מיהם הקצנשטיינים

שלמות העשייה והתצוגה בתערוכה של אורי קצנשטיין משמשת במה לכוחות הדמיון והאופל להציג את מלוא יהבם באיפוק מהוסה

עוזי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עוזי צור

אורי קצנשטיין, BACKYARD, אוצרת: ורדה שטיינלאוף, מוזיאון תל אביב לאמנות

אלה הימים האחרונים לתערוכתו המופתית של אורי קצנשטיין, הדורשת יותר מביקור אחד. תערוכה שהמינונים בה נכונים, ששלמות העשייה והתצוגה בה משמשים במה לכוחות הדמיון והאופל להציג את מלוא יהבם באיפוק מהוסה ואסטטי.

אגע רק במרכיב אחד בתערוכה, שהוא לדעתי עדיין האותנטי והאינטימי מכולם בעשייתו של קצנשטיין, מרכיב שיש בו את ההומור, הרצינות והתבונה העמוקה שביצירתו — אלה הן הפיגורינות בדמותו וצלמו של קצנשטיין, שנשארו צעירות וחידתיות בעוד זה שיצר אותן כ"אלוהים קטן" נותר חידתי, אך הזמן ניכר בו כבכולנו. פסלים יצוקים וצבועים במהימנות, שיש בהם משהו מאותן פיגורינות שגדשו את הסלונים הבורגניים של גלי העלייה ממזרח אירופה, כלואים בנוקשותם השבירה הבוהקת, שסטו תחת ידיו של קצנשטיין סטיה "חמורה" וטבועה בהם איזו בובתיות פרוורטית מהפנטת וגודלם, שהוא לא גודל טבעי אך גם לא בובתי, מותיר אותם לכודים איפשהו בין הבובתי לאנושי. אלה אינם דיוקנאות עצמיים אקספרסיבים (כציור או פסל של דיוקן עצמי), אלא מין שיבוטים הנדמים לחיים כמעט, שרק באישוני העיניים המצוירות יש איזו הבעה שקפאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ