ציוריה של חגית לאלו הם שדות קרב

על יצירתה של לאלו, כוכב שביט של מופשט־אקספרסיבי־חושני שחלף בשמי האמנות הישראלית לפני זמנו, נעלם והגיח שוב

עוזי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עוזי צור

''חגית לאלו, ציירת המתחילה מהסוף'', אוצרת: נועה רוזנברג, מוזיאון תל אביב לאמנות

המפגש הראשון שלי עם ציוריה של חגית לאלו היה ב-08' בתערוכה שאצרו גליה בר אור וגדעון עפרת במשכן לאמנות בעין חרוד, ''העשור הראשון: הגמוניה וריבוי'' (כחלק מהפרויקט ''60 שנות אמנות בישראל''), בה הוקצה חדר נפרד, "חדר משלהן", לשלוש אמניות פורצות דרך באמנות המקומית: לאה ניקל, אביבה אורי וחגית לאלו, חדר שהיה פרץ מהמם של אור וצבע וכישרון שחרג הרבה מעבר לגבולות המגדר אז ועכשיו. בעוד שהשתיים הראשונות היו מוכרות וזכו להערכה הראויה להן, לאלו היתה מבחינתי גילוי מוחלט, מרעיש, כוכב שביט של מופשט־אקספרסיבי־חושני שחלף בשמי האמנות הישראלית לפני זמנו, נעלם והגיח שוב — פרץ עז של יצירה שנסק ונקטע באיבו עם חייה שהגיעו לקיצם הטראגי בשנת 61', בטרם מלאו לה שלושים (לאלו היא נינתו של משה יואל סולומון).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ