו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אף כי בפועל לא השתחרר ממאזן הכוחות המבעית שבו הוא לכוד. החברה שבן כנען מתאר אינה משועממת - היא חברה שלמרות יצר ההרס שלה אינה מצליחה להכחיד את עצמה והיא מפזרת אסון בעולם. אנחנו אלה שנמצאים לפני השמש.

תגיות:

תגובות