העיניים הפקוחות של דגנית ברסט

ברסט ניחנה ביכולת הנדירה להתפתח ולהשתנות בכל שלב לאורך יצירתה - אבל לאורך אותו קו התפתחותי, עלילתי, כנדבך על נדבך

עוזי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
עוזי צור

דגנית ברסט, ''2014'', אמנית אורחת: אתי לוי, גלריה ג'ולי מ., תל אביב

בגובה העיניים, עיניים, טור עורפי של עיוורון המקיף את לובן חלל הגלריה מצדה האחד, כנגד הריקנות שמהעבר האחר. והעיניים "בוהות" בעיוורונן אל הריקנות. טור עורפי של עמודים שחורים נאחזים בקיר ללא כל מסגרת כעלים נידפים של חושך, כשמתוך העלטה מבליחות עיניים, לעצמן, לבדן, כמתוך רעלה מופשטת. אלו אינן עיני אנוש, כי אם עיני פסלים עתיקים (עיני האדם שהיו כמו טמונות היכן שהוא בפנים, אוצרות עדיין איזו תמצית אנושית נכמרת החותרת בחשאי כנגד השיכחה והאובדן). וכל זה הוא חלק מה''אוסף'' של צילומי פסלים עתיקים, שבורים, שכוחות הטבע והזמן המשיכו לפסלם עד הרגע שברסט עצרה את התהליך ולכדה אותם במצלמתה: ''אוסף'' של צילומי פסלים שנוצר כיובל משני ליצירתה המרכזית לאורך כמה עשורים, פסלים מארצות הים התיכון ואירופה — ועתה עיני הפסלים הללו התנקזו אל הסדרה הזאת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ