בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היירונימוס בוש בשכונת שפירא

תערוכה חדשה, שדומה לטיול בספר אגדות

2תגובות

רועי מרדכי, “פארק”, גלריה שי אריה, תל־אביב


קצת כמו היירונימוס בוש או ברויגל האב, רועי מרדכי מתעד באיזו פלמיוּת פרטנית את החיים בדרומה של תל־אביב ומעבר לה, את גני־עדן שהיו למדמנה למגורשים נצחיים. יש מי שימצא מתיקות־יתר בצבעוניותם של הציורים ובנאיביות המסוימת המודעת שבאופן ציורם, אך אלו לדעתי תחבולות של הזרה.

מרדכי בא אל ציורי השמן־על־בד של תערוכתו הנוכחית מעולם של ציור בצבעי־מים ‏(מרדכי הוא גם פסל‏). ואמנם ציורי השמן מצליחים לשמר משהו מהמימיות המוארת, מהלחלוחית הטרייה של האקוורל, ציורים שחלקים בהם נמצאים במצב צבירה שעל סף הנזיל. על פני המימיות הזאת, הוא מצייר את הפרטים הקטנים יותר, החומריים, הממשיים, כאותה פרטנות פלמית בפיגמנטים נדירים מזוקקים. ומהחיבור בין השניים, בין הנזיל לפרטני, נברא איזה ריאליזם פנטסטי. ה”שמן על בד’ מעניק לאקוורלי איזו גופניות מוחשית יותר ועם זאת חמקמקה.

עוזי צור

“עיקבו אחרינו” הוא ציור המחזיק בתוכו את רוח התערוכה. בשוליו העליונים, הרחוקים, כעומק של בימה, נאחזים אחרוני בתיה של שכונת־שפירא, מקום מגוריו של מרדכי. אלה בתים אפורים־חומים, המזכירים חורבות רומנטיות. לידם מכוניות חונות, איש־נמלה, כביש אספלט שמעקה ברזל מפריד בינו לבין שרידי החורשה הזנוחה שבסוף הבתים. ויש עצים כאודים מוצלים, וביניהם מתגלגלים פחי אשפה אפורים, וילד קטן, שחור, על שמיכה לבנה. פנס בודד מאיר גרוטאה כלשהי, שלד של אופנים כבול עדיין לעמוד של קרוסלה אבודה, עץ עקור שוכב על צדו ליד גשר או צריף שפעם בנו ילדים.

אט אט נהפכים העצים למין כלונסאות גדומות התקועות במרחב צחיח שעפרו החום־אדמדם כמו מבעבע מבפנים, מנוקד בשאריות של חפצים שהושלכו, כתמי צבע סמיכים, מיניאטוריים על פני העפר המרובב ביונים אפורות ותוכיים ססגוניים, זערוריים, המהדסים בעפר. החורשה המידלדלת משתפלת אל מין שלולית ירקרקה בקידמת הציור כהד לציוריו הגיהנומיים של בוש. בלב השלולית אי זעיר שעליו משופד פח־אשפה ציבורי מחליד ומעוקם, פתח־ביוב מלבין, גופת עץ ועשב מים - כשאת השלולית חוצה איש קשה־יום, יחף, הנושא על ראשו מין יורה הנדמית לדוגית, לצדפה עירומה.

היופי אצל מרדכי הוא בין הנהרה הכללית לבין תשומת הלב לפרטים הקטנים המנקדים את פני הציור.

בצמד ציורים הסמוכים זה לזה ומתפקדים ‏(אולי‏) כדיפטיכון, נראים אשה ואיש שחורי עור. בציור הימני מתואר גבר צעיר, שחור, יושב על עמוד המזדקר מאדמת ה”פארק” הנהפכת למימי אוקיינוס השורצים חיים דגיים, והוא עצמו נדמה לאי בודד, השקוע עמוק בעצמו, מתבונן באופק אבוד, נכסף. בסמוך אליו, על עמוד קטום אחר, מקנן תוכי על שלל צבעיו, כבן לוויה לאיש הבודד שחולצתו ונעליו רושפים.

בציור השמאלי, הצעירה השחורה כמו מפנה את ראשה בשאלה אל הגבר בציור שלידה, ובה בעת מנסה להפיק שרף מקליפת העץ שמימין לה. החולצה שלגופה היא מלאכת מחשבת של ציור; כעולם בזעיר־אנפין מופשט וחומרי ובו רשתות כתומות הדולות יצורים כתומים מחיק ים תכול. פניה פני בובה ובידה האחרת היא מחזיקה דלי שופע סיד ומושחת את גזע העץ.

“ביטוח לאומי” הוא ציור פנורמי צר ומאורך מאוד, ובו “שארית” של גבר כלשהו שועטת בכיסא־גלגלים כמו היה מרכבת מלחמה. לראשו כובע קסקט תכלת וכמעט שאין רואים אותו בין חישוקי הגלגלים המוגדלים. לפניו שועטים סוסים דמיוניים, פלאיים הקשורים אליו בחבלים מתוחים וישרים המושכים לכל העברים. חיזיון נִסי ונכמר זה מתרחש על אדמת חורשה חרוכה, מרובבת בבדלי קיומים קודמים שלפני החיים מביטוח לאומי, והעצים לאורך חלקו העליון של הציור כהים ואפלים כרוחות רעות.

כך הפך מרדכי בדמיונו היוצר את תושבי שכונת שפירא לדמויות בספר אגדה חדש, שבו השיגרה נהפכת לחומר־גלם העובר שינוי חלקי בלבד. כגון החרוטים האדומים־לבנים של עובדי הכבישים הפזורים במרחבי הציור.

“חירייה” הוא במידת מה הציור יוצא הדופן של התערוכה. זהו חזיון לילי פנטסטי ואפוקליפטי כמעט. גופו השחור של הר הזבל שנערם במשך שנים על שרידי הכפר הערבי חירייה נהפך כאן ליישות הקורמת עור וגידים, כשלדי דינוזאורים שרופים שצלעותיהם מזדקרות אל שמי הלילה, הבוערים בבעירה אטית כאש גיהנום. ובשמים האפוקליפטיים שמסביב מרפרפות עשרות נגיעות צבעוניות של נוצות תוכיים מעופפים, מופשטים כמעט, העולים מבטן האדמה החרוכה, כהבטחת גאולה דרך האמנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו