בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירי ערש לילדי המאה ה–21

“מ‏(ו‏)אזין”, אוצרת מרי שק, גלריה קימא, יפו

2תגובות

בחוץ בוקעת קריאת המואזין מצריחי המסגדים המיתמרים, דקים ואלגנטיים, מעל בתיה של יפו השוקעת אל תוך ערב חורף מוקדם. ואילו בתוך הגלריה מיתמרת לכל גובה שתי הקומות אנטנה סלולרית שהרכיב האמן הצעיר צחי חכמון וקרא לה “שיר ערש”. זהו שיר ערש לילדי המאה ה–21 ההולכים לישון בחוג אנטנות שכאלה, לקול הזמזום והרחש של קולות בני־אדם רחוקים וקרובים המתערבלים לנהמה עמומה במרומי האניגמה הזאת המתנשאת מעל גגות בניינים, שעם רדת החושך נדלקים בצמרתה זוג אורות אדומים כמשושי חיה.

חכמון הוא אחד הבוגרים המוכשרים והנועזים יותר במחזור האחרון של “בצלאל”. בתערוכת הגמר של המוסד הציג מין תחנת־חלל ששיגר העולם השלישי, המורכבת מדבוקה עצומה של מזרנים המהודקים זה לזה שנחפרה בהם מנהרה מקצה ועד קצה, שהורדה אל חללו האטום של מקלט שחכמון עטף את קירותיו בפח מגולוון כאתר בנייה. לצד המזרנים ריחפה תחנת־משנה עשויה דלתות רב־בריח שהצטרפו לחדרון שהצצת אל תוכו רק מבעד לחורי המנעולים החסרים, הצצת אל שאריות החיים ‏(הקן המשפחתי‏) שדבקו אל פניהן.

מה שמעניין את חכמון הוא יופיים של אובייקטים וחייהם הפנימיים לצד חיינו שלנו. כליאתה של האנטנה האדירה בתוך חלל פנימי סגור, והמפגש עמה מקרוב כל כך, מעצימים אותה עד כדי פֶטישיות אלילית, עכשווית, מעוררת רתיעה וכובשת ביופיה הזר, התעשייתי: מעט כמו שער הכדורגל שכלא האמן יואב שמואלי בחללה של גלריה דביר ונראה שם כאובייקט של נפילים. בשביל להגשים את חלומו חכמון שכר מבעל הגלריה, בחוזה מפורט, את פיסת הגלריה שעליה הקים במאמצים עילאיים את האנטנה.

עוזי צור

אך זוהי כמובן תערוכה קבוצתית, ו”שיר ערש” משמש לה תורן זכרי. את התערוכה אצרה ברגישות ותבונה מרי שק. חכמון עטף את הקירות שבהמשך החלל באותן יריעות של פח מגולוון מאתרי־בנייה; מצע המשמש כמכנה־משותף ליצירות האחרות, כגון לצילום הפנורמי העצום של יותם פרום. פרום לוכד בפריים אחד את אתר הבנייה של מלון “בראשית” שבשולי מצפה רמון על שפת המכתש הגדול, אתר בנייה הנדמה עדיין גם לאתר חורבות מודרני, שמאחוריו, מרחוק, מיתמר מגדל המים הישן של מצפה רמון כסמל של תמימות אבודה, של תקוות שעדיין לא התגשמו, שפת נוף של שולי האורבניות הנמצאת בשיח עם האנטנה של חכמון.

במבט מקרוב בצילום מגלים את הפועלים הזרים העמלים בו כבערי המסכנות פיתום ורעמסס, ואת המהנדס הזערורי השקוע בתוכניות באחד החדרים הפתוחים עדיין לשמים. בחלל העליון מציג פרום צמד צילומים שהם כפוזיטיב ונגטיב זה של זה. האחד מוצף אור רך וקר ובו רכס הרים המבצבץ מתוך סופת שלגים - ואינו אלא פטה־מורגנה מדברית. השני הוא צילום לילי אפל כמעט לחלוטין, כשמתוך החשכה מבצבצים בתים אחרונים של כפר לגדות שדה בור הממלא את כל קידמת הפריים, ובשדה פרחים כאורות קטנטנים: נוקטורנו יפהפה המשיק לפטה־מורגנה המדברית ושניהם ביחד מנוגדים לשפת הצילום הפנורמי.

בחלל התחתון, מול מצפה־רמון של פרום, מוקרן וידיאו של אייל סגל ההופך בעבודת עריכה מדויקת וסהרורית כאחד את שפתו האדריכלית של אסם נטוש בערבה, על חמש קומותיו הנפתחות אלו אל אלו במערך של צינורות פעורים, למין שיר אגדה מדברי על סופה של אוטופיה בת־אנוש שחזרה לזרועות הטבע, שמאות יונים מצריות הפכוהו לקולומבריום עצום, שדמות אדם עירום חולפת בו, כמו היה בן־כנף בעצמו, בניסיון נואש לגרשן. הניגוד הזה בין שפתו החשופה של המבנה התעשייתי הנטוש למעוף היונים המרפרף מול הפתחים הוא שירה, שאותה מרפדים מצעי לשלשת היונים המכסים את הבטון החשוף שמוך נוצות בהירות נלכד בהם פה ושם.

בחלל העליון מולכת סיגלית לנדאו. במרומי המדרגות מוקרן הווידיאו “תוף עין” - שנקודת המבט המשתנה ממבט מלמטה למבט בקו־העין מוסיפה לעוצמתו. לנדאו, יחד עם אחיה דניאל, יצרו משל ויזואלי מדויק וסוריאליסטי, שבו עין הפקוחה “כנגד רצונה”, כעין בסרט “כלב אנדלוסי” של בונואל, נחשפת להצלפות ויזואליות של נורות ניאון, עד שגלגל העין מתהפך והופך לתוף מתכתי של מערבל־בטון שהוצמדו לו זיזים של תיבת־נגינה הסובב על צירו וממיר את האנושי למין רובוטיות מכנית של המודרניזם המוקדם.

זהו שריד מווידיאו מוקדם יותר של לנדאו, יצירה מופתית שבה סבבה כמוכרת הגפרורים הקטנה בנוף הכפר האנגלי במערבל־בטון שנהפכה לתיבת־נגינה נפילית, וחילקה לילדי הכפרים ארטיקים בדמות עוברים קפואים.

את “תוף עין” מלווה פסקול בדיוני של צלצולי פעמונים הקשורים לצווארי עיטים מאולפים, והוא מהול בצלילי תיבת נגינה מתכתית והסאונד נמזג לקולה של הזמרת סאפו השרה את שירה של אום כולתום “על חורבות האהבה”, המלווה את הווידיאו “שלג ערבי” של לנדאו המוקרן באלכסון ל”תוף עין”. בעבודה זו נראה צמר גפן סוכרי ורדרד הנהפך לחומר־גלם חושני, ארוטי, העוטף ברכות את הגוף האנושי המפיק אותו, עוטף אותו כגולם שיבקע ממנו פרפר של יופי אפל, ואז הוא נמס מתוק בפה החושק.

“שלג ערבי” מוקרן בתוך חורבות של טלוויזיה שנותרה ממנה רק שפופרת המסך. בתווך, בטבור החלל, מתממש לא מתממש פסל שלנדאו פיסלה מרשתות לולים ונייר לעוס - אך בניגוד לדמויות האדם של לנדאו בעבר שקולפו מעורן לחשוף את האנטומיה הפנימית שלהן, כאן כמעט ולא נותר להן בשר. הן מין שלדים סחופים של הפיסול המודרניסטי המזכירים את דמויות האדם שנלכדו בלבה של פומפי ונחשפו אחרי מאות שנים, דמויות של אפוקליפסה הרובצת לפתחנו, דמות של אדם הגוהר מעל אדם בתנוחה של תינוי אהבים כנגד הסוף שכבר התרחש, או כקין הקם על הבל להורגו במעשה של טרוף אחרון. שמסביב נמהל קולה הלוחש של סאפו בקול פעמוני המדבר, תיבת הנגינה המכנית וקולו של המואזין מבחוץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו