בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה זה ולא אחר

תגובות

"וידיאו רשת, קופסה שחורה" - אוצרים: דורון גולן ומייקל ספקואסקי, גלריה גבעון, תל-אביב

השאלה הראשונה העולה בראש בתערוכה שאצרו דורון גולן ומייקל ספקואסקי: למה אלה ולא אחרים? למה דווקא הווידיאו האלה נדלו מתוך הרשת הווירטואלית, ומדוע התחברו ככה? אפשר גם לשאול אם זו אמנות, והאם זו האמנות האמיתית של זמננו? ומה עושה וידיאו-אינטרנט לאמנותי ומה לא - כאשר כללים רבים כל כך נשברו, כללים של מקור והעתק, של בעלות, של אותנטיות ומחזור, רגעי ונצחי, של אפשריות המכירה ואחריות היוצר במרחב הפלורליסטי והאנונימי. האם הווידיאו-אינטרנט מעוגן בתולדות האמנות או שהוא פרי אסור של הזמן הזה? על חלק מהשאלות הללו עונים האוצרים. למשל, על מיקומו של הווידיאו-אינטרנט במסורת של הקולנוע האוונגרדי של תחילת המאה העשרים. אכן, משהו משפת הקולאז', מהרוח הניסיונית במדיום החדש, מופיע כאן, ניזון מחומרי גלם אינטרנטיים וממשיך לחיות ולהתגלגל בתוכו.

המוצג בתערוכה ב"גבעון" הוא קצה הקרחון שלוקט מתוך האתר די.וי.בלוג, הפועל מ-2005. האתר הוא מגזין וידיאו-אינטרנטי יומי, והוא גם משמש ארכיון וירטואלי לעבודות, כמין קופסה שחורה של תחילת המאה ה-21. יש בו עשייה ויצירה היונקות מהמסחרי והאמנותי, ונמהלות ליצורי כלאיים עכשוויים, חתרניים לעתים.

מה מעשה האצירה כאן? שליפת היחידות הנכונות מהרשת נובעת מתוך ידע וחיבור למדיה ולעיצובה לתחביר אמנותי. האוצרים יוצרים שיח של קירבה וניגודים בין ההקרנות השונות בחללי הגלריה, ובכל שבוע הם משנים את תוכנית ההקרנות ויוצרים שיח שונה. אך החומרים כולם מוצגים גם באתר הגלריה (http://givonartgallery.com/wordpress/?page_id=2929), כך שלתערוכה הזאת יש שני מישורי קיום מקבילים: האחד על קירות הגלריה והשני וירטואלי מקוון. האם יש לתצוגה בגלריה זכות קיום? נדמה לי שכן, כי התנועה בתוך החלל מחזירה את הווידיאו-אינטרנט אל המקור הראשוני, אל הקסם של פנס הקסם, וגורמת למי שבפנים לבחון אותה מבחוץ.

בקומת הכניסה מוקרן ברצף מאגר של עבודות שנאצר מתוך ארכיון האתר די.וי.בלוג. כשנכנסתי אל החשיכה הוקרן וידיאו-אינטרנט מהפנט ביופיו ובעומקו הרגשי, "אימפרטו לילה" של רוברט קורמה: רחוב לילי, גופי אור מופשטים, אנשים חולפים בתנועה מואטת, גבר צעיר ואשה קשישה מחבקים זה את זה, ושאר האנשים אינם חשים בהם. מי הם השניים הללו? כמו שהופיעו כך הם נעלמים, מתפוגגים לאוויר הלילה הקר. בהמשך מוצג "גבולות" המרהיב ביופיו של ליז סטריי: מסגרת זהובה נטולת תמונה התלויה בכל שוט בנקודה אחרת בנוף כפרי מושלג. המצלמה משוטטת ומלווה כלב שחור, ומתרחשות בה פעולות של מסגור בתוך מסגור. ב"What's ahead" של אדי וולן נראה ראשו הפרוותי של כלב, המתערבל באנימציה אוונגרדית - כמין אורקל של העתיד לקרות, או כתשליל זיכרון מעולם שכבר נכחד.

בקומה העליונה מוקרנות שתי הקרנות בודדות בלבד, שונות גם הן זו מזו. בביקורי הראשון הוקרן הווידיאו-אינטרנט של אלן סונדהיים: פריים קבוע של אולם חזרות, גבר בגיל העמידה במכנסיים קצרים יושב ופורט על כלי מיתר עתיק; בחורה רוקדת ובחור מתפרץ בריקוד בתוך המוסיקה המטורללת. בחלל הסמוך הוקרן "רצפה מתמשכת" של גוטרי לונרגן: תנועת מצלמה אין-סופית, רצופה, חרישית, המחליקה לאורכה של רצפת פרקט. בביקורי השני הוקרן הווידיאו-אינטרנט של מייקל בל-סמית, מפליא ביופיו הגבישי: הנפשה ממוחשבת שבה המצלמה מצויה בתנועה אופקית, חולפת על נוף אורבני מופשט, שוקע והולך בחשיכה. אלה הם משחקים שונים של אשליה בממדי הצופים והמצולם. בחלל הסמוך הוקרן וידיאו-אינטרנט של אנדרו נורמן וילסון, שהשתמש בכל מניפולציה אפשרית של שפת הפרסום הווירטואלי כדי לעורר שאט נפש לאותו עולם עצמו - בניגוד מושלם לקור האנונימי של בל-סמית.

אורלי סבר - "יחידות" / צור ברק - "נוף תחום", אוצרת יעל קיני, גלריה הקיבוץ, תל-אביב

מעבר לסיבוב, בגלריית הקיבוץ, חווים חוויה שונה לחלוטין: מוחשית וידנית. אורלי סבר הכניסה אל חלל הכניסה של הגלריה גופים אדריכליים, מודלים מוקטנים של אדריכלות הבטון הישראלית. את הגופים השימושיים וחסרי החן הניחה לאורכם של מדפי עץ עירומים, כמו במין מחסן של מודלים ורעיונות נשכחים. במבט שני ניכרת רכות חריגה, מעיכות לא צפויה; סבר יצקה אותם מגבס לבן בתבניות קרטון מוכתמות, וכך התקבלו מודלים של אטימות וכוחניות, שרכות לא צפויה גאתה בהם מבפנים. כשבוחנים את הגופים הללו מגלים ביניהם יוצאי דופן, גופים חמוקיים, הנדמים לגדמי גזעים או עמודים, קוראים תיגר על המודלים האדריכליים הנוקשים.

צור ברק, אדריכל במקצועו, מתערב בחלל ומשנה אותו, והכל מצטרף ביחד לשלם שהוא דומה ושונה מהחלל הראשוני, במיזוג ושיח בין אדריכלות לאמנות. ברק בנה מעל רצפת החלל מין בימת עץ מוגבהת מעט, צבועה בלבן, וכשפוסעים עליה מהדהד קול חלול, זר לקובייה הגלריסטית הלבנה. במשטחי העץ ברק פער כמה חריצים רחבים יותר, שתל בעומקם מראות אלכסוניות, היוצרות אשליה של אספקלריות מים. בקיר קבוע עוד ראי, והחדר כולו משתקף בו מעוות - פרט המתכתב עם ציור הרנסנס הפלמי. בקיר ממול ברק בצע חתך אופקי, כמין הצצה בהיסטוריה של הקיר, אך זו היסטוריה מומצאת כי הקיר הוא קיר גבס.

בקיר משמאל ברק ביצע פעולה הפוכה - אלמנט של בנייה הנובע מתוך ההרס. הוא הרס את קיר הגבס שעטף את הקיר המקורי, חשף את הקיר המקורי הטחוב, ציפה אותו בצבע אלסטי ופצע אותו שוב. אז הוסיף אפקט של תעלת מים, ומי שמביט בפס הראי משתקף כמו האיש שבקיר. הקיר הזה נמנע במתכוון מגימור אדריכלי, כדי לשמר את תהליך העשייה.

בפתח מחסן הגלריה ברק בנה מין חדרון לבן, הנפתח אל חלל הגלריה אך נאטם אל המחסן - מלבד חריץ בודד - כחוליה נוספת במשחקי ההצצה אל המתעתע והממשי. גם ביצירתה של סבר וגם ביצירתו של ברק יש שיח עם יצירתה של אורית אדר בכר, שהתערבה באותם חללים בעבר.

עוזי צור


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו