בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפרק את הצורה לצורה

שרון פוליאקין, “טול קורה”, אוצרת שלומית ברויר, גלריה גורדון, תל־אביב

תגובות

תערוכתה החדשה והמשובחת של שרון פוליאקין מתחילה משני מעשים שונים של הרס. פעולה של החרבה ופירוק “צורה”, מתוך רצון לשימור החומר לצורך יצירה מחדש העושה שימוש במה שחרב. שימוש זה טומן בחובו את המעבר המתמיד המתרחש כל העת בתערוכה, וביצירתה של פוליאקין בכלל, בין הפיסול לציור, בין הדומם לצִלו השטוח, הרשום, המצויר.

בסמוך לחלון הראווה הנפתח אל רחוב בן־יהודה, העסוק בעניני חולין, רובץ לו “שולחן עבודה” - עבודה שנוצרה מגיבוב של עבודות קודמות שפוליאקין התיכה בכור היתוך של בית־יציקה; בחום של 700 מעלות. בזו אחר זו הן הוקרבו למולך כדי לפנות מקום, וכדי לחזור אל החומר, לבריאת יצירה חדשה. את החומר המומס שפכה פוליאקין על רצפת בית היציקה עד שנקרש ללבה כסופה המשמרת את זכר ההתכה, מספחת את החול שהצטבר על הרצפה אל הטקסטורה של פניה. השלולית הקרושה הונחה על רגלי שולחן כמו היה שולחן עבודה, המאפשר לראות את הצד האחר, התחתון, של תהליך הבעבוע והקרישה.

אל פני החומר המותך התיכה האמנית עדר של שפופרות־צבע, יצוקות מאותו חומר של המצע, במצבי צבירה שונים, כגופי־אדם מופשטים, מיוסרים, גדועי גפים, הנטועים בנוף האפוקליפטי המוקטן, וכן כמה שקתות מאורכות שגם הן יצוקות מאותו חומר, וכל אחת מהן מובילה מאסה מאורכת של צבע־שמן בגוון אוקר.

צילום: עוזי צור

כך הפך המשטח המותך למין מפה טופוגרפית, למודל מוחשי, של תהליך היצירה עצמו, מִקשה חומרית אחת של מוטיבים שונים שהם גם וקטורים של תנועה אופקית בין יתדות של עצירה אנכית. זו עבודה המכילה את המתח היצירתי של בריאת הצורה מתוך הגולמי והכאוטי, באמצעות השימוש במרכיבים של עצם העשייה.

מעשה ההרס השני המוצג בתערוכה הוא פסנתר כנף ־ כלי אמנותי אצילי מובהק - שפורק לגורמיו והוטמא ביצורים נחותים יותר של האמנות הפלסטית הגשמית־כביכול, המסורבלת. האם יש במעשה זה של פוליאקין מהנקמה? נקמת זו שניגנה על קלידיו במשך שנים רבות?

העבודה היפה ביותר שנולדה מהחרבה זו היא “שנדליר 2” - פס מתכת כהה המתעגל כמה פעמים סביב עצמו, שלכל אורכו חוברו, במרווחים שווים, פטישוני הפסנתר המגולפים מעץ בהיר, המחוברים עדיין לקלידים, שנעקרו מתוך גופו. יש בעבודה זו מחווה לפסליו של מרסל דושאן ולתפישת העולם שלו.

בעבודה ושמה “הופמן” מרחף על הקיר הלבן מכסה הקלידים הכהה, לעצמו, מכוסה בתחרה צפופה של נגיעות צבע אפורות־לבנות־שחורות כלשלשת ציפורים. על המדף הצר המיועד לפרטיטורות הניחה פוליאקין צלחת שבורה מכוסה מריחות של צבע שמן שחור; כירח שרוף המפיק תווים של נוקטורנו לילי המתעמר ברומנטי.

צלליות פטישוני הפסנתר על קלידיהם מופיעות בציורים שונים בתערוכה כאניגמות זעירות, אנטומיות משהו, מיניות משהו. פטישון בודד מתגנב לציור “מחווה ללויניה פונטנה” מחווה לדיוקנה העצמי של פונטנה, הציירת מהמאה ה–16, המנגנת על פסנתר פטישים בעוד המשרתת מחזיקה מאחוריה את חוברת התווים. הפטישון נחבא בין הקורות שהטילה האמנית על פני הציור, מסמנת את מתאריהם הממשיים כגריד שרירותי על פני עידון הציור שמתחת, על פני דיוקה שלה המציץ מטבור סבך הרקפות הנפיליות, מאחורי כנפות התחרה שנארגה ממרקם דחוס של נגיעות צבע נימוחות. ובה בעת, ידה האוחזת במכחול מושטת הצדה, מנסה נואשות לצייר את הציור המצויר.

בציור “טול קורה”, הקורות המוטלות על פני הציור מצמיחות יער של פטישונים אדומים; כמו היו פירות תאווה חנוטים. מצוהר מעוגל הנפתח מעל אמירי הקורות, כירח חרדלי, מציץ מעומק הציור דיוקן עיניה ומצחה של פוליאקין מתוך סקרנות אין קץ.

איתן בוגנים, “המשוחררת”, גלריה ג’ולי מ., תל־אביב
 

גם יצירתו של איתן בוגנים, בתערוכה המסוימת הזאת, האניגמטית, באה ממקום וזמן שבהם האור מתחיל להינתק מהחושך אך עדיין נאחז בו. האור המועט, הצבעוני לעתים, שברוב רישומי־הציור שבתערוכה, מנסה לשחזר את אותו ריגוש קודח, את אותה רגישות דקורטיבית, של הנער שהיה פעם בוגנים ויצירתו “הבוסרית” מאז.

בוגנים משתמש במסגרות זולות במתכוון, ומקריב את רגישותה הנערית של יצירתו על מזבח הרעיון החיצוני הלקוני של המיסגור והתלייה, והופך במודע את רישומי־הציור ‏(האחידים בגודלם‏) למין פוסטרים הממוסגרים במסגרות פלסטיק צבעוניות, שהתלייה מסדרת אותם לפי צבעים, כפלקטים שהיו תלוים פעם בחדרי־שינה של בני עשרה. הזכוכיות הזולות שעל פניהם מחזירות את אורות החשמל שבגלריה והופכות למין אספקלריות שדמותך שלך משתקפת בהן, נמהלת בדימויים שמתחתם, הצפים אל פני הזכוכית והם חידתיים ומנוחשים יותר מתמיד. האפלה השוררת ברובם מקשה עוד יותר על מלאכת הפענוח וההפרדה בין פני השטח לעומקו היחסי, ההיולי, הדקורטיבי־הרגיש.

האם הצליח השידוך הכפוי הזה של תוכן ותצוגה, למען החייאתם של נעורים שזמנם עבר? קשה להחליט. קשה לראות מעבר לאפקט ה”זול”, אבל אני חושב שרישומי־הציור הללו היו עומדים גם בזכות עצמם עירומים. יש בהם איזו מלנכוליה אפוקליפטית של אופן ראיית הנער/ה שזמן עתיד כמעט לא מתקיים בה. ויש בהם איזו ערגה עזה שיאהבו אותם למרות הכל ועל אף הכל... או שיניחו להם לנפשם.

אלו הן כמובן יצירות המדמות בוסריוּת, שנוצרו בכשרונו הפלסטי של אמן בוגר, בשל, ומכאן גם נובעים היופי, התוגה והמשיכה שבהן - מהפער שבין השניים והניסיון לגשר ביניהם, לחזור בזמן אל התגבשות האני היוצר, אל לידת הדימוי, השפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו