לכל ציור יש שם

עוזי צור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עוזי צור

"חתימה טובה", אוצר אורי גרשוני, גלריה עינגע, תל-אביב

אחרי שאצר תערוכה מופתית מיצירותיה של ביאנקה אשל-גרשוני, אמו, אורי גרשוני אוצר תערוכה קבוצתית מופתית. ברגישות של אמן גרשוני שוזר את חוט התערוכה בין עבודותיהם של שישה אמנים גברים, ביניהם גם אביו, משה גרשוני - יוצר חיבורים, מבודד ומדגיש. נדמה שתהליך היצירה המודע הוא לב התערוכה והאנרגיה היצירתית המפעמת בה. אופן החתימה של כל אחד מהם הוא המאפיין שגרשוני בחר להתמקד בו: "טביעת אצבע" החורגת לרוב מחתימה לשם חתימה, ונעשית לאחד ממרכיבי היצירה. ואולי גרשוני נוגע בצורך שלו לייחד ולהפריד את שמו משמם של אמו, אביו ואחיו, ארם גרשוני; להיות יוצר עצמאי בתוך שייכות משפחתית.

"משה גרשוני היה פה 11/9/2011" היא עבודה העומדת בטבורה הנסתר של התערוכה, יצירה מצמררת ביופיה הלא-גשמי. זה תו בודד שמשה גרשוני חתם עליו בעוד מועד, בטרם יגיע עדיין היום החתום בה - יום הולדתו ויום אסון התאומים - מקדים להעיד מתוך חשש לחייו, כמו ילד החורט מלים על משענת המושב שלפניו באוטובוס. העבודה עצמה היא חור שדם שחור הולך ונסוג ממנו, פרח לילה. אין כגרשוני להטמיע את הארצי ברוחני בנגיעות ספורות; את המלים שלעיל גרשוני כותב בכתב זעיר בעיפרון, באלכסון, בשולי כנף אפרפרה.

ב-1980 גרשוני הותיר את "חתימתו" על רפרודוקציה של דירר, כמו החדיר עצמו אל תולדות האמנות, מנכס לאמנותו את אחת האיקונות של האמנות הגרמנית-האירופית. התערבותו בדיוקן האצילי של דירר היא כתכשיט פראי, נזם לאפו; ביחד נברא יופי חדש, מהפנט. ראשי התיבות של שמו משמשים את גרשוני בשני דיפטיכים מ-1993; שני צמדי דפי חשבון שגרשוני ציפה במין קרום צהבהב הנדמה לשעווה, עור אנושי נגוע ומוכתם. לאחד גרשוני מצמיד, באותיות לטרסט פגומות, את האותיות "מ" ו"ג", שסימן שאלה מתפתל ביניהן, כתוהה מי מונצח כאן בגמגום. בשני הוא מצמיד את האותיות "ג" ו"ם" מוקפות במעגל, אבל ללא סימן שאלה, כסוף פסוק, כסוף, מצבה ארעית לגוף המתכלה.

בין עבודותיו של גרשוני האב שיבץ הבן את עבודותיו של "בן אפשרי" - שי יחזקאלי, בדיוקן עצמי כיהודי חרדי, בעל זקן ופיאות, רישום שמיציו השחורים נקווים בקרקעית לוח עץ. תאריך מותו מוטבע על המצח "2011", ואותיות שמו של שי, בלעז, הולכות ומתמוטטות בצדי פניו. ליד, במסגרת שחורה, תלוי מכתב: "שמי הוא שי יחזקאלי. אני אמן. אני יהודי וישראלי וקשה לי מאוד להאמין בעולם הבא. אני מפוחד מקונצפט המוות. האם אתה יכול לעזור לי? הלוואי ואף פעם לא אמות. אני מתחנן לעזרה. שלך באמת, שי". בדיוקן ובמכתב יחדיו יש אירוניה עצמית חצופה וכנות.

גם פסח סלבוסקי מתחשבן עם האל ב"אנשים בחזית" מ-1993. זה דיוקן עצמי ארסי ורעיל כדי כך שיצרוב את עיני המתבונן בו: ציור של שער מגזין שתמונתו של סלבוסקי בסטודיו שלו מתנוססת בו, מוקף בכתמים ירוקים וחומים כהסוואה צבאית. סלבוסקי כתב באותיות מסורבלות: "אני מאוד מעריך את ריבונו של העולם. תמיד דואג שאפיק את הלקח והוא לא חוסך באמצעים". מנגד תלוי ציור יוצא דופן בגוף יצירתו של משה קופפרמן מ-1970 - אותם מסכים וסורגים של צבעוניות מאופקת, שעדיין לא התגבשו לסורג ברזל והם כאוטיים ומשוחררים. האמן חתם את שמו באופן חריג, כסורג הסרוג מתקרת הציור כלפי מטה.

ציור של אסף בן צבי "ונוס בים התיכון", מ-2005, הוא כשרידי שיר של סאפפו, בפשטותו הלירית המיתולוגית. על מרחבי בד הפשתן הגולמי, שנדמה שמכסה אותו שכבת מלח, ונוס מחבקת אל שדיה את ראשו של המשורר שעיניו נעקרו. "פדריקו גרסיה לורקה" נכתב בגיר לבן, ומראשו של המשורר יוצא חץ המוביל אל תאריך יצירתו של הציור, כמוכיח את נכונותו הנצחית.

בחלל השני תלוי לכל אורך הקיר "בית הקברות לציורים" של גלעד קידר - ציורים של ציירים ידידים של קידר, שנקברו מתחת לשכבה של צבע שחור תעשייתי. המעשה האלים והמסתורי הזה חושף פן לילי בציורים, מותיר מהם רק הדים אפלים. אלים במיוחד הוא המעשה בציור שקידר, לאחר שהשחיר את פניו, שיסף את עורו בלהב סכין, חתך בו את ראשי התיבות של שמו ואת תאריך "הקבורה" - אקט של הרס שסופו יצירה. את העבודות מ-2010 קידר חותם תחת השם "קידר סוס" גם מאהבתו לסוסים. בניגוד מוחלט ל"קברות הציורים" תלויים ציורי האקוורל והעיפרון של קידר מ-2004 - אוורירים ופריכים.

בחלל השני מובילים הבדים השחורים של קידר אל "הגולם" הגדול של פסח סלבוסקי מ-2011. שחור כחור שחור, סלבוסקי הקיף את מתאריו בקו של אור צהוב. שמו המפורש, "פסח סלבוסקי", נכתב באותיות דפוס חגיגיות, לבנות, עם ירוק כהה באמצע, מודגש בקו תכלת כפול ומוקף במסגרת אדומה עמומה - כקישוט ליום הולדת על לוח כיתה - יצירה המתריסה נגד הציור והפיסול ונגד מוסכמות הטעם הטוב.

בחצר האחורית, האורבנית, של הגלריה, בראה אפרת הילדסהיים גן מפתיע: מערך הרמוני של חביות תעשייתיות מפלסטיק לבן, שבכל אחד מהם גן אקולוגי, אוטונומי, של חבצלות מים וצמחי מים, גן נייד המחבר את יפי הגנים של מונה עם קשיחותה של העיר הגדולה.

שמרית בר - "צל חלקי", גלריה יאיר, תל-אביב

תערוכת רישומיה היפה עד מאוד של שמרית בר ממשיכה את מסורת הרישום והתחריט הקלאסית, יונקת מרמברנדט ואנה טיכו. אלה הם רישומי נוף ואדם. רישומי הנוף הללו כאילו נרשמו בארץ אחרת, "מוצלת חלקית", שבה הנוף והאור מפויסים יותר: איים של חורשות או עצים בודדים, טובלים בלובן של דף נייר. אם מתבוננים ברישומי הנשים מקרוב, נדמה שהן נהפכות לנופים: לגבעות, לחלקות יער, לשיחים, לסלעים. ברישומים האלה האדם חודר אל הנוף ברכות. בר נמנעת מלרשום בקווים מלאים והמשכיים, אלא בוראת את הנראה לעין מרטט אינסופי, כך שהדימוי הנוצר הוא כמעט תעתוע המצוי ברחישה מתמדת, כרגשה של נימי העצבים הדקים ביותר, המתורגמת לרגישותו של היוצר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ