הרחק ממנו

"חשד לשיטיון" הוא רומן שעוסק בהזדקנות, בפרנויה, בהגשמה עצמית ובהקרבה. הוא מתמקד בדמות אחת, ומספק בהדרגה רמזים על מוגבלותה או על כשליה

עמרי הרצוג
ספרים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
ספרים

חשד לשיטיון

מאיה ערד. הוצאת חרגול ועם עובד, 333 עמ', 94 שקלים

מאיה ערד היא אחת הסופרות העבריות החרוצות והפוריות ביותר, ובשמונה השנים האחרונות היא פירסמה שישה ספרי פרוזה. ביניהם הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה"; הסאטירה המבריקה על החיים האקדמאים, "שבע מידות רעות" ו"אמן הסיפור הקצר", הטוב ביותר שלה, לטעמי, שהוא רומן מפתח שנון על הספרות העברית העכשווית ומוסדותיה. פחות משנתיים חלפו מאז הוצאתו לאור, וערד מציגה לפני קוראיה ספר חדש. הוא מעלה תהייה בלתי נמנעת: האם אפשר לשמור על מתח של דמיון ואיכות בהספק יצרני כה מרשים? האם חריצות כזו משמעה מידה גדושה של השראה וכוח יצירה, או הישארות מפונקת באזור נוחות יצירתי?

כתיבתה של ערד מצוידת בשני נכסים מרכזיים, שמקנים לה קהל קוראים נאמן. הראשון הוא חוש טבעי לשפה, למשלב ולקצב רטורי; ערד מלהטטת בשפה העברית העכשווית ועושה בה כבשלה. היא מיטיבה לאפיין את דמויותיה באמצעות לשונן, והיא גם אחת מכותבות הדיאלוגים הטובים ביותר בספרות הישראלית כיום. הנכס השני הוא מידה בריאה של סרקזם ואירוניה, ולעתים אף רשעות משובבת נפש, שמציגה יהירות נפשית או מוסדית במלוא עליבותה וקלישותה. ציניות היא עמדה פואטית שמוגבלת במידתה: כאשר היא עודפת, היא נהפכת להתנשאות ילדותית ומשעממת למדי. אולם הסרקסטיות של ערד מגובה תמיד בחמלה על דמויות שנקלעו למערך חיים רגשי או מקצועי שמחייב אותן לתחרות, לגאוותנות ולהצדקה עצמית. היבריס אנושי מעסיק את ערד בעקביות; היא בוחנת את מהלכיו ואת אחריתו במסגרת המוסדות שמעודדים אותו, המוכרים לה היטב: השדה האקדמי, הזירה הספרותית וגם מהלכי הזוגיות והפוליטיקה שלהן.

מאיה ערד

"חשד לשיטיון" הוא רומן שעוסק בהזדקנות, בפרנויה, בהגשמה עצמית ובהקרבה. הוא רומן של דמות אחת, שהמספר צמוד לתודעתה באופן מלא, אך מספק בהדרגה לקורא רמזים על מוגבלותה או על כשליה של תודעה זו. זו התחבולה המרכזית שמפעילה את הרומן, את המתח ואת האירוניה שבו. במרכזו של הרומן עומדת רותי, אשתו בת ה-67 של גיורא, פרופסור לאווירודינמיקה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. היא הגיעה בעקבותיו לפני ארבעה עשורים לארצות הברית, ומצאה שם חיים של נוחות: בית רחב ידיים, מזג אוויר מצוין, שבתונים באירופה והתמסרות לקריאה, לבישול אורגני אנין וליוגה. רותי חיה את החיים הטובים, ללא טרדות של קריירה או גידול משפחה; היא עטופה במערכת יחסים סימביוטית, מזינה ואוהבת, עם בעלה ושום דבר אחר, גם שום אדם אחר, לא דרוש לה. היא בזה לחשבונות נפש הקשורים בהגשמה עצמית: לפני שנים היא היתה חוקרת מצטיינת בספרות, אולם נטשה את לימודיה והתמכרה לבועה המיטיבה של מעמדה כאשת מהנדס ופרופסור. מתוך הבועה הזאת היא משקיפה בשעמום וביוהרה על התרבות היהודית-אמריקאית ועל התרבות הישראלית; על נשות הדסה הפעלתניות ועל משפחתה הוולגרית שנותרה בתל אביב.

נימה של דחיפות ומצוקה מצטיירת בחייה, וגם בלשון הסיפור, כאשר לחיי הזוג מגיחה נטעלי, היסטוריונית צעירה ושלומיאלית שנקלטת באוניברסיטה, המתיידדת עם בעלה. רותי אינה מבינה מה האינטרס של נטעלי: האם היא זקוקה לחסותה של דמות אב, או שהיא מבקשת לעצמה מאהב; ואולי נטעלי מנצלת את הזדקנותו של גיורא, את יציאתו לפנסיה ואולי את הקהות המנטלית שלו, כדי לבזוז את נכסיהם המשותפים. נטעלי חוצה את הגבולות, מפירה את האידיליה, ורותי תעשה הכל כדי להגן על עצמה ועל בעלה מפני זללנותה הצעירה. אך האם המצוקה שנטעלי מעוררת קשורה בשיטיון המסוכן של גיורא, או בפרנויה ההרסנית של רותי?

רותי היא הדמות העגולה היחידה ברומן; הדמויות האחרות הן ניצבים שמפעילים את מצבה הנפשי. אך היא גם קריקטורה: מרוכזת בעצמה, יהירה, צדקנית וצודקת-תמיד, קטנונית, נוחה להיעלב וחרדה מכל שינוי. החולשה המרכזית של הרומן נעוצה בכך: יש מידה של מונוטוניות באופן שבו הרומן מתמקד בדמות ומבהיר בפרוטרוט את מהלכיה הנפשיים. וישנה גם מידה של סדיזם באופן שבו הוא נוהג בה, או ליתר דיוק מתעלל בה: בקטנות, במעשי יומיום פעוטים, הוא מפרנס את הבהלה המתגברת של רותי מפני הפריצה לקן הנוח שבנתה לעצמה, ואת חרדת האובדן מכל מה שהשיגה לעצמה.

הפרנויה, שמתעצמת לעתים עם השנים, יוצרת תהליך מרתק שמעיד לא רק על מנגנון ההגנה האחרון שנותר לאדם, אלא גם על התנועה הטבעית של חשדנות ביחס לזולת. פרנויה מעידה לא רק על הזדקנות או על אובדן אוריינטציה, אלא גם על הבנה ראשונית, לא-מודעת, של טבע האדם והתגוננות מפניו. אולם המבט האירוני של ערד אינו בודק את עומקיה של הפרנויה; ומבחינה זו, זה רומן פסיכולוגי קטן, אולי קטן מדי.

הספר בוחן את הפסיכולוגיה של ההזדקנות במעבדה נוחה: על רקע תלישותם של רותי וגיורא, בתוך כלוב הזהב שבנו לעצמם: התכחשותם לעברם הישראלי ולמשא ההיסטורי של חייהם המוקדמים, הבחירה שלא להביא ילדים, מיקום הביניים בין הזהות האמריקאית לבין הזהות הישראלית. אולם הוא משקיף על התלישות הזאת בקור, לעתים אף בשמחה לאיד. בסופו של דבר, הרומן חוגג את משמעות השיתוף והקהילה, ומעניש את ההתכנסות; מצדד בזיקה לשורשים ולא בחיי נוחות דיסקרטיים. הבחירה זהירה ונוחה מדי; היא יצוקה לפי דגמים מוסריים דידקטיים, שערד נהגה להימנע מהם בספריה הקודמים.

אין זה ספר רע; הוא קריא ומעורר עניין, גם אם נדמה שסיפור קצר היה הולם יותר את מידותיו. על רקע הרשימה הביבליוגרפית של יצירותיה של מאיה ערד, הוא למצער זניח; נדמה שכמו הגיבורה שלו, גם הכותבת נלכדה בתוך תסריט צפוי מראש, שאינו הולם את מידותיה. אבל למאיה ערד מותר לנוח בין יצירה מבריקה אחת לאחרת. חשד לשיטיון אינו מתעורר כאן; זו רק מנוחת צהריים קלה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ