רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבוע הספר 2018: מבקרים בוחרים את ספרי השנה שלהם

E
שתפו בפייסבוק

ויליאם פוקנר או לורד ביירון? מאיה ערד או יעל נאמן? ירמי פינקוס או ניר ברעם? הביוגרפיה של בן-גוריון או זו של ס. יזהר? שירי קדיה מולודובסקי או אלה של תמיר גרינברג? 33 מבקרים ועורכי מדורים ספרותיים ב"הארץ" ובכלי תקשורת נוספים ממליצים על ספרים שפורסמו בשנה החולפת | ריכוז הפרויקט: ורד לי, צילום: תומר אפלבאום

יובל אביבי, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" ומגיש תוכנית הספרות "מה שכרוך" ב"כאן תרבות" | על "חמש ארוחות ביום" מאת מיכל זמיר

זה לא בדיוק הספר שהכי אהבתי השנה, זה בוודאי לא הספר הכי "טוב" או הכי "חשוב" שנכתב השנה, אבל יש בו שבירת שתיקה מרעננת, שכולה אצבע משולשת להתחסדות, לזיופי הנחמה המעושים, לתקינות התגובה האוטומטית מול הטרגדיה של האחר: מיכל זמיר מלווה את אמה המיטשטשת לתוך מחלת האלצהיימר במוסד סיעודי, ועושה זאת ביושר, בראש מורם, באי התנצלות. היא מתארת באומץ את הכעס, את השחיקה, את חוסר הסבלנות, את חוסר התוחלת, את אי השוויון שממשיך גם מול המוות והמחלה, את הרצון שזה ייגמר כבר, ומצליחה להיות אמפתית בלי להיות צדקנית — גישה שמתחילה להיות נדירה בימינו, למרבה הצער: גם כאשר ברור שהיא מייחלת למותה של אמה, גם כאשר צפה בתוך הסיוט הזה עיסת הרגשות המורכבים שהם קופת השרצים הבלתי נמנעת של יחסי אם ובת, ברור לחלוטין עד כמה היא אוהבת אותה. והיא כותבת בטבעיות משוחררת, שמאסה גם בצורך להתאים להתנהגות הנדרשת מבת במצב כזה, ואין ספרות טובה מזו הנכתבת בטבעיות משוחררת.

חמש ארוחות ביום / מיכל זמיר. עורך: עודד וולקשטיין, הוצאת כתר, 128 עמודים, 68 שקלים

צליל אברהם, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" ומשתתפת בתוכנית "מה שכרוך" ב"כאן תרבות" | על "המורה לעברית" מאת מאיה ערד

לפעמים, באמצע קריאת סיפור ארוך יחסית או נובלה של מאיה ערד, מגיע הרגע הזה שבו שואלים אבל לאן זה הולך, כל זה. למשל, בסיפור השלישי ב"המורה לעברית", שבו אמא מפתחת אובססיה למעמד החברתי של בתה המתבגרת ומשתמשת בגניבה בטלפון שלה כדי לשלוח הודעות לחברות שלה — לאן זה הולך כל זה. המחשבה הזאת לא נמשכת זמן רב מדי, כי מיד נזכרים: זה סיפור של מאיה ערד, והיא יודעת בדיוק לאן היא הולכת איתו. ערד אינה כותבת כדי להראות לנו כמה היא כותבת יפה — והיא כותבת יפה. היא לא כותבת כדי להעביר מוסר השכל, אף על פי שיש חוכמת חיים בספרות שלה. הגדולה בספר החדש שלה, "המורה לעברית" — כמו בספריה האחרים — היא בדמויות. דמויות קשות, מתייסרות, מרגיזות, שנידונו להשתנות אך לא להשתנות לעולם. "המורה לעברית" הוא ספר גדול כי הוא נכתב על ידי סופרת שמכירה היטב, מקרוב, לפרטי הפרטים הקטנים והמכוערים, הסוערים והסודיים, את הדבר שהוא בעצם לב הספרות — נפש האדם.

המורה לעברית / מאיה ערד. עורך: אלי הירש, הוצאת חרגול, 243 עמודים, 88 שקלים

קרן אגמון, בעלת הבלוג "בעיקר ספרים" באתר "סלונה" | על "יקיצה" מאת ניר ברעם

"יקיצה" הוא רומן התבגרות מהיפים ביותר. המספר, שפגישתנו הראשונה עמו מתקיימת בעיר זרה בניכר, הוא נער שהתבגרותו מתרחשת במעלה הוואדי בשכונת בית הכרם בירושלים בזמן מחלתה של אמו. נעוריו פורצים ממנו: השיטוטים בלילות, הכמיהה למגע, הכניסה לעולם החדש של מין ויצרים. התפרצות חיים אדירה ומולה הגסיסה של האם — שאותה אנו מלווים בשקיעתה. חברו הטוב הוא יואל. היכרותם מתחילה מגיל צעיר והוא תאום נפשו, שמלווה אותו לאורך חייו. לעתים מקרוב מאוד ולעתים ממרחק, ההיכרות הזאת תלמד את המספר חברות אמת וכאב גדול. זהו רומן שמתאר באופן מרגש את מסע ההתבגרות של ילד דרך שנות נעוריו ועד להפיכתו לסופר שהצלחתו אינה מונעת ממנו את ייסורי הכתיבה. בתוך קלחת חיים שאפופה במחלת האם, בריחוק מהאב ובכמיהה תמידית לאח, אנחנו מלווים את הנער בגיל ההתבגרות: יחסיו עם חבריו ומשפחתו, התנהלותו בעולם והרגע שבו הוא פוגש את הכתיבה ומתאהב בה. זהו ספר יפהפה, רוצו לקרוא.

יקיצה / ניר ברעם. הוצאת עם עובד, 288 עמודים, 92 שקלים

תלמה אדמון, מבקרת במוסף "סופשבוע" של "מעריב" | על "התפנית: הולדת המודרניות" מאת סטיבן גרינבלט

סטיבן גרינבלט, יהודי יליד בוסטון (1943), העניק מתנת קריאה נדירה לקוראים מורעבים. הספר הנאור, חגיגה של ידע, השקפת עולם וכישרון נדיר לספר סיפור, הוא נחמה גדולה בימים אלה. אני שבה אליו בשקיקה, כגיבורו, ההומניסט האיטלקי פוג'ו ברצ'וליני, שקרא ספרים עתיקים כדי להימלט ממלחמות האפיפיורים סביבו. הספר פותח שער היסטורי מואר לתולדותיה הממשיות של תפישה מדעית חילונית בתרבות המערב. הוא נצמד לספר קדום, "על טבע היקום", שחיבר לוקרטיוס הרומי. פוג'ו, צייד ספרים נלהב, מצא־גילה את הספר בספריית מנזר נידח ב–1417. עותקיו הועלמו במשך כ–1,000 שנות רודנות נוצרית. פוג'ו החזיר לתרבות תיאוריות אפיקוראיות מפוכחות, שהנצרות מחקה: הפואמה השירית קובעת כי כל המצוי ביקום עשוי מחלקיקים נעים בחלל ריק. כך האדם, כך הצמח וכך האבן. אין מותר האדם בעולם. אין אלוהים. בהמשך הדרך לא יימצאו גן עדן או גיהנום. עד להתפרקות חלקיקיו של אדם, רצוי לשאוף אל ההנאה. בקריאת ספר זה, למשל, הגדוש עסיס סיפורי מעורר מחשבות.

התפנית: הולדת המודרניות / סטיבן גרינבלט. תירגם מאנגלית: יפתח בריל, עורך הסדרה: אריאל הירשפלד, הוצאת מאגנס, 374 עמודים, 98 שקלים

עפרי אילני, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "היה היתה" מאת יעל נאמן

"היה היתה" של יעל נאמן הוא פרויקט תיעוד, מעין סיפור קדושים על אשה אחת — פזית. לא אשה מפורסמת, אלא דמות כמעט נשכחת שחייתה בחולון ובתל אביב ומתה מסרטן ב–2002. היא היתה עורכת ומתרגמת עם רגישות לשונית ופסיכולוגית יחידה במינה, בת לניצולי שואה פולנים, שגרה בדירה מרופטת עצובה וחלפה בחייהם של כמה נשים וגברים, חלקם מוכרים. יש שהיו מציגים אותה כדמות כמעט קומית: אשה גדולת גוף שעישנה בשרשרת, האכילה חתולים, העתיקה ערכים מהאנציקלופדיה, אכלה שניצלים ב"קפה בתיה" ולבסוף חלפה מהעולם. אבל נאמן יצרה דיוקן אמפתי ונוגע ללב, ועם זאת אמיתי מאוד ונטול סנטימנטליות. פזית ביקשה לא להשאיר זכר לקיומה, "הקדישה עצמה למחיקה". אבל באקט דווקאי נאמן בחרה ללקט את העדויות ולספר את סיפורה — אף על פי שכמעט לא הכירה את פזית. לכאורה זוהי יצירה מינורית להפליא, אך מתוך הנקודה הארכימדית הזאת מצליחה נאמן לגעת באחת השאלות הגדולות ביותר שקיימות: מה נשאר מאדם אחרי שסיפורו על פני האדמה מגיע אל קצו.

היה היתה / יעל נאמן. עורכת: דנה אולמרט, הוצאת אחוזת בית, 256 עמודים, 98 שקלים

אבנר שפירא, סגן עורכת מוסף "ספרים" של "הארץ" | על "היה היתה" מאת יעל נאמן

קצת לא נעים להעיר על טעות הגהה זניחה בספר מעולה שגיבורתו היתה עורכת, מתרגמת ומגיהה מוכשרת וקפדנית מאוד, אבל בכל זאת: בשני מקומות ב"היה היתה", ספרה של יעל נאמן, מוזכר "הנה האדם", ספר הציורים האדיר של האמן הגרמני ג'ורג' גרוס, שמהדורתו העברית הופיעה ב–1984 והיתה לה חשיבות מסוימת בחיי הגיבורה. אלא שבאזכור השני נשמטה הא הידיעה מהמלה "האדם" והוא נהפך לרק "אדם" — כאילו התערבה יד נעלמה וביקשה למחוק את האפשרות הקורצת להעמיס פרשנויות סוציולוגיות, דוריות ותרבותיות על הדיוקן העשיר להפליא שנאמן משרטטת בספרה. זה דיוקנה של אשה שטישטשה בעקביות את עקבותיה ולא רצתה להשאיר אחריה דבר, אך הותירה שובלי זיכרונות מופזים בקרב חברים, קרובים ומכרים. אלה משחזרים באוזני הסופרת את דברי ימיה של אותה דמות מסתורית ובה בעת כובשת, שאמנם מצטלבים בקורותיהם של חוגים ספרותיים, אמנותיים ועיתונאיים, של דור ואזור, של מוצא ומעמד, של תקופה ומדינה וגם של לא מעט פוסט־שואה, אבל לפני הכל ואחרי הכל הם הסיפור הייחודי שלה, הממאן להתמיין ואינו מתמסר לדרישה להתמסגֵר. הספר על אודותיה מפלח לב ומחמם לב, מתקלף מסגירותו ושב ומתעטף בה, מלְחים צחוקים פרועים ליבבות מרות, נמחק ונכתב בכל פרק מחדש, ובסופו — הנה אדם.

היה היתה / יעל נאמן. עורכת: דנה אולמרט, הוצאת אחוזת בית, 256 עמודים, 98 שקלים

מאיה בקר, עורכת מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" | על "מיסטר יואינג" מאת אורי אמיתי ורוני פחימה

את הסיפור הזה אפשר לספר בסגנון הולמרק: אורי אמיתי הספיק לראות רק סקיצות ראשונות של "מיסטר יואינג" לפני שמת, בגיל 29, כמה חודשים אחרי שהפקיד את הטקסט בידיה של חברתו, המאיירת רוני פחימה, כדי שתעשה ממנו רומן גרפי. אמיתי עצמו מנסח את זה קצת אחרת: "אני בדרך כלל לא טיפוס של מאכלי ים, וגם את הסרטן הזה לא הזמנתי, ואם היתה מנה אחרת שהייתי יכול לבחור, אני לא בטוח שהייתי בוחר בכימותרפיה". ככה, פחות או יותר, נשמעים הטקסטים בספר הזה, שמתאר את שגרת האשפוז של צעיר עם גידול סרטני בבטן, באמצעות איורים בכתום־ורוד זרחני, חומציתי, שגולשים בין מציאות להזיה, בין המיטה בהדסה עין כרם לתודעתו של מי שספג מספיק קרינה וסמי הרגעה כדי להרגיש את "הראש מתנתק מהגוף וצף על המים". פחימה מעצבת באופן מבריק, מקורי מאוד, את התמוססות הגוף והנפש, והתוצאה היא קומיקס סוריאליסטי, ובמקביל ישיר מאוד, חסר רחמים, גם כשהוא מציג להקות של גפילטע פיש שוחות בחלל החדר — זכר להקאות מליל אמש — וגם כשהוא מתאר ניסיונות להימלט מהליצנים, הקוסמים ומני בגר שמגיעים לשמח את המאושפזים במחלקה. יותר מזה, "מיסטר יואינג" — שיצא באופן עצמאי, בעזרת מימון המונים — הוא עדות לדור שלא מפחד להגיד (ולצייר) את המלה המפורשת. "נעים מאוד, אני חולה סרטן", כמו שמציג את עצמו גיבורנו בפני חבורת הסטאז'רים שגוהרת מעליו.

מיסטר יואינג / אורי אמיתי (טקסט) ורוני פחימה (איור). הוצאה עצמית, 248 עמודים, 120 שקלים

ציפי גון־גרוס, עורכת ומגישת התוכנית "ספרים רבותי ספרים" בגלי צה"ל | על "לילות חשון" מאת קדיה מולודובסקי

הסופר הירושלמי יוסל בירשטיין, שמת לפני 15 שנה, היה בשבילי ידיד אהוב וגם שגריר היידיש. כשדיברנו במאמע־לשון הרגשתי שדרך היידיש הוא מביא אלי פיסת חיבוק מהורי המנוחים. הספר "לילות חשון", שהופיע השנה, התקשר אצלי לאותה נגיעת ילדות בשפה המתנגנת, שפה ללא גבולות, שיש בה, כדברי יצחק בשביס זינגר בנאום הנובל שלו, ביטויי עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, הומור והערכה לכל פירור הצלחה. 70 שירים ביידיש, שכתבה המשוררת קדיה מולודובסקי בפולין, בארצות הברית ובישראל, תורגמו לעברית על ידי גדולי היוצרים — נתן אלתרמן, לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין, זלמן שז"ר ואחרים. רובם הותקנו לצורך הוצאתם לאור בספר ב–1948, אבל מעולם לא הגיעו כספר אל קוראי העברית ולא הפכו לקנוניים, כמו שירי הילדים שלה. אין ילד או ילדה שגדלו בישראל במילניום הקודם ולא רקדו בגן את "פתחו את השער" של מולודובסקי, או התחרו על התפקיד הראשי ב"גלגולו של מעיל" ואחזו במטרייה תכלכלת כשגילמו את "הילדה איילת". החוקר אמיר שומרוני איתר בארכיונים ובאוספים פרטיים בכל העולם מסמכים ותעודות הקשורים לחייה ולשירתה הלירית של מולודובסקי. בספר הוא מביא, זה לצד זה, את המקור היידי ואת התרגום לעברית. לעתים כמה תרגומים לאותו שיר, ביניהם תרגומים שלו עצמו. "אל חנון", כתבה מולודובסקי ב–1945, "מצא לך עם אחר, בחר לך. עייפים אנחנו מלמות וממתים, אין לנו תפילות עוד" (תרגום: שומרוני). כל כך אקטואלי. "לילות חשון" הוא ספר מרתק ומרגש לאוהבי שירה (לא חשוב מאיזו עדה), למתעניינים באמנות התרגום וגם בשזירה של האישי, ההיסטורי והפואטי ושל היידיש והעברית.

לילות חֶשְוָן: שירים / קדיה מולודובסקי. מתרגמים שונים, עורכים: אמיר שומרוני ואברהם נוברשטרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם בית שלום עליכם, 381 עמודים, 96 שקלים

יוענה גונן, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "שנה של מחשבות מופלאות" מאת ג'ואן דידיון

אני מזל מאזניים עם אופק של קונכייה. אין לי יכולת נפשית לבחור את הספר האחד שהכי אהבתי השנה. לכן אנפה מהרשימה את כל הנמכרים והאהודים ממילא לטובת ספר יפהפה אחד, שלא קיבל את תשומת הלב המגיעה לו. ב"שנה של מחשבות מופלאות" משחזרת הסופרת והעיתונאית ג'ואן דידיון את השנה שהחלה עם מותו של בעלה, הסופר ג'ון דאן, ב–30 בדצמבר 2003. השניים חזרו מבית החולים, שם היתה בתם היחידה קווינטנה מורדמת ומונשמת בעקבות דלקת ריאות שהסתבכה, ורגע לפני ארוחת הערב התמוטט דאן מהתקף לב. חודשים ספורים אחרי שיצא הספר מתה גם קווינטנה, בגיל 39. דידיון, שידועה בניתוחיה החברתיים החריפים, ניגשת לאבל הפרטי שלה בשילוב נדיר של איפוק ופתיחות. היא עוסקת, ביסודו של דבר, בכוחו של היגון להטריף את הדעת (האבל הוא בעצם מחלה, מצטטת דידיון את הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, מצב מאני־דפרסיבי מתון וחולף). ב–88 ימים של כתיבה טרופה היא הוציאה תחת ידיה יצירה שהיא פסגה של כתיבה אישית, יופי צלול שנחצב מתוך התהום. "שנה של מחשבות מופלאות" פורסם בעברית ב–2006, ובעקבות סרט תיעודי על דידיון שעלה בנטפליקס הדפיסה הוצאת מטר מהדורה חדשה. להפתעתי, עשרות אלפי קוראים טרם ניצלו את ההזדמנות הנוספת שהוענקה להם, אבל עדיין לא מאוחר. לא סתם נכלל הספר ברשימת 100 ספרי הנון־פיקשן הטובים בכל הזמנים שפורסמה ב"גרדיאן" לפני כשנתיים — אחד משני הספרים היחידים מהמאה הנוכחית שנכנסו לרשימה של יצירות מופת עיוניות.

שנה של מחשבות מופלאות / ג'ואן דידיון. תירגמה מאנגלית: אירית מילר, הוצאת מטר, 192 עמודים, 95 שקלים

עמרי הרצוג, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "די כבר עם השקרים שלך" מאת פיליפ בסון

עלילת הרומן האוטוביוגרפי של הסופר הצרפתי פיליפ בסון אינה מציעה חידוש מיוחד. אדרבה, המרכיבים המלודרמטיים של סיפור האהבה שהוא מתאר בנאליים: שני צעירים מתאהבים, אך אהבתם נקטעת בשל פחדים שנובעים מאיסורים חברתיים. שנים לאחר מכן מפגש אקראי חושף את מחיריה של הפרידה ההיא, שצובעת חיים שלמים בתשוקה ובאבל. מה שמייחד את הספר המהפנט של בסון אינו קשור רק בעובדה שמדובר באהבתם של שני נערים; הוא כרוך בכתיבה המזהירה שלו. הספר הצנום הזה מחזיק מרובה, כי סביב המלים שהוא כותב מתרחש הקסם הלא־מוסבר של אמנות הסיפור. הכתיבה שלו אינה סנטימנטלית אלא חסכונית ומפוכחת, ועם זאת היא מפעילה — כמו לחש מסתורי — תועפות של רגש, שמציף לב וזיכרון. סיפור האהבה חורג מעצמו: הוא משרטט גם את דיוקנו של אמן צעיר ומבהיר כיצד הכישוף של האהבה הראשונה מסחרר יחד כתיבה וחיים; לעתים אל תהום, לעתים אל מחוז נחמה וגעגוע, ולעתים אל שניהם בו זמנית.

די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון. תירגמה מצרפתית: דורית דליות, עורכת התרגום: רימונה די־נור, הוצאת אריה ניר, 160 עמודים, 89 שקלים

תמר וינברג, בעלת הבלוג "מה בראש שלך" באתר "סלונה" | על "דרכו של הלב" מאת מליס דה קרנגל

סימון למבר, בן 17, אוהב לגלוש בים עם חבריו. לפנות בוקר הם יורדים אל החוף בשל תחזית לגלים גבוהים במיוחד. בדרכם חזרה סוטה המכונית מנתיבה ומתנגשת בעמוד. שני נערים נפצעים וסימון, שנפגע בראשו, מוגדר כסובל ממוות מוחי. הספר עוקב אחרי כל הדמויות הקשורות ללבו של סימון — הרופאים, האחות, מתאם ההשתלות, הוריו, הורי חבריו — ב–24 השעות שבין הגעתו לבית החולים ועד שהוא מושתל בגופה של חולה הזקוקה ללב. הסופרת מצליחה לפרק רגעים מורכבים לזרם של מלים, שיוצר אצל הקורא תחושה כאילו חווה את האירועים בעצמו: האחות שחזרה מפגישה בוערת עם המאהב; מתאם ההשתלות האמביציוזי, שאמור לתווך להורים המתאבלים את מותו של בנם ומיד לאחר ההודעה עליו לבקש מהם אישור לתהליך ההשתלה; ההורים, שהאובדן האכזרי נפל עליהם כשהם פרודים זמנית ושקועים בבירור מערכת היחסים שלהם; הרופאה במרכז ההשתלות, שאמורה להחליט לאן יישלח האיבר וכבר היו לה תכנונים לאותו ערב. מליס דה קרנגל מצליחה לגעת גם ברגשותיהן של שאר הדמויות השותפות בתהליך. לספר נלווה פתיח מאת עידו פרץ מהוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, שתרם כליה לאחותו. אי אפשר להישאר אדישים מול המלים של פרץ, במיוחד אם הייתם קשורים למערך ההשתלות באופן אישי. בחור צעיר מקפח את חייו וזו טרגדיה נוראה, אבל תרומת איבריו יכולה לשפר את איכותם של חיים אחרים, וזו מצווה. קראו את הספר אם עדיין לא השתכנעתם. כרטיס אד"י יש?

דרכו של הלב / מליס דה קרנגל. תירגמה מצרפתית: רמה איילון, עורכת התרגום: יעל ינאי, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 208 עמודים, 94 שקלים

הגר ינאי, מבקרת בתוכנית "בילוי היום" בגלי צה"ל | על "אנה פרנק: היומן הגרפי" מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי

ספר השנה שלי הוא "אנה פרנק: היומן הגרפי", בעיבודו של ארי פולמן ובאיורו של דוד פולונסקי. למי שפיספס, הצמד המוכשר שעשה את "ואלס עם באשיר" עיבד את יומנה של אנה פרנק לנובלה גרפית מרשימה, שמצליחה להישאר נאמנה הן לחוקי ז'אנר הקומיקס והן לתכניו ולרוחו של היומן המקורי. יופיו של הספר שובה את העין ואת הלב, אך חשוב מזה: בעיני, פולמן ופולונסקי פיצחו באופן מבריק את האתגר של הנחלת מורשת השואה לדורות הצעירים. ספרם מוציא את אנה פרנק מהגטו של ספרי יום השואה, וסלחו לי על משחק המלים. זה לא עוד מסמך שקוראים במצוות המורה לקראת אחד הימים העצובים בשנה, אלא יצירה שמדברת לילדים של שנת 2018 בלשונם. בתי בת השבע וחצי מחזיקה את הספר על המדף, בין שלל חוברות קומיקס של באטמן ובון. היא נהנית לעיין ביומן הגרפי שוב ושוב ולהתעכב על האיורים החכמים ורבי הניואנסים, שפורשים את עולמה הפרטי של אנה בשפה המאפשרת לילדות בנות זמננו להתחבר מחדש לילדה שאבדה בשואה.

אנה פרנק: היומן הגרפי / עיבוד: ארי פולמן, איור: דוד פולונסקי, מבוסס על תרגום מהולנדית של קרלה פרלשטיין. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 152 עמודים, 86 שקלים

עופרה רודנר, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "אנה פרנק: היומן הגרפי" מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי

אנה פרנק קיבלה תפקיד נרטיבי בזיכרון השואה, תפקיד הילדה התמימה. אבל אנה של ארי פולמן ודוד פולונסקי ב"אנה פרנק: היומן הגרפי" אינה ילדה תמימה, אלא גיבורה אקזיסטנציאליסטית ורדיקלית, פמיניסטית שהקדימה את זמנה, הוגה וכותבת מבריקה שהעולם החמיץ. במבט הקולנועי שלהם, היוצרים מנפישים לא רק את דמותה של אנה, אלא גם את הדרמה של הקורא, ההולך ונקשר אליה בלא ידיעתה, תוך ידיעה מוחצת לב של סופה הידוע מראש. זו מלאכת מחשבת של זיכרון ושימור, עם פרספקטיבה היסטורית וקולנועית חדשה.

אנה פרנק: היומן הגרפי / עיבוד: ארי פולמן, איור: דוד פולונסקי, מבוסס על תרגום מהולנדית של קרלה פרלשטיין. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 152 עמודים, 86 שקלים

שירי לב־ארי, עורכת ומגישה ב"כאן תרבות" | על "המשת"פ" מאת פול בייטי

"המשת"פ" הוא ספר שנון, מצחיק וכואב, על אדם שרוצה לקרוע מעליו ומעל החברה האמריקאית את הצביעות והתקינות הפוליטית ולהחזיר את העבדות וההפרדה הגזעית לאמריקה. פול בייטי, סופר אפרו־אמריקאי יליד 1962, זכה על "המשת"פ" בפרס מאן בוקר ב–2016. זהו רומן סאטירי על גיבור שחור בעיירה דמיונית בלוס אנג'לס בשם דיקנס, שרוב תושביה שחורים והיספנים. הוא גדל אצל אב פסיכולוג המכונה "הלוחש לכושים", שמזהיר את בנו מפני האדם הלבן. באחד הימים האב נורה למוות בידי שוטרים לבנים, והבן מקבל כפיצוי חווה חקלאית. יש לו חברה נשואה שהיא גם נהגת אוטובוס, ידיד אינטלקטואל שרוצה לשכתב את "האקלברי פין" וגם עבד: הומיני, שחקן שחור מזדקן ששיחק באינספור תפקידי משנה נלעגים בהוליווד ומבקש להיות העבד שלו. הגיבור משתכנע אט אט שכדאי להשיב את ההפרדה הגזעית — "ממתי קצת עבדות אי פעם הזיקה למישהו?" הוא שואל. הוא והומיני יוצאים לממש את הפרויקט ולשקם את העיירה. זה מסתיים, כמובן, בבית המשפט העליון. לא רק אצל קפקא וקאמי אנטי־גיבורים עומדים למשפט, ויש בספר לא מעט הדהודים לספרות המערב — שם העיירה, דיקנס, פוי צ'שייר ששולח את הקוראים אל לואיס קרול וכמובן "האקלברי פין". הספר חושף את התודעה השחורה באמריקה היום. בייטי אינו חוסך אירוניה וסרקזם גם מלבנים וגם משחורים, כולל רוזה פארקס בכבודה ובעצמה. הוא וכותבים אפרו־אמריקאים אחרים בני דורו מעמידים פרק חדש ומשמעותי בקנון של הספרות האמריקאית.

המשת"פ / פול בייטי. תירגם מאנגלית: גיא הרלינג, הוצאת עם עובד, 362 עמודים, 94 שקלים

מאיה לוין, עורכת מדור הספרים של "לאשה" | על "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" מאת אלינה ברונסקי

הדמות של רוזה אחמנטובה שבתה את לבי מהעמודים הראשונים. אחמנטובה משוכנעת שהיא נזר הבריאה, וכל השאר הסובבים אותה בינוניים להחריד. היא אף פעם לא מרוצה. היא לא מודעת למגבלותיה ולתפישת המציאות המעוותת שלה וכמעט מיותר לציין: היא תמיד צודקת. לבתה היחידה, סולפיה, היא בזה: "קיוויתי שיימצא גבר כלשהו שיימשך כל כך לטיפשותה עד שלא יבחין ברגליה העקומות", היא משתפת במחשבותיה. כאשר לסולפיה נולדת תינוקת, לבה של רוזה מתרכך. היא מתאהבת בנכדה בזכות המראה הטטארי שלה. היא מנסה להציג את סולפיה כאם לא ראויה, כי נדמה לה שלנכדה יהיה טוב יותר בזרועותיה. בשביל להיפטר מסולפיה, רוזה האנטישמית אפילו מעודדת את בתה להתחתן עם יהודי ולהגר איתו לישראל, הארץ שבה "יש סופות חול ואין אותיות נורמליות". התוכנית נכשלת ותנאי החיים ברוסיה נהיים קשים מנשוא. כעת רוזה מוכנה אפילו לסרסר בנכדתה כדי להימלט מהשלטון הסובייטי לגרמניה. כל האמצעים כשרים. זה היה יכול להיות עצוב, אבל אלינה ברונסקי, שם העט של סופרת גרמנייה ילידת יקטרינבורג שברוסיה, כותבת בחן נדיר. החיוך לא ירד מפני כמעט לרגע.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי / אלינה ברונסקי. תירגמה מגרמנית: נועה קול, עורכת התרגום: דנית דותן, הוצאות הכורסא ותשע נשמות, 334 עמודים, 88 שקלים

עמר לחמנוביץ, עורך מדור הספרים של "ישראל היום" | על "חיים שלמים" מאת רוברט זטהאלר

שני גיבורים מתגבשים לאורך "חיים שלמים", הרומן הקצר והיפה של הסופר האוסטרי רוברט זטהאלר, שלא זכה השנה לתשומת הלב הראויה לו. הגיבור הראשון הוא אנדראס אגר, שמסלול חייו מתואר בספר מתחילתו ועד סופו. הגיבור השני הוא המקום שבו הוא חי — כפר בעמק מושלג באלפים האוסטריים. נוכחותו של הכפר מורגשת באקלימו המאתגר ובנופיו, והוא מוחשי כלפי אגר כאיבר מגופו. מלחמות פורצות, אנשים מתים, הטכנולוגיה שועטת קדימה. רק הכפר נותר עוגן ארצי ואינו עסוק בתודעה ובהכלה. כך גם אגר, ש"חי את החיים": אנטי־גיבור שמישיר מבט אל העצב, הבדידות והקושי — ויכול להם. הספר מצופף את המקום, הזמן והאדם תחת קורת גג אחת, ומצליח לשקף "חיים שלמים". כתיבתו של זטהאלר פיוטית אבל פשוטה, ובאופייה הבהיר היא מתכתבת עם הנינוחות של סיפורי פולקלור, אף על פי שבמרכזה ניצב אחד העם. כשאגר מגיע לכפר כילד נטוש, הוא עומד "בלא להשמיע הגה, מביט בתימהון עיניים פעורות בפסגות ההרים הלבנות". המבט האילם הזה מאפיין אותו בכל תחנה בחייו; ויש בו משמעות והבנה שאין באלפי מלים מיותרות.

חיים שלמים / רוברט זטהאלר. תירגמה מגרמנית: דפנה עמית, עורכי התרגום: אברם קנטור ונגה אלבלך, הוצאת ספרית פועלים, 128 עמודים, 72 שקלים

יוני ליבנה, מבקר במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" | על "ימים נוראים — גרסת הסופר" מאת שמעון צימר

ספר השנה שלי הוא "ימים נוראים — גרסת הסופר". המחבר, שמעון צימר, מפגין בספר הזה כישרון שמעלה על הדעת צייר פלמי בשל, אמן מומחה של צבעי שמן — שמין שד בלגניסטי, צחקקן, משתלט על ידו המציירת, גורם לו לקשקש על הדיוקן הרגיש שנוצר לאורך הספר, דיוקן האמן כאיש זקן, שפמים, קרניים ואיברי מין. שני הסיפורים הארוכים שנכללים בספר ספוגים מודעות פסיכולוגית. נוטפות מהם שעות של טיפול וניתוח עצמי שהמחבר עבר, כמו גיבוריו. אבל הנגיעה בחומרים הנפשיים הכבדים והמעיקים ביותר — התייתמות, ילדות טראומטית, ביזיון ההזדקנות — מתבצעת רוב הזמן בעליזות מלנכולית, מתוך חדוות משחק. הגישה הרגשית והספרותית הזאת מאפשרת לקבל בסבלנות את הנטייה של צימר לברוח פה ושם הצדה מהסיפור המרכזי, להפר את המחויבות ליצירת פרוזה ממוקדת, מוצקה. כך, בעזרת גיבורי הספר, גברים קשישים שעולמם וגופם קורסים כמו אוהל קרקס, צימר מלמד את הקורא להחזיק בשני קצות החבל: הילדותי והמיומן, האסתטי והמטופש, הביזארי והנוגע ללב.

ימים נוראים — גרסת הסופר / שמעון צימר. עורכת: מוריה דיין־קודיש, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 252 עמודים, 94 שקלים

מיכל לסמן, מבקרת ספרות באתר "מאקו" | על "הצמחונית" מאת האן קאנג

במרכז העלילה של "הצמחונית", שמתרחשת בדרום קוריאה, נמצאת יונג־הו, אשה המצייתת לנורמות החברתיות באדיקות, אך משתנה לחלוטין בעקבות חלום שחלמה. היא מחליטה להפוך לצמחונית וזורקת את כל מוצרי הבשר שבביתה. האקט הזה מתואר לא רק כמרדנות נגד הקרניבוריות השכיחה של התרבות הדרום־קוריאנית, אלא גם כאקט של פמיניזם, אסרטיביות ויכולת חשיבה עצמית. העלילה מתוארת בכל פרק מזווית של דמות אחרת: בעלה של יונג־הו, גיסה ואחותה. יונג־הו מתוארת כאשה שלאט לאט מידרדרת אל עולמה הפנימי. היא חדלה לאכול, מזדהה כמעט לחלוטין עם צמחים, נוטשת את עולם בני האדם ולמעשה מנסה לחסל את עצמה בשתיקתה ובסירובה לאכול. רק אחותה של יונג־הו מפגינה חמלה כלפיה ככל שמתוארת ההידרדרות במצבה הנפשי. הספר כתוב בדייקנות חדה ומצליח לתאר את יונג־הו כאובייקט בצורה מושלמת. קאנג אינה חוסכת תיאורים מקוראיה ומציבה מול פני החברה מראה המשקפת בבירור את מצבן של הנשים והמחיר שהן נדרשות לשלם.

הצמחונית / האן קאנג. תירגמה מאנגלית: שרון קרמנר, עורכת התרגום: ורד שוסמן. הוצאת סאגה, 169 עמודים, 88 שקלים

טינו מושקוביץ, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "יוב" מאת יוסף בר יוסף

יוסף בר יוסף הסופר שואב את כוחו הגדול מן המאגרים שאותם מילא במשך השנים יוסף בר יוסף המחזאי. רגישותו למרקמי הלשון של הדמויות, הדיוק במינוני החשיפה וההסתרה ותזמונן הנכון של הסיטואציות המציפות את הקונפליקטים והדרמות האכזריות באגביות שלהן והמפתיעות בטיפוסיותן הופכים את סגנונו לכה ייחודי בעת הזאת — סגנון טבעי, מחוספס ולא מתחנף. בזכות הגודש ותשומת הלב להתרחשות ופרטיה הדקים, ולא למשל לניסיונות מאולצים ומשמימים לסמל באמצעותה, עשויה הפרוזה של בר יוסף להזכיר לקורא את נפלאותיו האבודות של הריאליזם הקלאסי. בספר "יוב" מקובצים סיפוריו של בר יוסף שנכתבו ופורסמו כבר בשנות ה–50, אולם בשנים האחרונות נכתבו מחדש. מדובר בניסוי ספרותי מרתק שתוצאותיו, קרי, הצמצום הניכר של הטקסט וחידודו, מדגישות את עוצמתו של בר יוסף כמספר קלאסי באופיו המבקש קודם כל לספר לנו סיפור טוב ורק אחר כך להאיר באמצעותו איזו עמדה עקרונית. קיצורו של דבר, מי שחשקה נפשו בפרוזה מגובשת ואיתנה, מלאת ברק אך לא מצועצעת, רגישה אך לא רגשנית, אנושית, שורשית, עברית וישראלית גם יחד, ימצא את מבוקשו בספר הזה.

יוב: ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות ה–50 / יוסף בר יוסף. הוצאת כרמל, 162 עמודים, 79 שקלים

אריאנה מלמד, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "ס. יזהר: סיפור חיים, חלק ב'" מאת ניצה בן־ארי

"ס. יזהר: סיפור חיים", הביוגרפיה המונומנטלית של ניצה בן־ארי, שחלקה השני יצא השנה (הקודם פורסם ב–2013), לעולם לא תיהפך לרב מכר, לא תעמוד במרכזה של שיחת ברזייה טרנדית ולא תהיה ספר שאפשר להתנאות בקריאתו. זהו קול קורא במדבר של וולגריות, מעשה עיקש של התנגדות לתרבות האינסטנט ומופת כפול של כתיבה חכמה ואלגנטית — גם בפרשנות יצירתו של יזהר, גם ביצירה של דמות אנושית חיה, מורכבת ורבת סתירות מתוך חומרי החיים שלא מצאו את דרכם ליצירתו. בן־ארי משרטטת פוריטן מיוסר שגילה את הארוס באיחור עצום והרבה בבגידות, סופר ששתיקתו היתה גם עלבון עמוק וגם דיכאון מתמשך, רומנטיקן שהיה מאהבה העיקש והנאמן ביותר של השפה העברית ואיש שחיפש כל ימיו את המשפט ה"נכון" אבל מעולם לא ידע להגדירו. יזהר היה כל אלה ועוד, ובן־ארי, שהיתה העורכת שלו וגם כלתו, הצליחה בביוגרפיה הזאת ליצור עוד דמות מרתקת — עוד סיפור חיים, מדכא ומרתק כאחד — של נעמי סמילנסקי, אמנית מתוסכלת ואשה נבגדת, מקור יציבות וכותבת מחוננת בזכות עצמה. קראתי את הביוגרפיה בהערכה הולכת וגוברת, שסופה בידיעה שיש כאן יצירת מופת. נדירה בעצם היותה, נדירה מאוד באיכויותיה.

ס. יזהר: סיפור חיים, חלק ב' / ניצה בן־ארי. עורך: אביעד קליינברג, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 830 עמודים, 84 שקלים

חנוך מרמרי, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "מדינה בכל מחיר" מאת תום שגב

הביוגרפיה הטרייה של האב המכונן, המבוססת על הגנזכים הנפתחים. לכל דור הביוגרף שלו, הבן־גוריון שלו, ואין מתאים מתום שגב לכתוב אותה בדורנו. כחוקר שגב מונע על דלק הסקרנות והספקנות, המאפשר לטוות עלילה מורכבת עשירה וממגנטת. שגב אינו מייצג מוסד, תנועה או זרם לשימור זיכרון. בימים שבהם בנימין נתניהו עשוי להיות הראשון בין ראשי ממשלת ישראל שיעקוף את דוד בן־גוריון במניין שנות כהונתו, מתבקשת ההשוואה בין שני המנהיגים. לפני תיאור השוני, נכון להתוודע לדמיון: היצר, השאפתנות, האישיות המסוכסכת, התעוזה, היוהרה, יצירת סביבה חרוכה המונעת ממתחרים להרים ראש. בשניהם קיימים הנכונות להקריב כמה אנשים וערכים שצריך, והצורך העז להיחקק בדברי הימים. ועדיין, ההבדל בין השניים מהותי: האחד חתר לעיצוב חברת מופת פתוחה שערכיה אוניברסליים, השני חותר להקמת גטו טכנולוגי חשדני, מפולג ומבוצר. בעוד בן־גוריון העלה על הנייר את חיבוטי נפשו וצפונות לבו, נתניהו מייחל למלחכי פנכה שיבססו את מעמדו בהיסטוריה. הימים ההם עוררו פרץ תקווה בעיקר בזכות החלום, והופ אנחנו כבר אחריו.

מדינה בכל מחיר: סיפור חייו של דוד בן־גוריון / תום שגב. עורך: אבי כצמן, הוצאת כתר, 814 עמודים, 128 שקלים

נדב נוימן, עורך התרבות של "טיים אאוט תל אביב" | על "יומן מדיטציה" מאת יצחק נבון

בדצמבר 1961 נסעו ראש הממשלה דוד בן־גוריון ומזכירו, יצחק נבון, לביקור בבורמה, שבינה לבין ישראל היו יחסים חמים. בן־גוריון ישב עם נזירים ופקידים בורמזים והתדיין איתם על פוליטיקה וחברה, בעוד נבון פנה לריטריט של שלושה ימים במנזר. זה נשמע כמו סיפור פנטזיה, אבל זהו סיפור אמיתי, ולכן ב–2018 הוצאת הספר הזה היא אקט רדיקלי כמעט. הספר הוא לא הרבה יותר מהיומן שכתב נבון בעת שהותו במנזר, החל בסקפטיות המהולה בסקרנות ועד לתיאורים מיסטיים שהם ממתקים לקורא, לאחר שהצליח להתגבר על המכשולים ולצלול פנימה עוד ועוד: "מפץ אור גדול. הכל נשכח ממני, שום רצון ושום מחשבה. מעין שמן נשפך על ראשי ושוטף את כולי. מעין טראנס, עדנה בעצמותי ובאיברי". מעורר השראה לקרוא אדם בתפקיד כזה שכותב על בודהיזם ועל שיחותיו עם מדריכו הבורמזי, על הפחד מהלא מודע לצד פתיחות אדירה אל הלא מוכר. "אמרתי לעצמי", כותב נבון, "הגע בעצמך, מאות מיליונים בני אדם מאמינים בדת זו הבודהיסטית ועוסקים ב'התבודדות' או מוטב לומר 'התבוננות'. מה פשר התבוננות זו? מה מטרתה? ולאן פניה?" הלוואי עלינו פוליטיקאים בעלי תנופה נפשית כזו היום.

יומן מדיטציה: מחוויותיו של הנשיא החמישי במנזר בודהיסטי בבורמה / יצחק נבון. עורכים: דניס הרן בן־דור ואסף פרסיה, הוצאת חדקרן, 152 עמודים, 70 שקלים

עדי סלמור, עורכת מדור הספרים ב"את" | על "יוספה בעלת החלומות" מאת תמר מריאנו

יוספה בעלת החלומות היא אשה בשנות ה–40 לחייה, שאיבדה את הוריה ואת בן זוגה בתאונה שבה נפצעה בעצמה. היא סובלת מצליעה קשה ואינה מרבה לצאת מהבית. רוחו של בן הזוג המת ממשיכה ללוות אותה ולהיות חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום שלה באופן שלא נראה מוזר, אלא טבעי לחלוטין. יוספה עוסקת בתקשור אך מחוברת מאוד לארציות. היא עצמה מודה שחלק גדול מהעצות שמקבלים לקוחותיה נובעות מניסיון והיגיון. היא חווה קשרים זוגיים למיניהם וקשרי משפחה מורכבים, אך נשארת נאמנה לעצמה לאורך כל הדרך הלא פשוטה. הספר אינו מושלם, לפעמים השפה חוטאת במשלב גבוה מדי, אבל גם החיים אינם מושלמים. הוא מעורר מחשבה והסתכלות פנימית עמוקה ונדירה בכנותה. הדמויות, כמו שהיתה אומרת המורה לספרות, עגולות ועמוקות. כל אחת מהן היא עולם ומלואו וניכר שהמחברת מכירה היטב את נפש האדם באשר הוא ומעבירה את התחושה שבכל אחד מאיתנו רבדים שונים ונסיבות שונות מובילות אותנו בדרכים מעניינות ומשונות, כי לא היינו רוצים שיהיה לנו משעמם חלילה, נכון? הספר מיטיב להזכיר שמעט הומור וציניות בחיים עוד לא הזיקו לאף אחד (גם הרבה) — כשקשה, כשקל ובכלל.

יוספה בעלת החלומות / תמר מריאנו. עורך: אהוד אמיר, הוצאת פרדס, 320 עמודים, 79 שקלים

מיה סלע, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" ומגישת תוכנית הספרות "מה שכרוך" ב"כאן תרבות" | על "שתי גברות רציניות" מאת ג'יין בולז

ב–1929, בהיותה נערה, כתבה הסופרת ג'יין בולז במכתב לחברה: "אין בי שום דבר אורגינלי מלבד מעט חטא אורגינלי". היא היתה מוקסמת מרעיון החטא וחייתה בעולם שבו אנשים בני המעמד שלה נדדו וזזו ממקום למקום, אבל שהו זמן ממושך בכל אחד מהמקומות, עצרו כדי להשתתף ולא רק כדי להתבונן מבחוץ. הספר המסעיר שלה דומה במידה רבה לחיים שחייתה הסופרת. שתי גברות ניו־יורקיות — מיס גרינג וגברת קופרפילד — יוצאות למסע אל עבר החטא, זהות מגדרית נזילה, ברים אפלים, בתי זונות, ניתוק רגשי ואהבת נשים. הספר פורסם ב–1943, כשבולז, יהודייה ניו־יורקית מרדנית בת 26, נישאה למלחין והסופר פול בולז, שאיתו חייתה במלון צ'לסי ומשם יצאו למסעות באירופה, במרכז אמריקה ובמזרח הרחוק. לבסוף, בהמלצת גרטרוד שטיין, השתקעו בטנג'יר וביתם נהפך למוקד משיכה לאמנים. המילייה שלהם כלל את ויליאם בורוז, גור וידאל, טרומן קפוטה וטנסי ויליאמס, שאמר כי בולז היא הסופרת הכי חשובה בפרוזה האמריקאית בת זמנם. חשובה או לא חשובה, המבקרים, קפוצי ישבן שכמותם, קטלו את הספר ובולז לא פירסמה עוד דבר. אפשר תמיד לסמוך על הוצאת לוקוס שתדע לדוג את מה שהקורא העברי החמיץ בשעה שהיה עסוק בריקודי הורה. קראתי ב"ניו יורקר" שגם סוזן זונטג "הנרגנת" (כך היא מכונה שם) ביקרה את הזוג בטנג'יר ושנאה כל רגע. הספר הזה הוא כמו מסיבה אפילה ויפה ונראה שאינו מיועד לנרגנים ולצדקנים.

שתי גברות רציניות / ג'יין בולז. תירגמה מאנגלית: דפנה רוזנבליט, עורכת התרגום: דיטה גוטמן. הוצאת לוקוס, 288 עמודים, 69 שקלים

ענת עינהר, מבקרת במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" | על "העשב" מאת קלוד סימון

כשאני באה להבליט את הספר הזה מתוך ספרים רבים שיצאו בשנה החולפת, אני חושבת שאם מדובר כאן בהמלצה, זאת ההמלצה הרחוקה ביותר מההמלצות שעוברות בקלילות נוצתית מפה לאוזן, או המלצות מפי מוכרים משומנים ברשתות הספרים. מפני ש"העשב" אינו קל כנוצה, אלא גדוש ומתפקע ולעתים מעלים בתוכו עולמות שלמים ובתוכם את עולמו של הקורא עצמו. זאת ספרות דשנה, שאינה מצייתת לבון־טון של עכשוויות ואקטואליה ואינה מפנה אל הקורא ראי קטן כדי שיציץ בו בחטף וייהנה מעצמו. עם זאת, זהו ספר מענג מאין כמותו, ולו מפני שהוא מעז לקפל בתוכו את הפתק עם סוד הקיום האנושי — ובו בזמן לקרוע אותו לגזרים ששוב אי אפשר לאחותם. זוהי חוויה כל כך רדיקלית בימים אלה, שהקורא שיתמסר לה יתעלה לכדי התנסות על־חושית ממש. מפעם לפעם קם מישהו ועושה מעשה תרבותי מאלף ועד תיו. מתרגמי הספר הזה ואלה שטרחו על הוצאתו לאור עשו ולו דבר אחד טוב השנה.

העשב / קלוד סימון. תירגמו מצרפתית: עילי ראונר ולילך נתנאל, עורך התרגום: ניר רצ'קובסקי, הוצאת עם עובד, 207 עמודים, 79 שקלים

רים ע'נאיים, מבקרת ספרות באתר "אל־ערבי אל־ג'דיד" | על "כובאני: יותר מטרגדיה" מאת ז'אן דוסט

ז'אן דוסט, סופר, משורר ומתרגם כורדי ממוצא סורי, יליד העיר כובאני, חי בגרמניה כפליט מאז 2008 והיום הוא אזרח גרמניה. הכתיבה הספרותית שלו מתאפיינת ברוח ביקורתית, בחיפוש אחר הזהות הכורדית בצל המשטרים הערביים המדכאים ובדיון פולמוסי בסוגיות פנים־כורדיות. ספרו האחרון, "כובאני: יותר מטרגדיה", פורסם בכורדית ביוני 2017 ויצא לאור בערבית במאי השנה בתרגומו של הסופר. לדברי דוסט, הספר נכתב בדמם של בני משפחתו ויש בו תיעוד מזעזע של המצב הכורדי בסוריה של היום: רצח אכזרי ולחימה עיקשת בכוחות דאעש. כובאני היתה לסמל המוקאוומה הכורדית, אבל אותה עיר גם הפכה לעיי חורבות כתוצאה מהרס ברוטלי שבו נהרגו אזרחים ללא רחמים. ערבוב הזהויות של דוסט — כורדי, סורי, גרמני — הביא אותו לצייר בספר שלושה דיוקנאות המחדדים את מהות עולמו הספרותי כבן מיעוט שהטמיע את עובדת הגלות האינסופית של הגוף, ולא פחות ממנה גלות הנפש. שתי הגלויות מגבשות את הדרך שבה נתפשת מולדתו של אדם פוסט־מודרני שחי במלחמות בלתי פוסקות. בנבכי העבר הקשה, ההווה המחריד והעתיד המצמרר, הספר מנסה לחגוג את הגלותיות ולנער את הזיכרון. "כובאני" אינו רק רקוויאם שחיבר פליט כורדי שאיבד את משפחתו ואת עמו שנטבח במלחמות סוריאליסטיות, אלא גם ספר שמכריז על זרות מתמדת, חוגג את הזרות כדרך חיים בעידן העכשווי. כולנו מוגלים, כולנו נרצחים וכולנו נרמסים בהעדר יראת אלוהים וכבוד האדם.

כובאני: יותר מטרגדיה / ז'אן דוסט. הוצאת מסכליאני, 546 עמודים

ליסה פרץ, עורכת מוסף "ספרים" של "הארץ" | על "רווקים ואלמנות" מאת ירמי פינקוס

כשירמי פינקוס הפציע בשדה הספרות עם ספרו הראשון "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", שראה אור ב–2008, חץ מקופידון פילח את לבי. זו היתה אהבה מהמשפט הראשון של הספר. סוף סוף מצאתי מישהו שכתיבתו בעת ובעונה אחת מצחיקה ועגומה, נשגבת ובזויה, ערמומית וטהורה, גבוהה וגבוהה עוד יותר, כל התכונות שהופכות יצירה לחד פעמית. אלא שפינקוס הביא אל התערובת הזאת תבלין ייחודי משלו, פרדוקסלי במהותו, שגם באיוריו יש לו נוכחות דומיננטית: בנאליות אקסצנטרית. אליבא דפינקוס, לקיום האנושי — שהוא הנושא המרכזי שהוא חוקר בספריו — יש פוטנציאל לטירוף, קיצוניות ויציאה מכלל שליטה. אלא שפינקוס לעולם אינו מקדיח את תבשילו, למרות הפיתוי לעשות כן. יש לו האלגנטיות והתבונה להשאיר את גיבוריו וחייהם מתנדנדים על בלימה. גם בספרו האחרון, "רווקים ואלמנות", מרחיקות הדמויות אל מחוזות הביזאר: אם זו מרגלית הרץ, המנהלת מאבק איתנים במכרסמים שעושים שמות בביתה וברוחה; מלכי, דוגמן תחתונים חלול שנמלט מציפורניה של מתווכת דירות תזזיתית אל סיאנסים בארמית עם דודתו המנוחה; או השכנה השתקנית והזעופה כרמלה, שמפיר האִוורור בביתה עולים מלמולים כבושים ואדים מבחילים של רגלי תרנגולות מבושלות. ויש עוד טיפוסים בקולקציה החדשה, שבכל אחד מהם אתה מזהה את עצמך, אבל אתה יודע שאין מה לדאוג, פינקוס שומר עליך שם למעלה.

רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס. עורך: עודד וולקשטיין, הוצאת כתר, 244 עמודים, 88 שקלים

שירי צוק, מבקרת בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ רשת 13 | על "משפחה גרעינית" מאת סוזנה פוגל

סופרים כותבים על עצמם. גם כשהם כותבים רומן היסטורי, גם כשהם כותבים דיסטופיה עתידנית, גם כשהם כותבים על משפחה של ארנבים, בסופו של דבר הם תמיד כותבים על עצמם. וכשהבנתי את זה, מתישהו בין הספר הראשון לשני, התלוננתי בפני ההורים שלי שרק בגלל הנורמטיביות שלהם אין לי על מה לכתוב — לא הון תרבותי יוצא דופן, לא טראומות ילדות או התעללות חלילה, סתם משפחה רגילה עם 2.3 ילדים ושני הורים שנשארו נשואים זה לזה. משעמם. ואז באה סוזנה פוגל וכתבה את "משפחה גרעינית", וגיליתי שגם אם באת מסתם משפחה יהודית קלאסית אין מה לדאוג — חומרים יש מספיק. "משפחה גרעינית" הוא רומן מכתבים, שכולל מכתבים שנכתבו אל הבת ג'ולי במשך שלושה עשורים. המכתבים נשלחים, בין השאר, מבני משפחתה היהודית החצי מתפקדת והלגמרי לא מודעת, וגם מהביצית שהיא הקפיאה וממכל החומוס שהיה עד אילם למוות של סבתא שלה. נהניתי מכל רגע, צחקתי בקול רם ובעיקר קינאתי בפוגל, שכתבה את הספר הזה לפני שאני הספקתי לכתוב אותו.

משפחה גרעינית / סוזנה פוגל. תירגם מאנגלית: אילן פן, עורכת התרגום: ליה פן, הוצאת פן וידיעות ספרים, 206 עמודים, 98 שקלים

בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ" | על "הזהב ותפוחי האדמה" מאת דליה רביקוביץ

דליה רביקוביץ (1936–2005) זכורה בראש וראשונה כמשוררת וכאשת שמאל, שלא היססה להיות לוחמנית בשעת הצורך ואחרי מלחמת לבנון הראשונה וטבח סברה ושתילה התגלתה כמשוררת פוליטית לכל דבר. אבל כדי שזעם או מחאה פוליטית יבשילו לכדי שיר טוב צריך אורך רוח. ובינתיים, כדי לפרוק מועקות אישיות, חברתיות ופוליטיות, היא כתבה לעיתונים, למגזינים ולכתבי עת רשימות, טורים ומאמרים. בעבודת נמלים שקדנית אסף אותם כאן חוקר הספרות גדעון טיקוצקי, בצירוף הערות היסטוריות־ספרותיות עשירות ומחכימות. סגנון הכתיבה שלה, ברשימותיה האישיות כבטוריה הפוליטיים, תמיד חד כתער, תמציתי, שיפוטי ואכזרי. היא לועגת לעברית המנייריסטית של בני דור אלתרמן, מספרת על עוולות ילדותה בקיבוץ בלי שום רוך, ואחרי רצח רבין מסרבת לתת יד להשגבה של דמותו. לעתים רחוקות היא חומלת על מישהו: על אביה הלא יוצלח שנהרג בתאונה טיפשית ב–1942, או על הסופר בנימין תמוז, שעליו כתבה רשימת הספד מכמירת לב שהתפרסמה ב"תרבות וספרות". יש משהו מכשף בכתבים הצדדיים והכמו־אגביים של משוררים מוכרים. פתאום נחשפים אחורי הקלעים של יצירתם. פתאום הם כאחד האדם, אכפתיים, בוערים להשמיע את דעתם על האקטואליה. מהבחינה הזאת, הספר הזה הוא תגלית מרגשת של צדו הלא מוכר של כוכב־רביקוביץ.

הזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים / דליה רביקוביץ. עורך: גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 432 עמודים, 98 שקלים

עלית קרפ, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "הת'ר, הטוטליות" מאת מתיו ויינר

ארבעה דברים גרמו לי לחשוב שזה הספר הטוב ביותר שקראתי השנה: הוא כתוב בקיצור נמרץ, באופן שמותיר המון עבודת דמיון לקורא; הוא קצבי מאוד ועלילתו מתנהלת בקצב מסחרר, אף על פי שהיא משתרעת על פני כמה עשורים; בסופו יש היפוך מדהים, שלא רק שובר את ציפיותיו של הקורא מהנסיבות שנפרשו לפניו, אלא גם מצליח לעורר בו מחשבות על מקורותיו האמיתיים של הרוע האנושי; ויש בו תיאורים ארוטיים נהדרים, למרות אלימותם. ארבע דמויות מככבות בעלילה הזאת: זוג ההורים הבורגנים העשירים ממנהטן, מארק וקארן ברייקסטון, שכספם מרפד את השממה הרגשית שבה הם חיים; בתם היחידה הת'ר, שבה מתמקד עולמם הרגשי; ולעומתם רוברט קלסקי, גבר צעיר שאינו יודע מיהו אביו ונולד לאם נרקומנית שהתעללה בו והוא רצח אותה. מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה? כדאי להקדיש כמה שעות כדי לברר.

הת'ר, הטוטליות / מתיו ויינר. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, עורכת התרגום: אירית מילר, הוצאת כתר, 142 עמודים, 68 שקלים

יותם ראובני, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "הרואין, הישארות הנפש" מאת תמיר גרינברג

"אתה מכור לסם, אני מכור לך, / כל התמכרות מרה, ואסונה עמה. / אתה כדי לחיות שלוש זריקות צריך, / אני, כדי לנשום — נשיקתך תספיק". זוהי הדילמה וזו מציאות הקיום של המשורר בספר "הרואין, הישארות הנפש". התמכרות מוחלטת לגורם חיצוני — סמים, אלכוהול, הימורים, אנשים — היא עדיין בחזקת סוד. מדוע אדם אחד יתמכר להרואין עד מוות, ואילו אדם אחר יוכל כל חייו להשתמש בסם הזה פעמיים או שלוש בשבוע, לא יתמכר אליו ויוכל להפסיק מתי שרק ירצה? בספרו עוסק תמיר גרינברג בהתמכרות כפולה — של המאהב / הבן המאומץ להרואין ושלו עצמו, של גרינברג, למאהב המכור שלו. בווירטואוזיות פיוטית מציג גרינברג את שני הצדדים של המטבע הזה, והוא לא מרחם על אף צד. בשלב מסוים, אחרון, כבר אי אפשר "לעזור" למכור — ההתמכרות שלו היא מזורו. את הרגעים האחרונים אי אפשר אלא לנחש, אבל מי שצופה חסר אונים בהרס העצמי הגמור של נשוא אהבתו מחויב להנציח את זה. כך יידע העולם ויזכור לשעת מה כי שבר הכלי האנושי שיעשה הכל בשביל מנת סם היה פעם, בימים שמכבר — הזמן בהתמכרות הוא מכפלת החלל בסם — צעיר יפה ונאהב. וזה כל מה שמתבקש משירת אמת.

הרואין, הישארות הנפש / תמיר גרינברג. עורכת: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 87 עמודים, 72 שקלים

אדם רז, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "דון חואן" מאת לורד ביירון

תרגומו של בן־ציון בן־משה לפואמה עבת הכרס "דון חואן" מאת לורד ביירון הוא מאורע של ממש. בעוד שבעבר היו לא מעטים שעמלו על תרגום קלאסיקות מספרות העולם לשפת התנ"ך (ותקציבים ממסדיים ראויים הוקדשו לכך), היום השיקולים המנחים את הוצאות הספרים ואת המתרגמים הם בעיקר הרווחיות, שהולכת ונשחקת ככל שעם הספר מעדיף את המסך הגדול. "דון חואן" היא פואמה אפית, שמסתיימת עם מותו של ביירון ב–1824 בקנטו ה–17 (הלא גמור). הפואמה היא קודם כל סאטירה פוליטית לירית. אפשר לקרוא בה לא רק את פרשיות האהבים של דון חואן (או דון ז'ואן), אלא גם ביקורת חריפה על משוררים כמו וורדסוורת ומשורר החצר סאותי. אבל דון חואן הוא גם מבקר חד עין של המערכת הפוליטית והכלכלית הבינלאומית בראשית המאה ה–19. הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מהאליטות הפוליטיות ובפרט לא מהאריסטוקרטיה הבריטית. "מי אחז בלשון המאזניים של העולם? מי שולט על הקונגרס?" שואל ביירון. את התשובה אנו מוצאים בקנטו ה–12: "רוטשילד היהודי וחברו בארינג הנוצרי!" האחרונים הם "הלורדים האמיתיים של אירופה". זו פואמה משעשעת והתרגום קולח. החלטת המתרגם לא לשמור על משקל החריזה הופכת את הספר לקריא ונגיש לקוראים. ביליתי עם הספר כמה ערבים מהנים.

דון חואן / לורד ביירון. תירגם מאנגלית: בן־ציון בן־משה, הוצאת חנות הספרים, 756 עמודים, 128 שקלים

עמיחי שלו, מבקר במוסף "שבת" של "מקור ראשון" | על "12 סיפורים" מאת ויליאם פוקנר

ספר הפרוזה הטוב ביותר שקראתי השנה הוא "12 סיפורים" מאת ויליאם פוקנר. מלבד שני סיפורים שכבר ראו אור בעברית, "ורד לאמילי" ו"אסם מבוער", לכל שאר הסיפורים זה תרגום ראשון. כמה מהם, כמו "שני חיילים", "ניצחון על ההר" או "ספטמבר היבש", הם פשוט יצירות מופת. את האמירה הזאת אפשר להחיל על כל הקובץ, כי מה שעולה ממנו הוא שאין לפוקנר (לפחות לא בקובץ הזה, ואולי בעצם בכל ספריו) רגעים חלשים כסופר. השפה הייחודית שלו זכתה בתרגום קולח ולא מכביד קוגניטיבית (בניגוד לכמה תרגומים קודמים), אבל העיקר כאן הן הסיטואציות המורכבות, הטעונות, שהוא מציב פעם אחר פעם בסיפוריו, ואותו עולם שותת ומייאש של דרום ארצות הברית, על שלל דמויותיו, המורכבויות ההיסטוריות והפצעים מתקופת העבדות, שגם אם הסתיימה רשמית עדיין ממשיכים להיות דלקתיים ובלתי מגלידים בעליל. ומנגד, כמובן, רגעי חסד אנושיים ודקים שכמותם רק פוקנר יודע לשרטט.

12 סיפורים / ויליאם פוקנר. תירגמה מאנגלית: רחל פן, עורכת התרגום: אלירז נר־גאון, הוצאת פן וידיעות ספרים, 272 עמודים, 98 שקלים