בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלם שאינו מצלם, בימאי שאינו מביים

החלטתה של האוצרת אירית הדר לאצור תערוכה של האמן הבריטי ג’ון סטזאקר היא הזדמנות להכיר את עולמו של אחד האמנים המינוריים הגדולים של זמננו

תגובות

ג’ון סטזאקר, “אחד על אחד”, אוצרת אירית הדר, מוזיאון תל־אביב לאמנות


החלטתה של האוצרת אירית הדר לאצור תערוכה של האמן הבריטי ג’ון סטזאקר היא הזדמנות נדירה להכיר את עולמו המופלא של אחד האמנים המינוריים הגדולים של זמננו - מסוג האמנים שממעטים להביא למחוזותינו. שמות נוצצים כדגלאס גורדון ‏(שתערוכה מקפת מעבודותיו נפתחה כמעט במקביל במוזיאון‏) מפתים הרבה יותר.

סטזאקר הוא “צלם שאיננו מצלם”, אלא אוסף דימויים מצולמים לכדי ארכיון אישי המשמש לו כחומר־גלם מנטאלי־ויזואלי, שממנו הוא מבודד דימוי, או מבודד וחותך, או מבודד, חותך ומחבר לחלק של צילום אחר שעבר את אותו התהליך - בורא מציאות אחת “הסובלת מפיצול אישיות”; המצויה במתח המתמיד שבין קו־החיתוך לקו־החיבור, שהם אותו קו למעשה.

סטזאקר כמו מעצים את הדואליות של הדימוי, הצילום, שמצא, וכמו חושף את חייו הפנימיים, מאפשר לנו לחדור אל תוכו; לפצח את הקוד שלו. החיתוך ‏(והחיבור‏) ביצירתו של סטזאקר הוא חד, מדויק ופואטי, נחלם ברובד ההזיה, נושק לקולאז’ הסוריאליסטי אך לא ממש מתמסר לו. חיתוך אופקי בקו הפה כפתיחת הדמות לאפשרות של “דיבור”, או חיתוך אופקי בקו העיניים כמתן אפשרות לנשמת הדמות, הדימוי, לצאת, להשתחרר. קו אנכי או אלכסוני המבתר את הפנים לשניים ומאפשר להם להתחבר לחציים האחר; בדרגה זו או אחרת של אחרות או קירבה. הוא מאתר מערכים גיאומטריים במבנה הצילומים, ומדגיש אותם בהיחבא.

סטזאקר הגיע אל צילומי הסטילס גם מהצילום הנע; מבריחה אין סופית אל אפלולית בתי קולנוע של הצגות יומיות בלונדון של סוף שנות השישים. לכן הוא גם כעין בימאי קולנוע שאינו מביים אלא משנע ומסיט את הדימויים שנותרו מאותם סרטים אל קיום חריג משל עצמו, חופר ומתעמק במטענם התרבותי, הארוטי, הג’נדרי, בלי להפר את הקסם שדבק בהם אלא להעצימו, להסיטו, לשנותו בלי לשנותו ממש.

יש משהו מאוד קלאסי בעשייתו של סטזאקר, המוסט אל נוסטלגיה הקורנת מאיזו אינטימיות סוטה שלעתים נושקת קלות לפרוורטי אך נעדרת במתכוון כל קמפיוּת או קינקיוּת. סטזאקר מדבר גם על מסכה המקבעת את התעתוע הבלתי פוסק של הפנים האנושיות שאי אפשר לאוצרן ובורא מין־מסכות כשהוא מחבר חצאי פנים או בשינויים בתוכם המקבעים ופותחים אותם כאחד.

סטזאקר איננו משתמש במחשב ‏(בפוטושופ‏) לצורכי אמנותו וכל עשייתו היא ידנית. הוא איננו מגדיל או מקטין והעבודות הן אחד לאחד ביחס למקור הגולמי - וכך גם היחס בין המקור לרפרודוקציות בקטלוג המעולה המלווה את התערוכה ‏(עיצוב: מגן חלוץ‏), יחס המעניק לקטלוג איכות נדירה, שבו לעבודות יש חיים פנימיים משלהן; בזיווגים וברצף, השונים מהחיים הפנימיים שלהן בגוף התערוכה עצמה. גם התלייה של העבודות נאה ומעוררת השראה, עם מרווחי נשימה, חלוקה לכמה מוקדים ופרישה ביניהם. כל אלה מערבים בתבונה נרטיבים, סדרות ותקופות למין פוטו־רומאן יוצא דופן.

בטריפטיכון הקרוי “טאבולה ראסה” ‏(2011‏) יש שלוש סצינות שבודדו מתוך רצף של סרטים הוליוודיים ישנים בשחור־לבן עשיר. סטזאקר חותך מתוך המרקם העלילתי את נקודות השיא, את נקודות־המגוז שאליהן מופנים מבטי הדמויות השונות בכל אחד מהמצבים, ומשאיר מסך ריק הנטוע בתמונות כאניגמה ריקה ומדויקת, המעשירה ומטעינה את דמויות הניצבים באולפן. לוח ריק החתוך בפרספקטיבה השונה מפרספקטיבת הסצינה המצולמת כהתנגשות והשלמה של שני עומקים שונים - פנימי וחיצוני - המגרים זה את זה.

אך אולי יש להתחיל מהעבודות מתוך “ארכיון האדם השלישי”, קטעים זערוריים שנלקחו משולי צילומים גדולים יותר, ובהם מופיעות דמויות אדם זערוריות כנמלים. בני אדם שנלכדו בשולי העדשה המצלמת מחוץ לתודעתו ולידיעתו של האדם המצלם - שסטזאקר כמו מחזירם אל התודעה, אל מהלך הזמן שעבר מאז, אך בלי להגדילם. הוא משאיר אותם כמו שהם, פוסעים בדגימות הנוף העירוני המודפסות, כסיפורים בלשיים זעירים הרווים באיזו מלנכוליה של זמן עבר החומק מאתנו.

הקולאז’ים של דיוקנאות קולנועיים מכליאים בגלוי חצאי פנים שונים מתוך המשך תווי הפנים, כשבקו החיתוך־חיבור מתרחש דבר מה שקשה להגדירו: אולי יחסי כוחות מדודים של משיכה ודחייה. לעתים זהו אותו כוכב נשכח המורכב מחצאים של שני צילומים שונים של פניו ואז השוני בתאורה, בפרטי הלבוש, בזמן שעבר, יוצר איזו הזרה נוסח דוריאן גריי, המוהלת פיתוי ורתיעה באותו אדם. לעתים אלו הם חצאים של גבר ואשה המוכלאים לדיוקן אחד אנדרוגיני, שאת שני חצאיו כבר הטמיעה בחיקה השיכחה. מרגש במיוחד “זיווג 70”, המעלה בזיכרון את אחד הסרטים הנועזים והביזארים שנוצרו באמריקה, סרטו של אד ווד “גלן או גלנדה” מ–53’, המתרחש בקו החיתוך והחיבור הזה של חצי גבר חצי אשה; של גבר ההופך לנגד עינינו לאשה; סרט שנוצר בשולי השוליים ההוליוודיים.

סטזאקר מחבר כוכבנית וכוכבן הנדמים לאח ואחות; לנפש תאומה, לאדם שהוא שלם וחצוי כאחד.

ב”זיווג” מ–2012, קולאז’ דיפטיכון, סטזאקר כמו פותח את חצאי פני הנשים לשני הצדדים כדי לאפשר לגבר שבתוכן לבקוע; גבר המורכב כמוהן משני חצאים שונים, שחצי אחד הוא של כוכבן שחור־עור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו