אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבוע הספר 2019: מבקרים בוחרים את הספרים הכי טובים של השנה

E
שתפו בפייסבוק

עוז, גרוסמן או יהושע? שטפן צווייג, מייקל שייבון או ולדימיר סורוקין? סילביה פלאת, לוסיה ברלין או קריסטן רופניאן? השירים של לורקה, אהרן שבתאי או יעל גלוברמן? הקומיקס של סקוט מקלאוד או זה של אורית עריף? 38 מבקרים ועורכי מדורים ספרותיים ממליצים על היצירות הנבחרות שלהם | ריכוז הפרויקט: ורד לי, איור: ערן וולקובסקי

יובל אביבי, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" ועורך ומגיש התוכנית "מה שכרוך" ב"כאן תרבות" | על "שפילפוגל, שפילפוגל" מאת מתן חרמוני

התואר "הספר הכי טוב של השנה" הוא בעבורי חמקמק וקשה לי להעניקו לכל ספר שהוא בכל שנה שהיא, אבל לפחות דבר אחד אפשר בוודאות להגיד על "שפילפוגל, שפילפוגל" של מתן חרמוני: הוא לבטח הספר העברי הכי מצחיק שקראתי שפורסם בשנה החולפת. כעד מבפנים של עולם האקדמיה, חרמוני עושה סאטירה משולשת: הוא גם מספר סיפור היסטרי ומטונף שמתרחש במסדרונות שטופי הזימה ומתפקעי האינטרסים של חוג לספרות באוניברסיטה כלשהי; הוא גם כותב את כל העסק כתזה של חוקר כושל, שפשוט אינו מסוגל להשתחרר מכללי הכתיבה הנוקשים של מאמר; והוא גם מתעקש להפוך את הספר שלו למין דוגמה גרוטסקית ומגוחכת של מושא מחקר ספרותי כשלעצמו, על בסיס קריאתו כסיפור חסידי במלבוש מודרני. ונוסף על כל אלה, תוך הפגנת הומור וביטחון עצמיים, חרמוני מסתיר מתחת לצחוק ולשכחה משל מבריק למדי על הפתולוגיות שהדור הוותיק (בכל מקצוע, בכל חברה) מוריש לדור הצעיר, שמשום מה מאמץ אותן בחמדה תוך התהדרות ברדיקליות של המצאת הגלגל.

שפילפוגל, שפילפוגל / מתן חרמוני. עורך: עודד וולקשטיין, הוצאת כתר, 208 עמודים, 88 שקלים

צליל אברהם, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" ומשתתפת בתוכנית "מה שכרוך" ב"כאן תרבות" | על "שנות העשרים" מאת יערה שחורי

אמרה פמיניסטית פופולרית אומרת שכדי להפוך להיות משהו, את חייבת להיות מסוגלת לראות אותו — לראות איזשהו מודל של הדבר הזה בעולם. לאשה צעירה בעלת נטיות אמנותיות העולם מראה כמה מודלים, רבי־קסם בהתחלה. למשל, משוררת נוירוטית, חיוורת, נידפת ברוח, דיכאונית, שסופה הרצוי הוא התאבדות. או "שדונית משוגעת" — נערה יפהפייה ומלאת מתיקות הוליוודית, עשויה ממניירות של ילדותיות מוחצנת. וגם פעילה פוליטית רדיקלית, חסרת עכבות, גזורת חולצה, עצורה בהפגנות, אנרכיסטית ומקורית כפנטזיה. הרבה דברים יפים יש בממואר "שנות העשרים" של יערה שחורי, המתאר את חייה של המחברת בין גיל 20 ל–30, בקיבוץ ובעיקר בתל אביב. הוא כתוב בשפה שיופייה לא נועד להרשים אלא לדייק, ויש בו מבט כן אבל מלא חסד אל הנעורים. אבל ההישג המרשים ביותר בו הוא התיאור המציאותי להכאיב של הניסיון של אשה צעירה למצוא את מקומה בעולם. בהתחלה זהו ניסיון להשתחל אל תוך מיתוסים עוצמתיים שחיברו גברים, ואחר כך — בחירה אקטיבית ועיקשת שלא להצטמצם אל תוכם ולחפש סיפור חדש, שאינו תפור מראש על פי מבט חיצוני, ושניתן להתבגר בו. זהו תיעוד צלול של מסלול חיים ישראלי טיפוסי, שאמנם אינו גברי, אינו צבאי וגם אינו התיישבותי (ברובו), ועדיין בעבור רבות מאיתנו הוא ביוגרפיה קיבוצית, שלא היה לה עדיין קול מז'ורי ועצמאי בספרות שלנו.

שנות העשרים / יערה שחורי. עורכת: דבורה נגבי, הוצאת כתר, 208 עמודים, 88 שקלים

קרן אגמון, בעלת הבלוג "בעיקר ספרים" באתר "סלונה" | על "תמיד בזמן" מאת חגית פולק

נטע שדה, צעירה ישראלית הנמצאת באוסאקה שביפן, קורסת למדרכה בבכי. אולי היה זה הטיול שהתארך, אולי שיעור האנגלית שהעבירה באותו היום לא היה מוצלח, ואולי רגע של בדידות קיומית. פחית משקה קפה המושטת אליה מצילה אותה משקיעה לייאוש ומפגישה אותה עם קיושי, רופא יפני צעיר. בשפה יפהפייה וברגישות רבה מתארת חגית פולק בספרה "תמיד בזמן" את היחסים הנרקמים בין השניים: קיושי, שהמסורת היפנית הדוגלת באהבת הטבע, הטוהר, השקט והאסתטיקה טבועה בו, ונטע הישראלית, שכל הווייתה שונה. אל מול השקט היפני האופי הישראלי נדמה כרועש וגס יותר מתמיד. העלילה מתרחשת ב–1990 והתקשורת בין נטע לבני משפחתה נעשית במכתבים. באחד הערבים קיושי מראה לנטע גן זן יפהפה ושם הברית בין השניים נצרבת בגוף. הקריאה בספר היפה הזה מזכירה לעתים ביקור בגן זן יפני, ששקיעה בתוכו מייתרת את הזמן ומרגיעה את הנפש.

תמיד בזמן / חגית פולק. עורכת: נוית בראל, הוצאת ידיעות ספרים, 408 עמודים, 98 שקלים

תלמה אדמון, כותבת המדור "ספרים" במוסף "סופשבוע" של "מעריב" | על "הפצצת הלברשטאדט בשמונה באפריל 1945" מאת אלכסנדר קלוגה

הספר הזה מבצע בהתמדה פעולה הפוכה מבריחה. זהו מעשה שחזור עיקש שנועד לשמור על צלם אנוש ועל תחושת ליניאריות שפויה דווקא בתוך הכאוס. הסופר הגרמני אלכסנדר קלוגה שב וחודר אל עין הסערה, לרגעים שבהם הותקפה עירו הקטנה בגלי מפציצים של כוחות בעלות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז בן 13, והאופן שבו בחר לתאר את יום ההפצצה הינו יצירה ספרותית נועזת וחריפה, החורגת מכל ז'אנר תיעודי או בדיוני. קלוגה מתמקד ברגעי מחיקת כל המוכר, כדי למצוא מובן כלשהו. מסעו המרוסק נועד לחשוף את המסקנה, שחרף המאמצים אין למצוא פשר באקט ההרס המלחמתי, ודאי לא כשמדובר בהטלת פצצות אנונימיות לעבר אוכלוסייה אנונימית. ערכו של הספר הוא בעצם יצירתו הנחושה, ההכרחית. נדמה שהוא מתעד ללא תיווך, כמו אוסף קרעי עדויות שנקרו לפניו. למעשה, מדובר במעשה יצירתי ייחודי המושתת על תהליך של איסוף, מיון, בחירה והגשה לפי סדר מחושב. אסתר דותן כותבת באחרית דבר: "היטלר אינו מוזכר אפילו פעם אחת במחזור הסיפורים הזה... אבל נוכחותו שורה בכל". אמנות הספרות מוצאת בקלוגה את הכותב שהיא מחפשת לנצח: סופר שאינו מוותר לעצמו או לקוראים. הוא יצר מונטאז' ספרותי עז מבע, הכולל פורמטים שבורים של עדויות מילוליות וּויזואליות. נוצר תצרף מלא פערים. פערים אלה מדברים בקולו הגדול של המסר ההומני, האנטי־מלחמתי.

הפצצת הלברשטאדט בשמונה באפריל 1945 / אלכסנדר קְלוּגֶה. תירגמה מגרמנית: נועה קול, עריכה ואחרית דבר: אסתר דותן, הוצאת פיתום, 120 עמודים, 84 שקלים

עפרי אילני, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "פתחתי דלת, ועמדת שם" מאת אהרן שבתאי

ספר חדש של אהרן שבתאי הוא תמיד אירוע משמח ששווה להמתין לו. כל אחד מספריו הוא פרק בסיפור העומד בפני עצמו, במרחק מה מן ההתרחשויות של השירה העברית. סיפור שקורה תמיד בעולם הזה, בין חפצים ואיברים. כך גם בספר החדש, "פתחתי דלת, ועמדת שם", מגולם פרק נוסף בחיים, ובו אשה חדשה ועמדה שונה כלפי העולם. הפעם האשה היא דגנית שוקן, שהמחזור הראשון מוקדש לה. שבתאי כותב לה: "טוב שהחיים עברו, ונפגשנו במאוחר / הזקנתי, הגוף כואב, ושירי נמוכים". אלה שירים על אהבה, על עצירות, על חצילים, על הומרוס וכמובן גם על הזין, כי בסופו של דבר "הזין נעמד וגם השיר נכתב". המחזור השני, "אהרן (2015)", הוא קודר יותר ועוסק בבדידות ובמוות, אבל גם כאן יש פיוס: "החיים היו טובים / תמיד סנדלים ונעליים / אהרן מודה, / לסנדלים ולנעליים". הפוליטיקה מופיעה לעתים רחוקות, במין השלמה, כמעט כמו התבוננות בטבע, למשל בשיר "אחמד מוסא": "מפעם לפעם הצבא הורג ילד או ילדה / והפעם נהרג הילד אחמד מוסא". ועוד הוא כותב: "שירים באים / עם המחשבה / בקצב טיפות הדם / בלבו של אהרן". נאחל שהדם לא ייגמר.

פתחתי דלת, ועמדת שם / אהרן שבתאי. עורך: אלעד זרט, הוצאת עם עובד, 58 עמודים, 68 שקלים

גפי אמיר, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" מאת רחל אליאור

אף שספרה של פרופ' רחל אליאור ראה אור בספטמבר, טרם צלחתי את 828 עמודיו. זהו ספר עיון נגיש, מרתק ומורכב היאה לקריאה מנשנשת. הטריגרים שמספקת האקטואליה מחזירים אותי אליו לעוד כמה עמודים, פסקאות או עלעול חטוף, אך הוא תמיד נותר רלוונטי. אלימות, צעדת השרמוטות, הגבלת ההפלות — בסוגיות השונות שמציף סדר היום, הטיעונים שנשמעים בפולמוס הציבורי הם ברובם רגשיים. נשים בעיקר, וגם גברים, משתפים באומץ ובכנות חוויות וטראומות. ערכם עצום. המפגינות ששרפו חזיות (ונעלי עקב) באמריקה, כמו ההמונים שהסתערו על הבסטיליה, היו אמיצים ומעוררי השראה. אבל שינוי לא היה מתחולל בלי פילוסופים ומסאים, משני המינים, המספקים הנמקה וריבוד בנדבכים חברתיים, הגותיים ורעיוניים. אליאור מתחקה בספרה אחר מעמד האשה ובעיקר הדרתה ואפלייתה לאורך ציר זמן שנע מהעת העתיקה ועד למאה ה–20. היא סוקרת מיתוסים פטריארכליים לאורך האלף הראשון, השני ובפרט במאות האחרונות. בין היתר, היא עוסקת בדמותה של לילית ובמכשפות מודרניות שהועלו למוקד, ובנשים כותבות והיעדרן או מחיקתן מהקנון היהודי. ההיקף והעושר של הידע שמציע הספר מעניקים תשובות ניצחות ומנומקות לשפע טיעונים שמרניים ופופוליסטיים. זה לא רק מעניין, חשוב או מאפשר להשוויץ בתשובות לטרולים ברשת. הידע חיוני כמעט כמו סדנת הגנה עצמית.

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות / רחל אליאור. עורך: בני מזרחי, הוצאת כרמל, 828 עמודים, 139 שקלים

צור ארליך, משנה לעורך כתב העת "השילוח" ומבקר ב"השילוח" ובעיתון "מקור ראשון" | על קובץ המאמרים "סוף היהדות בארצות האיסלאם"

מעטים הם קובצי המחקרים שראוי וגם אפשרי שעותק מהם יימצא בכל בית קורא בישראל. "סוף היהדות בארצות האיסלאם", פרי גנו של פרופ' שמואל טְרִיגָנוֹ, הוא כזה — כרך קומפקטי ונגיש המקיף בתמציתיות נושא שהספרות העוסקת בו מעטה וחשיבותו רבה. מדוע בעצם אין כמעט יהודים בארצות האיסלאם? אם למוסלמים ולערבים אין בעיה עם יהודים אלא רק עם מדינת ישראל, למה נגדע קיומן של הקהילות היהודיות העתיקות שהתקיימו בקרבם? האם שילמו יהודי המזרח והמגרב את מחיר הציונות כשבגללה חדלו ארצות מחייתם להיות להם גן עדן? סיפורן של עשר קהילות נסקר בתריסר מאמרים מאת חוקרים שונים. למן הכיבוש המוסלמי הופעל, בדרכים ובעוצמות משתנות, לחץ אכזרי על היהודים באזור. היווצרות מדינות ערב מתוך הקולוניאליזם המערבי, על פי הגבולות שיצר אך כתגובת־נגד לו, עוררה את האנטישמיות האיסלאמית הישנה והפעילה אותה בהקשרים בני הזמן. הקמתה של מדינת ישראל היתה רק אחד מהם. אך לא כל הספר הוא כתב אישום כלפי החברה המוסלמית; אפשר לקרוא בו גם על התעקשותם של יהודים בארצות כגון איראן להישאר שם, ועל תרומתה של ההגירה האידיאולוגית, הציונית, להתכווצות הקהילות.

סוף היהדות בארצות האיסלאם / עורך: שמואל טריגנו, עריכה: נעמי כרמל, הוצאת כרמל, 275 עמודים, 84 שקלים

יפתח אשכנזי, מעורכי כתב העת המקוון "אודות" | על "עד ארגיעה" מאת רונית מטלון

רונית מטלון לא היתה רק סופרת מחוננת, אלא גם מסאית חדת אבחנה. הספר "עד ארגיעה", שפורסם בשנה החולפת, הוא קובץ שבמרכזו המסות המאוחרות שכתבה מטלון משנת 2000 (אז יצא לאור קובץ המסות הראשון והיפה שלה, "קרוא וכתוב") ועד למותה. הקובץ, שנערך ברגישות ובחוכמה על ידי מיכל בן־נפתלי ומיכאל גלוזמן, נפתח בשיח נוקב ומשעשע שמנהלת מטלון עם קורא שחש צורך עז לציין בפניה שבת הדודה שלו, שקראה את ספריה, לא היתה מרוצה מהאופן שבו הסופרת תיארה את הדמויות, וממשיך משם לנושאים רבים. מטלון כותבת על הזהות המזרחית, על השאל של סבתא שלה, על הכמיהה האנושית, הבושה והגעגוע. בספר יש גם רשימות שכתבה מטלון על ספרים שונים, המראות כי הדרך לכתיבה המבריקה שלה עוברת דרך הקריאה. מעבר לכך שהמסות מרתקות ומענגות, הקריאה ב"עד ארגיעה" מראה עד כמה חסר כיום קולה של מטלון כסופרת שפועלת במציאות ואינה חוששת להביע את דעתה עליה.

עד ארגיעה: מסות / רונית מטלון. עורכים: מיכל בן־נפתלי ומיכאל גלוזמן, הוצאת אפיק, 244 עמודים, 88 שקלים

דור בביוף, כתב תרבות ומבקר באתר "מאקו" | על "אתה יודע שאתה רוצה את זה" מאת קריסטן רופניאן

כבר כמעט שכחתי מה ערב טעמה של פרובוקציה טובה — ואז הנחיתה עלי קריסטן רופניאן קובץ של סיפורים מטורללים, מצחיקים, מפחידים ונשכניים, שמודעים לכוחם אבל גם יודעים לא לעוף על עצמם יותר מדי. זה בקלות היה יכול להיות פריק שואו של סטיות מיניות, אבל רופניאן — שהתפרסמה בזכות הסיפור "טיפוס של חתולים", שהופיע ב"ניו יורקר" — מאזנת יפה כל כך בין סקרנות פרוורטית למבט רציני ובוחן, עד שבלי ששמתי לב נעשיתי מרותק למלותיה לא מתוך סקרנות אלא מתוך הזדהות. תחת מעטה של טרלול חסר מאמץ היא דייקה רגשות סבוכים שלא ידעתי לנסח במלים, האירה פינות אפלות והצליחה לגשת לפנינה הפריכה והשמנונית ביותר — הדחף להיות אכזרי לאחרים — בישירות, בכבוד וללא שיפוטיות. המסע שהיא מזמינה אתכם לצאת אליו מאיים לא רק בגלל מה שאתם עתידים לראות ולגלות בדרך, אלא גם מפני שאתם עוד עלולים למצוא את עצמכם נהנים מזה. אבל אם יש לכם האומץ, זו חוויה שלא תרצו לפספס.

אתה יודע שאתה רוצה את זה / קריסטן רופניאן. תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת אחוזת בית, 248 עמודים, 98 שקלים

רן בן־נון, מבקר במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" | על "אור ירח" מאת מייקל שייבון

מייקל שייבון הוא סופר שכל יצירה שלו שונה לחלוטין מקודמתה, מדהימה בעוצמת הדמיון וברוחב היריעה, חד פעמית. כזו היא גם "אור ירח" — ביוגרפיה דמיונית שיצר לסבו, רומן היסטורי שהוא בדיה מוחלטת, עלילת גבורה מדממת וסיפור אהבה סוחף, בין השאר. סבו הדמיוני של שייבון גוסס בהווה הסיפורי בחדר האורחים בבית אמו של הסופר והתרופות החדשות שקיבל משחררות את חרצובות לשונו לראשונה. או כמו שהנכד, סופר מתחיל, מתאר זאת: עד עכשיו הוא סיפר אולי 10% ממה שעבר עליו בחייו, וכעת הוא משחרר את יתרת ה–90%. ואז קורה הקסם — סיפוריהם של הסב והנכד מתאבכים אלה באלה: הסב ברחובות הקשוחים של פילדלפיה בשנות ה–30, הנכד בפלאשינג קווינס היהודית של הסיקסטיז. ומההתכה האלכימית הזאת בא החומר שממנו נוצרות אגדות.

אור ירח / מייקל שייבון. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון, עורכי הסדרה: משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן, הוצאת עם עובד, 449 עמודים, 98 שקלים

מאיה בקר, עורכת מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" | על "להבין קומיקס" מאת סקוט מקלאוד

בעצם זה ספר עיון. ספר עיון על קומיקס, שעשוי בעצמו כספר קומיקס. מין שיעור מבוא, בהנחיית מורה נלהב במיוחד, כזה שמכיר כל חוברת של באטמן, כל סטריפ של צ'ארלי בראון, טין־טין או מאנגה יפנית, והוא נחוש ללמד אתכם שכמו לכל שפה, גם לקומיקס יש היסטוריה, תחביר, חוקים, עומק והיגיון משלו. את השיעור הזה מעבירה דמותו המצוירת של סקוט מקלאוד, מחבר הספר, כשהיא מדלגת מריבוע לריבוע, מנושא לנושא, מפרקת את המדיום לגורמי גורמים (קו, צבע, ריווח, רקע, הפשטה ותנועה, בין השאר), בניסיון מקיף לנסח כללים והגדרות לבן החורג הזה — לא בדיוק אמנות, לא בדיוק ספרות. אפילו 25 השנים שחלפו מאז פרסומו בארצות הברית ועד תרגומו לעברית לא מצליחות לקלקל את הקריאה בספר — אולי משום שישראל ממילא נמצאת אי שם מאחור בכל מה שקשור לקומיקס, ובוודאי לחקר הקומיקס. ובכל זאת, נדמה שמשהו אחד כן השתנה מאז כתיבתו של הספר: אם בשנת 1993 מקלאוד היה צריך להזיע כדי לשכנע שקומיקס הוא מדיום רציני ולא משחק ילדים — בשנים האחרונות מתחשק לפעמים להזכיר ליוצרים שקומיקס יכול להיות גם משחק ילדים, ולא רק זירה לסיפורי שואה וממוארים במשקל שני טון.

להבין קומיקס: האמנות הסמויה מהעין / סקוט מקלאוד. תירגמה מאנגלית: דבי אילון, עורכת: מיכל פז־קלפ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת, זמורה־ביתן, דביר, 215 עמודים, 84 שקלים

ציפי גון־גרוס, עורכת ומגישת "ספרים רבותי ספרים" בגלי צה"ל | על "אתי החיים משחק הרבה" מאת דויד גרוסמן

את ספרו של דויד גרוסמן התקשיתי לעזוב, והסיפור המוצג בו — שיש בו נטישה ונאמנות, סוד וחשיפתו האטית, תהייה על מהות האהבה והמשך שלה — גם סירב לעזוב אותי. זה סיפור על שלושה דורות של נשים במשפחה אחת: ורה הקשישה, בתה נינה ונכדתה גילי. הפצע המחבר ומפריד ביניהן נגלה ומסתתר, מתגלגל מדור לדור. ורה היהודייה, שהעדיפה נאמנות למילוש בעלה, קצין סרבי קומוניסט, על פני הסגרת סודו לאנשי טיטו האכזרים, נשלחה לאי עונשין, ובכך גזרה נטישה על נינה הקטנה. נינה נטשה לימים את גילי, בתה הצעירה, עזבה את רפאל, האוהב הנצחי שלה, וגילי, הנעזבת, ויתרה על נינה כאמה. רפאל לא הפסיק לאהוב את נינה שנעלמה, כשם שוורה לא חדלה לאהוב את מילוש המת. באמצעות הדמויות גרוסמן מנסח ברגישות ובאומץ שאלות מורכבות: מהי אמהות והאם ניתן לפצות על היעדרה? מהי זהות והאם היא ניתנת לבחירה? מהי אהבה ומה נגזר ממנה? הוא גם משרטט ברגישות את החוטים המחברים בין היצירה למציאות — הסיפור כמתנה של שייכות, הסיפור המוליד מחדש את נינה התינוקת, הסיפור שיאפשר לנינה לימים להישאר עוד קצת היא עצמה, גם בסתיו ימיה. כמו אדוות במים, גרוסמן מוסיף עוד עיגולים למערבולת, והסערה נפתחת ונסגרת מתחת למים, מערסלת ומטלטלת את הקורא המתמכר לה.

אִתי החיים משחֵק הרבה / דויד גרוסמן. עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 273 עמודים, 96 שקלים

יוענה גונן, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת

המלה "טוב" לא מתארת את כל מה שספרות יכולה להיות. למשל, "פעמון הזכוכית" הוא לאו דווקא הספר הכי טוב שקראתי בשנה החולפת, אבל הוא גם הרבה יותר — הספר הכי בוער ורלוונטי שיצא השנה, והוא בכלל יצא לפני 56 שנה. עד כדי כך הקדים את זמנו. ההחלטה לפרסמו מחדש, בתרגום נפלא של אורטל אריכה, היא הברקה ראויה להערכה. בסגנון צלול וצורב מתאר הספר שנה בחייה של אסתר גרינווד, מהתמחות במגזין נחשב ועד דיכאון ואשפוז. עלילתו מבוססת על חייה של פלאת, שהתאבדה חודש אחרי צאתו. כמו קפסולה מתפקעת, הוא מכיל בתוכו את כל הנושאים המדוברים בעת הנוכחית: תקיפות מיניות, זלזול בנשים, מחלות פסיכיאטריות, ז'אנר האוטופיקשן והמתח בין מציאות לבדיון. את התרגום הקודם קראתי בגיל 19 וסיפורה של גרינווד, בת גילי, התערבב עם דמותה הטרגית של פלאת ועם הדיכאון שממנו סבלתי אני. רוב הספרים שקראתי אז כבר נשמטו מתודעתי, אבל חוויית הקריאה המזככת ההיא ממשיכה ללוות אותי. דורות חדשים של קוראים זכו עתה במתנה הזאת, וזה הרבה יותר מאשר "הספר הכי טוב".

פעמון הזכוכית / סילביה פלאת. תירגמה מאנגלית: אורטל אריכה, עריכת תרגום: דניס הרן בן־דור, הוצאת הכורסא, 271 עמודים, 98 שקלים

קרן דותן, מבקרת ב"ישראל היום" | על "חברה" מאת תהילה חכימי

תהילה חכימי, שהתפרסמה כאחת ממשוררות קבוצת "ערס פואטיקה", אינה ממהרת לצופף שורות אל הפרוזה. הכתיבה שלה משתהה באזור הביניים שבין השירה ובין המסה, ממאנת להשתקע במרחב באותה ג'סטה בעלביתית רחבה, המכירה־בערך־עצמה, של כותבי רומנים הבונים מגדלים לתלפיות. שלושת הסיפורים בספרון הדק שלה, "חברה", שיצא לאור בשנה החולפת, עוסקים כולם בחיי העבודה התאגידית — באותן חברות גלובליות הבולעות אל קרבן טורי עובדים אנונימיים ומשכנות אותם בקוביות "אופן ספייס" (חכימי היא מהנדסת מכונות לפרנסתה) — וכאילו נכתבים מתחת לכוח המשתק והמוחץ של החיים האלה. כוחו של הספר ויופיו אינם בפוליטיקה הנכונה שלו, ודאי שלא באמירות הדידקטיות שמופיעות בו פה ושם. זו כתיבה שנקראת כפרפורי חיים חנוקים מתחת לסלע של 100 טון, ששואפת ליצור חלל יותר מאשר למלא חלל. חכימי פונה אל הגיבורה שלה, קוראת לה "אשה בחלל עבודה", מפצירה בה להתעורר, תוך שהיא גם מבינה ללבה, ולכל מה שמפתה וקוסם בחיי האופן ספייס, המנותקים והמוגנים: "אשה בחלל", היא פונה אליה, "מה כבר מחכה בחוץ?"

חֶבְרָה / תהילה חכימי. עורכים: נעמה צאל ועודד וולקשטיין, הוצאת רסלינג, 121 עמודים, 66 שקלים

אריאל הורוביץ, מבקר בעיתון "מקור ראשון" | על "חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה

הוא עב כרס, הוא קשה לעיכול, שם המחברת לא יאמר לכם דבר, ועם זאת מדובר ביצירת מופת. "חיים קטנים", שראה אור ב–2015 בארצות הברית וגרם גם למבקרים הקשוחים ביותר לצאת מגדרם, מספר על ארבעה חברים — מלקולם, ג'יי־בי, וילם וג'וד, וכבר משלב מוקדם מתמקד בחייו של האחרון, שכוללים ילדות טראומטית, רווית התעללויות ואלימות, שמותירה את רשמיה גם על חייו הבוגרים כעורך דין מצליח. האניה ינגיהארה, אמריקאית ילידת הוואי, מצליחה לברוא דמויות חיות ונושמות שמתקיימות אל מול הקורא ונהפכות לחלק מחייו: כשסיימתי את הספר, המום מעמודיו האחרונים, חשתי כאילו ליוויתי את ג'וד בחייו הקשים, כאילו הכרתי אותו לעומק והוא היה אחד מחברי. זהו המקור לעוצמה הרגשית של הספר הזה, זו הסיבה שבגללה הוא סוחף כל כך. אין זה ספר קל לקריאה; הוא עצוב בצורה יוצאת דופן ומעורר חמלה, והוא מציג תיאור עמוק וחודר של חברות בין גברים שכמותו מעולם לא קראתי. בנוף הספרות האמריקאית העכשווית, הרווי סופרים־ידוענים שיצירתם לא פעם בינונית ומשעממת, ספרה של ינגיהארה זוהר למרחוק.

חיים קטנים / האניה ינגיהארה. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 638 עמודים, 116 שקלים

עמרי הרצוג, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "ג'ים הילד" מאת טוני ארלי

הקריאה ברומן של הסופר האמריקאי טוני ארלי, שפורסם בשנת 2000 וזכה בשנה החולפת לתרגום מצוין לעברית, נוסכת עונג שקט שמרחיב בהדרגה את בית החזה. "ג'ים הילד" אינו ספר "מרגש", במובן זה שהוא נאנק ללחוץ על בלוטות הרגש או להדהים את קוראיו עם גילויים מלודרמטיים. להיפך: זה הסיפור הפשוט ביותר שקראתי זה זמן רב. אולם פשטות, להבדיל מפשטנות, היא מלאכה מורכבת מאין כמותה. סיפורו של ג'ים, שגדל עם אמו ושלושת דודיו בעיירה קטנה בצפון קרוליינה, אינו נאיבי. אך הוא מוצף בטוב לב ובנדיבות עצומה, שנודדים מהדמויות אל השפה — ומשם אל הקוראים. הוא מגולל סיפור קטן ומחמם לב על משפחה ועל ילדות, על עולם שנפתח מול עיניים משתאות. נטול יומרה, צנוע, אך מזוקק ועשוי לעילא — "ג'ים הילד" הוא ספר שתענוג לקרוא. כך, בפשטות.

ג'ים הילד / טוני ארלי. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, עורכי הסדרה: משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן, הוצאת עם עובד, 215 עמודים, 84 שקלים

תמר וינברג, בעלת בלוג ספרותי באתר "סלונה" | על "מאחורי כל זה" מאת נירית הלבני

נירית הלבני מצעידה את קוראי ספרה "מאחורי כל זה" בשביל ישראל, יחד עם גיורא ועמיחי. גיורא המבוגר הוא החקלאי הזעפן והשתקן שמגדל תפוחים וערכים, ולאחרונה גילה שהוא חולה במחלה סופנית. ההליכה שלו בשביל היא דרך התמודדותו עם המצב החדש. עמיחי הצעיר הוא בוגר מכינה דתי, שבדיוק השתחרר מהצבא אחרי שהתאהב בתמר, מדריכת הספורט, ומקווה שההליכה בשביל תעזור לו למצוא תשובות לשאלות שהחיים מעוררים. המסע של כל אחד מהם בנבכי נפשו ובעיקולי שביל ישראל, והפגישה המפתיעה עם כלבה אסופית, יוצרים סיפור רגיש, מרגש וישראלי כל כך. הלבני כותבת את גיבוריה ואת הדמויות הנלוות בצורה אמינה מאוד ומביאה בעלילה את תמצית הישראליות, בלי להיכנס לפלפולים ולנקיטת עמדה. אין זה סיפור מתח, אין בו תפניות עוצרות נשימה, אלא זה סיפור אנושי על זקנה, על חולי וטיפול, על חברות ואהבה ועל בחירות בחיים; סיפור שמאיר עוד פנים בסיטואציות שרובנו נתקלים בהן בשגרת החיים שלנו כאן.

מאחורי כל זה / נירית הלבני. עורכת: שלומית ליקה, הוצאת דניאלי ספרים, 375 עמודים, 74 שקלים

רן יגיל, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "הסיפור יתחיל בפרזנו" מאת יובל יבנה

מצבו של הסופר יובל יבנה, לדידי, הוא העיוות הגדול ביותר שנתקלתי בו במערך הספרותי הישראלי. הוא בן דור הסופרים שפרצו בשנות ה–90, בעת ההיא של ספרות המקומונים הרזה והפוסט־מודרנית, רק שהוא הרבה יותר מוכשר מרוב היוצרים שצמחו אז, ואני ביזבזתי זמן וגיליתי אותו רק בשנה החולפת. בעקבות "הסיפור יתחיל בפרזנו" אני קורא אחורה את כל ארבעת ספריו האחרים וגם הם מעולים. "הסיפור יתחיל בפרזנו" הוא סיפור של משפחה ישראלית צעירה, חילונית, בעלת אמצעים, שמטיילת בארה"ב. האב קצת חנון, האם רוחנית וקצת מעיקה, שני הילדים אינסטגרמיים וסנפצ'טיים נחמדים ויש עוד ילד אחד קטן וחולמני שאוהב סיפורים. המשפחה מטיילת על פני מרחביה העצומים של ארה"ב ובכל אזור מנסָה לחדור ללב הסיפור של המקום — קליפורניה, ניו יורק ועוד. מה שמעניין את המספר של יבנה על כל גלגוליו הוא איך כותבים סיפור, לשם מה לכתוב? האם לכל אחד יש סיפור שאפשר לגלמו כנרטיב כפי שמניחה התפישה הפוסט־מודרנית? האם רק סופרים כותבים סיפורים? האם יש גבוה ונמוך, שיפוטי ואיכותי? מסקנת הנרטיב של יבנה ברומן היא שאדם בלי סיפור הוא אדם מת.

הסיפור יתחיל בפרזנו / יובל יבנה. הוצאת כֹּהל, 220 עמודים, 50 שקלים

הגר ינאי, מבקרת בגלי צה"ל | על "הטירה היא שלי" מאת דודי סמית

איני יודעת אם "הטירה היא שלי" הוא הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה החולפת, וכבר מזמן ויתרתי על הרעיון שאפשר לדרג ספרים כטובים יותר או טובים פחות. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא אם ספר מסוים גרם למישהו הנאה. וכאן אני יכולה להכריז בביטחון: "הטירה היא שלי" של הסופרת האנגלייה דודי סמית גרם לי הנאה רבה והמתיק את הימים שבהם קראתי אותו. הגיבורה, קסנדרה מורטימר המקסימה, היא נערה בת 17 שחיה בטירה מתפוררת באנגליה הכפרית יחד עם אביה, סופר מפורסם הסובל ממשבר כתיבה שאין לו קץ; אמה החורגת, טופז, שמפרנסת את המשפחה כמודל לציירים; אחיה הצעיר וכן אחותה הבכורה והיפה רוז, שמוכנה להתחתן עם השטן בכבודו ובעצמו אם יהיה מסוגל לחלץ את המשפחה מהעוני המחפיר שנקלעה אליו ואם יש לו מגבות נקיות בשירותים. חייהם של בני המשפחה משתנים כאשר שני ג'נטלמנים אמריקאים צעירים, משכילים ועשירים עוברים להתגורר בבית האחוזה הסמוך. אי אפשר שלא להתאהב בקסנדרה המשעשעת, המקורית והנבונה, שכותבת יומן סודי ומתבגרת ברוח הרומנים הגדולים של ג'יין אוסטן. הספר יצא לראשונה באנגליה ב–1948 וזכה להצלחה עולמית. ג'יי־קיי רולינג ציינה את קסנדרה כאחת הדמויות הספרותיות האהובות ביותר עליה, שגם השפיעו על כתיבתה.

הטירה היא שלי / דודי סמית. תירגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת כתר, 363 עמודים, 98 שקלים

ריקי כהן, מעורכות המוסף הספרותי המקוון "המוסך" | על "שלוש סופרות דרומיות" מאת קתרין אן פורטר, קרסון מקקלרס ופלאנרי אוקונור

קראתי לא מעט ספרים טובים בשנה החולפת, אבל הספר הזה הוא מאלו שמגביהים אותך מעל היתר, מעל המציאות, ואת לא מרגישה שום היסוס להצהיר שאת קוראת ספרות מופת. לא שהסופרות האמריקאיות הקלאסיות האלה זקוקות לתארים שלי, שהרי הן לקחו חלק בקנון הספרותי האמריקאי, אבל לקהל הישראלי חובב הקריאה היפה הן לא נחשפו מספיק, וטוב שהוצאת עם עובד מתקנת זאת. במרכז שלוש הנובלות המאוגדות בספר עומדות דמויות חריגות, עם מוגבלות פיזית ונפשית. בשלושתן יש עימות של הדמויות עם הקהילה, המתח הבין־גזעי, הדת, הבערות והאלימות המוכרים מספרות העוסקת באזור הדרום ביבשת. ובכל זאת, סופרות ולא סופרים, החלטה משמעותית גם ספרותית באופן הטיפול שלהן בזירה הדרומית ובדמויות שלה. מדובר בעצם ברומן אחד — "האלימים יישאוה" של פלאנרי אוקונור — ושתי נובלות, אחת של קתרין אן פורטר והשנייה של קרסון מקקלרס, העונות להגדרה "רומן קצר" מאחר שהן פורשות סיפור עלילתי שלם, עם דמויות המטופלות באופן עמוק ומפעים, ולכן גם נצרבות בתודעה הרבה אחרי שהספר נגמר.

שלוש סופרות דרומיות / קתרין אן פורטר, קרסון מקקלרס ופלאנרי אוקונור. תירגמו מאנגלית: משה רון ודבורה שטיינהרט, עורך: משה רון, הוצאת עם עובד, 369 עמודים, 94 שקלים

מאיה לוין, עורכת מדור הספרים של "לאשה" | על "תודה רבה על החיים" מאת סיביל ברג

הוא נולד במזרח גרמניה ללא איברי מין חיצוניים. לא זכר ולא נקבה, "הוא לא כלום", ממהר הרופא להגדיר ומציע לנתח אותו מיד. האם מבקשת זמן למחשבה. בינתיים היא רושמת אותו כטוטו, בן זכר. היא חוזרת הביתה וממשיכה לשתות את עצמה לדעת, כפי שהיא עושה רוב חייה. טוטו מתגלגל לבית יתומים. איש אינו מגלה כלפיו חיבה, רק ילד אחד, ורק ללילה אחד — אירוע שישנה את חיי שניהם. הוא גדל ונהפך ליצור מוזר — ענק עם לב זהב וקול אדיר, שהוא הסיכוי היחיד שלו להיחלץ מהביבים. טוטו בורח מהקומוניזם אל הקפיטליזם, ממזרח גרמניה למערב גרמניה — בשתיהן הוא אומלל, יצור טהור שמשמש שק חבטות לכל מי שנדמה לו שהוא טוב ממנו. זה עצוב כמו שזה נשמע, אבל בזכות הנימה של סיבּיל ברג — מרוחקת, צינית, לרוב מעלה חיוך מריר — טוטו הוא לא ז'אן ולז'אן בן זמננו. הוא גיבור בזכות עצמו.

תודה רבה על החיים / סיבּיל ברג. תירגם מגרמנית: ארז וולק, עורך התרגום: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד, 408 עמודים, 92 שקלים

עמר לחמנוביץ, עורך מדור הספרים של "ישראל היום" | על "האוסף הבלתי נראה" מאת שטפן צווייג

את הנובלה הקצרה "האוסף הבלתי נראה" פירסם שטפן צווייג ב–1925, באמצע הדרך בין שתי מלחמות העולם, בחברה שברירית וכאוטית שמחפשת אחיזה. בלבה עומד מפגש של המספר עם אספן זקן ועיוור, שהחזיק בעבר באוסף הדפסים מרשים — מתיקייה שלמה של אלברכט דירר ועד הדפס "האנטיופה" של רמברנדט. הזקן אינו יודע שגרמניה הפסידה במלחמה, שהמצב הכלכלי בכי רע ושבעטיו נאלצו אשתו ובתו למכור את מרבית האוסף — רק כדי להעלות אוכל על שולחן המשפחה. עתה הוא מציג בפני האורח את "האוסף" שלו, שאינו אלא גיליונות ריקים ולבנים. הסוחר, כדי לא לצערו, משתף פעולה עם המיצג שנקרה מולו. בעמודים מעטים הצליח צווייג לגבש משל מתוחכם שהיה רלוונטי לתקופתו אך גם חורג מן הזמן ההוא. הוא מבהיר כי אין לנו דרך להונות אחרים מבלי להונות את עצמנו, וכי יצירת האמנות קיימת ושרירה גם כאשר היא מתפוגגת מול אילוצים חומריים. זהו ספרון צנום שמותיר אחריו געגוע גדול.

האוסף הבלתי נראה: מעשה מימי האינפלציה הגרמנית / שטפן צווייג. תירגם מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאת מנגד, 44 עמודים, 40 שקלים

אהרון לפידות, מבקר ב"ישראל היום" | על "רחוב מזרח מערב" מאת פיליפ סנדס

בסופו של דבר, זה טור דה פורס של אדם אחד, פיליפ סנדס, שסוגר בספרו "רחוב מזרח מערב" מעגלים רבים: עם אבותיו ומשפחתו, עם תשוקתו לסיפור בלשי טוב, עם החוק הבינלאומי, עם מחנה המוות טרבלינקה, עם השואה בכלל ועם אחד מנבליה העיקריים — הנס פרנק, המשפטן הגרמני שהפך למושל הנאצי האכזר של גנרלגוברנמן (הכינוי שנתנו הנאצים לשטחים שכבשו בפולין במלחמת העולם השנייה). ואיזה הישג זה! במרכז הספר העיר לבוב, או למברג, שבדרום פולין, שהיתה מרכז יהודי לפני המלחמה. מהעיר הצנועה הזאת יצאו שני משפטנים יהודים, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, ששינו את פני המשפט הבינלאומי לנצח. הם המציאו — לחוד ובמקומות אחרים — שני מושגים: ג'נוסייד (רצח עם) ופשע נגד האנושות. המושגים הללו נהפכו לאבני פינה במשפטי נירנברג ומשמשים עד היום כמגדירים ראשונים במעלה בסוגיות של זכויות אדם והמשפט הבינלאומי. ספרו של סנדס מרתק, כתוב נפלא ומלא בהוכחות ניצחות לטיעונים המובנים לכל אדם. ספר מושלם.

רחוב מזרח מערב / פיליפ סנדס. תירגם מאנגלית: עודד פלד, עורכת התרגום: יעל נעמני, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 528 עמודים, 116 שקלים

טינו מושקוביץ, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "אל דביר החשיכה" מאת אלפרד טניסון

במקרים נדירים מאוד מצליח מתרגם השירה ללכוד במעטפת הנייר של תרגומו את רוחם החיה של המשורר ותקופתו, ולמוסרם בהצלחה בשפתו, מבלי לוותר על הצורה המקורית ועל הסתעפויות המשמעות; מבלי ללחלח את הנייר בזיעת המאמץ שבו כרוכה המלאכה הלא מתגמלת הזאת. לעתים נדירות עוד יותר, התרגום לא רק שאינו גורע, אלא אף מוסיף שכבות ונדבכים מבלי לסטות מן הקו המקורי. כזה הוא תרגומו של צור ארליך למחזור שירי השכול והאהבה "לזכר אה"ה" של לורד אלפרד טניסון. ארליך מזהה בדיוק פנומנלי את הנקודות המאפשרות לו להותיר את טניסון על כנו ובד בבד ליצור טקסט עברי וירטואוזי ומיוחד במינו. כפי שאנחנו קוראים את תרגומו של שלונסקי ל"ייבגני אונייגין" ושומעים את פושקין מדבר אלינו בעברית שלונסקאית, כך גם בקריאת הספר הזה רועם באוזנינו קולו של טניסון המדבר אלינו בעברית ארליכית, הנעה בטבעיות בין משלבים, המצטלצלת בחרוזיה המבריקים והנדמית, גם בפיו של טניסון הסנטימנטלי ומוכה השכול, טרייה ואפילו שובבה לעתים.

אל דביר החשיכה / אלפרד טניסון. תירגם מאנגלית: צור ארליך, הוצאת כתב, 89 עמודים, 68 שקלים

חנוך מרמרי, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "ממה עשוי התפוח?" מאת עמוס עוז עם שירה חדד

ספר השנה שלי הוא ספר הפרידה המתמשכת של עמוס עוז, המתעד הרהוט של דור הממשיכים הראשון, שמת בדצמבר שעבר. דור שיצירתו, על הישגיה ופגמיה, נגעה בי עמוקות ועיצבה את פני דור המגשימים, הוא דורי. "ממה עשוי התפוח?" — ספר השיח המתועד בין עוז לשירה חדד, עורכת ספריו האחרונים — מציע דיאלוג מתמשך, בין־דורי, נוֹן־ספרותי בעליל. ניכר בעוז של השנים האחרונות שהוא זקוק לקשר עין עם קהלו האובד, קשר בו ניכרת תודעת הריק המתקרב והצורך לפחות בשימור המורשת, אם לא בהחייאתה. הצמד עוז־חדד מודע לעובדה שהטקסט המוקפץ על שולחן הפינג־פונג המילולי שביניהם הוא הטנגו האחרון של הסופר וניכר בו הצורך לטבוע חותם. את החותם הזה הוא הצליח לקעקע על זרועי דווקא בנון־פיקשן "יהודים ומלים", שכתב עם בתו, פניה עוז־זלצברגר. "ממה עשוי התפוח?" הוא הטרולי שהצמד ארז לבד. חדד, המופקדת גם על הבידוק, מפשפשת בלבטיו, תשוקותיו וחרדותיו של עוז ומוודאת שהכל בפנים, חוץ ממכל הקצף שהוחרם. מבט מדוקדק במראה, והוא יוצא אל הגייט. אחרית הדבר כבר תיכתב על ידי אחרים.

ממה עשוי התפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים / עמוס עוז עם שירה חדד. הוצאת כתר, 169 עמודים, 88 שקלים

עדי סלמור, עורכת מדור הספרים במגזין "את" | על אנתולוגיית השירה "מכתבים מאפריקות"

כל מה שקשור באפריקה מרגש אותי, אבל אוסף השירים "מכתבים מאפריקות" הוא ממש מכת אגרוף בבטן. יש בו 50 שירים מ–50 מדינות באפריקה — יצירות ממקומות שאנחנו כמעט לא שומעים עליהם, ודאי שלא בהקשרים של חיי היום־יום. הוא מציג בהצלחה את השורשים התרבותיים והאידיאולוגיים של היבשת המסקרנת ומפגין יחס מיוחד לנושאי מגדר ומשפחה. אמנם המבנה המשפחתי באפריקה שונה מזה המוכר בעולם המערבי, אבל ההתמודדות עם החיים דומה במקרים רבים. כך, למשל, נפתח השיר האוגנדי "ברק, הכה את בעלי" מאת משוררת אנונימית: "ברק, הכה את בעלי. / רק את בעלי, / על אהובי שמור. / אִי, על אהובי שמור. // נחש, הכש את בעלי. / רק את בעלי, / על אהובי שמור. / אי, על אהובי שמור". גם תפישת האשה וגופה, בסיטואציות מסוימות, מתגלה לחרדתנו כאוניברסלית, כמו בשיר "סגורה לצורך ספירת מלאי" מאת מוניק אילבודו מבורקינה פאסו, שנפתח כך: "אין מה למכור היום / לא חיוך / לא מלה טובה / לא עלבון צורב / לא דיבור חמוץ מתוק / אני סגורה / סגורה לצורך ספירת מלאי".

מכתבים מאפריקות / עורכות: נועה לוי, אילה קוריאל ולין שלר, תירגם מאנגלית: ערן צלגוב, הוצאת פרדס ומרכז אפריקה על שם תמר גולן באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 169 עמודים, 88 שקלים

ענת עינהר, מבקרת בעיתון "ידיעות אחרונות" | על "האי" מאת ג'אני סטופריץ

"האי" מגולל את סיפורו של גבר שעקר אל ההרים אך נעתר לבקשת אביו הגוסס להצטרף אליו לחופשה קצרה באי הולדתו בים האנדריאטי. זהו סיפור מתח שמתעצם מרגע לרגע, ובה בעת הוא נתון לאותו סוף ידוע מראש הטמון בכל דרמה עזת מבע. ג'אני סטופריץ — סופר ועיתונאי איטלקי, שנולד ב–1891 ומת ב–1961 — כותב בלשון עדינה ומדויקת מאוד על הורדת הידיים המתנדנדת בין הבן ובין אביו, ועל חילופי התפקידים בין הגבר הדועך ובין הילד שהיה לגבר בשיא כוחותיו. התעתוע בין הקטן לגדול פולש גם אל התפאורה ואל האביזרים שנקלעים לתוכה: האי הקטן הוא מרחב שלם של טבע חי ופועם ושל זיכרונות מימים עברו, ועינב זעיר אחד עומד להכריע את פרשת יחסיהם של הבן ואביו. זהו ספר קצר כמו חיים שלמים ואינסופי כמו הרף עין, יצירת מופת קטנה־גדולה שתזכיר לכל קוראיה שעמידה על פי המוות יכולה להיות בראש ובראשונה עמידה על פי החיים.

האי / ג'אני סטופריץ. תירגמה מאיטלקית: שירלי פינצי לב, עורכת התרגום: דניס בן־דור, הוצאת תשע נשמות, 104 עמודים, 69 שקלים

רים ע'נאיים, מבקרת באתרים "אל־ערבי אל־ג'דיד" ו"מג'לת רומאן אלת'קאפיה" | על "אחד־אפס להרוג" מאת כמאל ריאחי

"אחד־אפס להרוג" (واحد-صفر للقتيل) הוא יומן פרי עטו של הסופר התוניסאי כמאל ריאחי, המתעד ברוח מקאברית את תקופת שהותו באלג'יריה בין אוקטובר 2009 לאפריל 2010. היומן הקפקאי, שהיה גנוז במשך שמונה שנים, פותח צוהר לחייו ולחוויותיו של סופר צעיר ומנוכר הנלכד בארץ נוכרית כתוצאה מהדרה ממושכת, אילוצי פרנסה ודוחק כלכלי שמהם סבל שנים בארץ מולדתו. היומן משרטט עולמות כפולים וסותרים של ניכור וחמימות, ומספק עדות אמיצה על מציאות גרוטסקית של חיי יום־יום קודרים ומאיימים באלג'יריה, על הפחד להירצח על ידי קיצוני ולמות בארץ זרה, על דחפים מיניים ואמנותיים, על מחשבות אובדניות ועל התבודדות בתוך דירה ששוכנת בה רוח רפאים של אדם הרוג. כל זה משמש חומר גלם גמיש לאמירה קיומית עמוקה של הסופר הצעיר, שצעקתו מובילה את הקוראים לתהות מיהו באמת ההרוג ביומן זה — האדם שנפרד פיזית מהעולם הזה, או החי שסובל ונשחט בכל יום כמה פעמים? זהו ספר על תפקידה המהותי של הכתיבה, על סבלו של יוצר במולדתו, על מציאות סיזיפית ועל האזור המעומעם המקשר והמפריד בין גוף לנפש. יש ביומנו של ריאחי תעוזה, חוצפה, בדידות וקדרות. הוא מותח ביקורת על כל מה שהעין שלו לוכדת ומגדיר מחדש את היחס של האזרח הערבי למציאות הקפקאית שבה הוא שרוי.

אחד־אפס להרוג / כמאל ריאחי. הוצאת אלמותווסט, מילאנו, 248 עמודים

רות פרל־בהריר, עורכת התרבות של "טיים אאוט" | על "מרק סוס" מאת ולדימיר סורוקין

אפשר להשוות את התחושה שעולה בעת קריאת כתביו של ולדימיר סורוקין למסאז' בשעת צפייה בסרט אימה. מצד אחד, הווירטואוזיות של סורוקין מאפשרת לו לבנות עולמות כל כך עשירים במלים כה מעטות, שאי אפשר שלא להתענג. מצד שני, סורוקין הוא מספר סיפורים כל כך מקורי, שלעולם אי אפשר לצפות את התפנית הבאה בעלילה — ולעתים היא מבעיתה. כך, למשל, בקובץ הסיפורים שלו "מרק סוס", שיצא לאור ברוסיה ב–2001 ותורגם בשנה החולפת, אפשר לקרוא על נערה שאופים אותה ביום הולדתה ה–16 בטקס מסורתי, על גבר שחי (ומשלם) רק כדי לראות צעירה מסוימת אוכלת אחת לחודש, ועל חבורת יפניות שנהנות מארוחה קניבלית דשנה. את הסיפורים האלה סורוקין מגולל בשעה שהוא גולש באלגנטיות מהומור לסוריאליזם ולאימה באופן שאינו דומה לאף סופר אחר, כך שגם כשזה נורא זה נורא נעים.

מרק סוס / ולדימיר סורוקין. תירגמה מרוסית: פולינה ברוקמן, עורכת התרגום: דינה מרקון, הוצאת לוקוס, 230 עמודים, 79 שקלים

שירי צוק, מבקרת בתוכנית "משפחה גרעינית" בגלי צה"ל | על "היי, מישהו שומע אותי" מאת אורית עריף

הסוד הוא בכנות. כנות בלתי מתפשרת, חשיפה מלאה, ממש לקחת את הלב שלך החוצה, להניח אותו על הדף ולהגיד — זו אני. ב"היי, מישהו שומע אותי: יומן גרפי" מתארת אמנית הקומיקס אורית עריף את הדיכאון, הבדידות, טיפולי ההפריה והחברים הדמיוניים "מיגידו", "לונעים לי", וגם החברה החדשה והאהובה "עלזיןשלי". עריף חולקת עם הקוראים את חוויותיה מהקיבוץ שבו גדלה (רוחמה), את התובנות שצברה במשך החיים ("אנשים מגעילים? את לא חייבת להישאר") וגם את אלה שסירבה לקבל ("שתתרגל, אמהות תמיד שותות פושר"). כל זה נעשה בז'אנר של יומן גרפי, מלווה בהומור ובאסתטיקה מושכת עין, ועם ביצים מפלדה (עריף הוציאה את ספרה בהוצאה עצמית).

היי, מישהו שומע אותי: יומן גרפי / אורית עריף. עריכה: רחלה זנדבנק וריקה ליכטמן, עיצוב: נעם שכטר, הוצאת אנאעארף, 151 עמודים, 118 שקלים

בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ומבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "שלוש" מאת דרור משעני

אני מסכים לחלוטין עם הטענה של דוסטויבסקי שמטרתו של כל סופר היא להצליח כדי להשיג לעצמו תהילה, כסף ונשים. ומהבחינה הזאת, דרור משעני השיג את שלוש המטרות האלה בספרו "שלוש". והתהילה המסחררת שלו גם מביאה כבוד לישראל שעליה ושבלשונה הוא כותב שכן "שלוש" יצא לאור בו זמנית בכמה מדינות במקביל לפרסומו בעברית, הליך שמעטים מאוד הם הסופרים הישראלים הזוכים לו. ועם זאת, הכל ב"שלוש" הוא ישראלי ומקומי מאוד, רק בלי הבכיינות הרגילה על ה"כיבוש" ובלי הקישור הסטריאוטיפי בין הפלסטינים לשואה ובלי ניסיונות להביע דעות פילוסופיות בענייני יהדות. מה שיש כאן הוא סיפור על שקיעתה של המשפחה הבורגנית האשכנזית לתוך רחמים עצמיים, אנוכיות, אטימות ופסיכופתיות — ומי שמציל אותנו מהאשכנזיות שהגיעה אל עברי פי פחת ומחזירה את העולם לשפיות הרי זו חוקרת משטרה מזרחית. סגולה מבורכת של משעני היא שלא מרגישים שום מאמץ לשוני בכתיבה, שום התחכמות, שום להטוטי ניסוח עגנוניים ואירוניות מזרח־אירופיות שהיו כבר לזרא. ועם זאת, זו לא עברית סינתטית אלא שפה רגישה המסתכלת לדמויותיה ישר בעיניים כדי לגלות את הטוב שיש בחלק מהן ואת הרע שיש בחלק האחר.

שלוש / דרור משעני. עורכת: שירה חדד, הוצאת אחוזת בית, 272 עמודים, 98 שקלים

נסים קלדרון, מבקר באתר "וואלה" | על "מפת חצי האי" מאת יעל גלוברמן

לפעמים משורר הולך בדרכו, וצובר שנים, ומוציא ספר ועוד ספר, ואז הוא מוציא ספר שמגביה אותו, ספר שאומר הרבה. זה מה שקרה, לדעתי, ליעל גלוברמן בספר השירים השלישי שלה, "מפת חצי האי". היא הגיעה אל שירים שבהם ניסיון חיים שנצבר קיבל מוצקות של קריסטל, קיבל צורה מזוקקת, וחדה, ונקייה מרגשנות. למשל, בשיר "אלוהים ומיד": "הצל אותי מהרעב הזה / הוא נכנס לבית וצריך אשה / הוא נכנס לגן וצריך נחש / הוא נכנס ליער וצריך לתעות / הוא ניגש לחלון וצובר כמיהה / הוא נכנס למיטה ורוצה למות / הוא יורד למרתף וצריך אלוהים / הוא עולה על הגג וצריך סימנים / הוא גוהר עמוק מעל לדף וקופץ / שוב / ושוב // אני כולי חבולים". לפעמים מה שמגביה אותנו הוא הרגע שבו מופיע בנו, אחרי הרבה רגעים דפוקים, האומץ לרצות הרבה. אפשר לקרוא לו האומץ לרעב. זה האומץ לשלם את המחירים החבולים של הרעב. וגם האומץ לרעב שלא נשביע אף פעם.

מפת חצי האי: שירים 2010–2018 / יעל גלוברמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 110 עמודים, 64 שקלים

יותם ראובני, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "רומנסרו צועני / אודות" מאת פדריקו גרסיה לורקה

הספר שהכי הרשים אותי בשנה החולפת הוא "רומנסרו צועני / אודות", ובו תרגום שיריו של פדריקו גרסיה לורקה. במלאכת תרגום מרהיבה מציג רמי סערי לורקה עדכני ויפהפה, כפי שהוא צריך להיות. האווירה המיוחדת של שירי לורקה, שנרצח על ידי אנשי הימין הפשיסטי בספרד, כובשת את הקורא כבר מהשיר הראשון, ומשם הוא נמשך לקרוא הלאה, כאילו לפניו ספר בלשי. ב"רומנסרו צועני" מתרכז לורקה בחיי הצוענים באזור אנדלוסיה בספרד, אבל גם נותן ביטוי אוניברסלי לכאב, למוות, לגעגועים ולאלימות. השירים מתארים לא רק את הרדיפות של הצוענים ואת אומללותם, אלא גם את יופיו של סדר החיים הפנימי שלהם ואת חיפושיהם התמידיים אחר כבוד, עושר ונשים יפות. לצד זאת, נכללות בספר שלוש אודות שכתב לורקה וגם בהן אפשר להתרשם מידיעתו את סוד המלים המקשרות בין התאווה למוות ובין השחר לחשיכה.

רומנסרו צועני / אודות / פדריקו גרסיה לורקה. תירגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל, 131 עמודים, 74 שקלים

עופרה רודנר, מבקרת במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

לוסיה ברלין כתבה פחות או יותר על חייה. קצת על הילדות (חוות כורים, אל־פאסו, סנטיאגו) ובעיקר על החיים כאבן מתגלגלת באמריקה — אמריקה של המרחבים, של העיירות המאובקות, של הפרברים, של הקרוונים; של אלבקרקי, "שם בחנויות המשקאות יש חלון שירות למכוניות, אז אפילו לא צריך לצאת מהפיג'מה", וגם של סן פרנסיסקו וניו יורק. אלה חיים רוויי אלכוהול, חבוטים ושרוטים כמו המכוניות שבהן נוהגות הגיבורות של ברלין בדרכן אל הקיר. אבל הם מתוארים בצלילות קריסטלית אכזרית, גם אם תמיד בדיעבד. כמו ברלין בחייה, גם הגיבורות שלה מתאהבות ומתגרשות שוב ושוב, ואיכשהו תמיד מוצאות את עצמן לבד עם הילדים. הסיפורים ב"המדריך לעוזרות הבית", מבחר מקיף מיצירתה שתורגם לעברית בשנה החולפת, מגרדים את העקיצה של אמריקה, וחושפים את המציאות הפחות מסופרת שמאחורי מיתוס האשה האמריקאית המשוחררת, או בכלל את מחיר החופש. אולי הם גם מספרים את סיפורן של בנות גילה של אמי, ילידות אמצע שנות ה–30 של המאה שעברה: כאשר המציאו את הגלולה וכל הכיף התחיל, רובן כבר היו אמהות צעירות במסלול ידוע מראש. ברלין הלכה נגד המסלול הזה ושילמה את המחיר בנדיבות. ובכל זאת, הסיפורים שלה מדברים ישר אל תוך חיינו, גם אם עשינו הכל בשביל לארגן לעצמנו חיים בורגניים נוחים.

המדריך לעוזרות הבית: סיפורים נבחרים / לוסיה ברלין. עורך: סטיבן אמרסון, תירגמה מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי, עריכת תרגום: יעל ינאי, הוצאת אסיה, 589 עמודים, 98 שקלים

אדם רז, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ" | על "החומה והשער" מאת מיכאל ספרד

קיומו של הכיבוש הישראלי והלגיטימציה שלו מבוססים על מבנה משפטי מורכב. מעטים הישראלים החשופים למשטר הצווים, התקנות, הנהלים והחוקים המאפשרים למשטר של גזל, שוד ושררה להתקיים כחלק אינטגרלי מהדמוקרטיה הישראלית. משטר זה — הקידוד המשפטי של הכיבוש — הוא נושא ספרו המרתק של פעיל זכויות האדם ועורך הדין מיכאל ספרד, שנמצא זה שנים בחזית המאבק המשפטי נגד הפרות של החוק הבינלאומי ופגיעה בזכויות אדם מצדה של ישראל. ספרו מתאר בפרוטרוט את המאבקים המשפטיים נגד גזל הקרקעות הפלסטיניות, הפקעת אדמות בתואנות "ביטחוניות" לטובת התנחלויות, עינוי אסירים במחשכים, ענישה קולקטיבית חסרת רחמים, חומת הפרדה שנגסה באדמות פלסטיניות ומוסתרת מעיני הנוסעים בכביש 6 ועוד. כתיבתו של ספרד קולחת, נטולת ז'רגון משפטי ואינה חוסכת מעצמה גם ביקורת עצמית. הספר שוזר את סיפורו האישי במאבקים המשפטיים שניהל (צעד־צעד, עתירה אחר עתירה), לצד ביקורת על המערכת הפוליטית והמשפטית הישראלית. חלק מהדיון מוקדש לבית המשפט העליון — מוסד שנתפש כמגן הליברליזם והדמוקרטיה אולם בפועל משמש חוליה מהותית בהכשרת הכיבוש. הספר הוא תוספת חשובה להבנתנו את הכיבוש כפרויקט משפטי. "החצר האחורית" שרים: "העוול נעשה לא רחוק מביתי / העוול נעשה כחוק / בסמכות וּבִרשות באישור משפטי / אז למה שלא אשתוק". לאלה שאינם רוצים לשתוק אמליץ בחום לקרוא את הספר.

החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם / מיכאל ספרד. עורך: שגיא גרין, הוצאת כתר, 644 עמודים, 108 שקלים

עמיחי שלו, מבקר בעיתון "מקור ראשון" | על "המנהרה" מאת א"ב יהושע

במרכז הרומן של א"ב יהושע ניצב צבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה שהשיטיון שבו הוא לוקה הולך ומתעצם לתוך חייו, לתוך זהותו, לתוך מערכת היחסים העדינה, האוהבת ומחממת הלב עם אשתו, ולתוך הפרויקט האחרון שלו — כביש סודי שאמור לחצוב מנהרה אבסורדית, שלתוכה ניתן לנתב גם את הסכסוך הישראלי־פלסטיני על מאפייניו הגרוטסקיים, האבסורדיים ומלאי ההומור העצוב. יש ברומן הזה כוח מיוחד, לא שגרתי, שלא בהכרח ניכר בתחילתו; הצלילה אל עומקיו היא הדרגתית, לעתים מעוררת פליאה או השתאות, אבל ככל שממשיכים בקריאה מבינים שוב את גדולתו של יהושע כמספר וכמי שיודע לטוות ביד אמן מיומנת רומן מודרניסטי, עם כל הממדים, הניואנסים והטכניקות, וממש להחזיר את האמון שנשחק מעט בסוגה כולה. הוא עושה זאת במיוחד הודות לסצינת הסיום המרהיבה והאנטי־קליימקסית, שגורמת לקורא להרהר מחדש בכל מה שקרא עד שהסיום נטרק על תודעתו.

המנהרה / אברהם ב. יהושע. עורך: מנחם פרי, הוצאת הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד, 324 עמודים, 98 שקלים

אבנר שפירא, סגן עורכת מוסף "ספרים" של "הארץ" | על "סמוצ'ה" מאת בני מר

בלב ורשה שוכן רחוב פרוזנה (בפולנית: רחוב ריק) — מקטע של רחוב שהיה חלק מאזור יהודי עד מלחמת העולם השנייה, נכלל בשטח הגטו ונותר על כנו כמות שהוא במשך עשרות שנים כמעט ללא שיפוצים. בנייניו המתקלפים והשוממים מאדם נהפכו ליד זיכרון רעועה אך ראויה לוורשה היהודית שנחרבה בשואה. ניסיון דומה להנצחתו של רחוב יהודי בבירה הפולנית מציע בני מר בספרו המרתק ורב הקסם "סמוצ'ה": הוא חוזר לרחוב בשם זה ומצליח להאיר את החיים שרחשו בו בין שתי מלחמות העולם. בעזרת מגוון מקורות מר משרטט מפה רב־שכבתית, שבה תושבי הרחוב, בתיו ומוסדותיו מקבלים לפתע פנים, שמות, צבעים, ריחות וקולות. בה בעת, הם מצטברים למיקרוקוסמוס של עולם שהיה ואיננו — עולם שרובנו מכירים את אינותו אך יודעים מעט מדי, אם בכלל, על ישותו. "סמוצ'ה" יכול וצריך לשמש מדריך יוצא דופן לישראלים הרבים המתיירים בפולין כשם שהוא עשוי להעשיר את הדיון הציבורי המתלהט בשאלת יחסה של מדינה זו לצללי השואה. מר יצא לשוטט לאורך רחוב שאין בו איש, אבל בזכות מסעו יש בו (שוב) אנשים הרבה.

סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה / בני מר. עורך מדעי: אברהם נוברשטרן, הוצאת מאגנס ובית שלום עליכם, 258 עמודים, 88 שקלים

ענת שרון־בלייס, מגישה תוכניות ספרות ב"כאן תרבות" | על "נורות שרופות" מאת יונתן הראל

הצירופים "משאבי אנוש" ו"כוח אדם" תמיד היו בעיני מכבסת מלים, ביטויים המטשטשים את המציאות. מי שנדרש לפגוש אותם פנים אל פנים דווקא מוצא עצמו במצב של חולשה, נטול משאבים או כוח, כמו נורה שרופה. יונתן הראל כתב על כך, ויותר מזה, הוא הצליח לקחת אותי לשם, למדוריו של הארגון, כדי לספר על דברים ש"קרו בהחלט", כפי שנאמר בפרולוג. הקריאה בפרקי הספר הזכירה לי את מסעו של דנטה בתופת, שבה אפשר לפגוש את עאבד, שהגיע למשרדו של המנהל כדי לבקש עזרה, ובמקום זאת "זכה" בסוף טרגי, או את סמיון ונסטיה, שאשתו של חבר סגל דרשה את פיטוריהם רק משום שהקפידו למלא את הנהלים, שהפריעו לה בדרך. הראל הכיר את הנפשות הפועלות בספרו, הוא עבד לצדן. הוא ידע שיום יבוא ויהיה ביכולתו להיחלץ מהמרתפים ולהגיע לקומות הגבוהות, אבל בחר שלא להשתייך למעלימי העין והתיישב לכתוב על הנשים והאנשים שנותרו שם. לא בכדי מתרחשים סיפוריו של הראל באוניברסיטה, שאמורה להיות המגדלור של החברה הישראלית. בספר הזה היא דומה יותר לחור שחור. קראו בו, זהו הטקסט האמיץ והיפה ביותר שקראתי בשנה האחרונה.

נורות שרופות / יונתן הראל. עורך: יואב רוזן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 155 עמודים, 72 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות