שמורות טבע של הנפש

עבודותיו של פסח סלבוסקי נדמות למין נכחד, לשמורות של הטבע האנושי שסלבוסקי לוקח אותו אל קצה הצוק משמר את שרידיו באמצעים כמו־מאולתרים

עוזי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עוזי צור

פסח סלבוסקי, תערוכת יחיד, גלריה גבעון, תל אביב

עבודותיו של פסח סלבוסקי נדמות למין נכחד, לשמורות של הטבע האנושי שסלבוסקי לוקח אותו אל קצה הצוק, ואף מעבר לקצה, ומשמר את שרידיו באמצעים כמו־מאולתרים. בטקסט שכתב הסופר אלברט סויסה איש ירושלים לתערוכה נכתב בין היתר: ''החירות הפרטית והמדודה שלו אינה אנרכיסטית אלא חירות שאותה הוא מאחל, וגם מציע לזולתו, כציור”. איני בטוח בנוגע ל''אינה אנרכיסטית''; סלבוסקי הוא אנרכיסט מטבעו, החותר נגד המקובל ונגד יופיה התפל של הפסאדה הבורגנית, שהוא מכיר וסולד ממנה כאחד. החירות שהוא מציע היא החירות שאחרי השבר והסבל, המייחלת לחמלתו ולאהדתו של הצופה באשר הוא. או כפי שכותב סויסה: ''הציורים של סלבוסקי (…) מבקשים ברכה (…) את ההתמזגות, את ההיפתחות לשפע חסר השם”. ואמנם יש בעבודותיו של סלבוסקי עשייה, בעומקים משתנים, של ריפוי, של מזור וצרי, של החלמה, מתוך שימור הכרחי, בלתי אפשרי, של השבר והפצע כחלק מהשפה האמנותית שלו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ