בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאה ניקל .Vs משה קופרמן

“זמן הניסיון האנושי”, משה קופפרמן ושישה אמנים אחרים, גלריה עינגע, תל־אביב. “המופע של לאה ניקל”, גלריה שלוש, תל־אביב

3תגובות

בימי חייהם על פני האדמה לא שררה ידידות גדולה בין לאה ניקל ומשה קופפרמן, בני האדם והאמנים, מענקיה של האמנות הישראלית. הם הפנו כתף קרה זה לזה וכל אחד מהם כמו התבצר בעולמו שלו האישי והיצירתי, למרות קווי הדמיון לכאורה שהיו ביניהם, ואולי בשל כך, בהיותם מאסטרים של הציור המופשט, מאסטרים של אמנות הצבע והכתם.

אך בעוד ציוריה של ניקל מצויים בפריחה תמידית, שופעת, ציוריו של קופפרמן כמעט חורפיים, סגפניים. כלומר, ניקל וקופפרמן היו זנים נפרדים. ובניגוד לרוב המכריע של האמנים המקומיים, הם גם לא היו מורים לאמנות, הם לא גידלו על ברכיהם דורות של אמנים, ויצירתם היא מבחינות רבות דרך ללא מוצא, שאחרים לא הלכו בה, ואם הלכו בה נקלעו למבוי סתום.

השפעתם היא בדרך של קרינה, של שכינה חילונית. הדים עמומים ורחוקים מרוח יצירתם עוברים ביצירותיהם של אמנים השונים מהם לחלוטין. ולכן כל ניסיון להזריק אותם בחזרה אל העשייה העכשווית מגלה עד כמה ניקל וקופפרמן שומרים על איזו רעננות נצחית, על איזו רלבנטיות מפרה ועשירה המתקיימת מעבר לאופנות משתנות. וכל תערוכה

מעבודותיהם מגלה רובד נוסף, מנעד אחר, ומערך הקשרים חדש ומפתיע - כפי שאכן קורה בתערוכה בגלריה שלוש; ואם במפגש עם יצירות של אמנים אחרים בני דורות שונים - כפי שקורה בתערוכה בגלריה עינגע, ובתערוכה שאצרה נכדתה של ניקל, מירה חנן אבגר, במוזיאון לאמנות ישראלית רמת־גן, שם מוצגים ציוריה עם שורה ארוכה של אמנים וביניהם גם ציוריו של קופפרמן עצמו.

כדאי לבקר בחלל הנפלא של גלריה עינגע בשעות היום המוקדמות ולהתענג על האופן שבו העבודות השונות משליכות זו על זו את אותו צל־צבעוני או אור־צבעוני של האימפרסיוניזם, מעבר לחיבורים הצורניים, הצבעוניים, הנפשיים, שבין קופפרמן לאמנים הצעירים ממנו השרויים בחוג אורו. קרן שמש חורפית הנופלת על ציור מ–71-’ מחלקת את ריבוע הקנווס ואת הריבוע המצויר לשני משולשים; האחד מוצל והשני מואר, וכמו נוסף רובד נוסף, ערטילאי, ליופיו של הציור הזה, שבו הקרום בגוון חצילי עמום נקרע פה ושם מיובש, בעיקר בשוליו שהם גם שולי הציור והקנווס, וחושף שכבה של ירוק קריר המקנן בבסיסו.

רזון ציורי זה הוא הוא שירה טהורה. שמו של קופפרמן והשנה, 71’, החרוטים בקרום העליון, הם חלק אורגני משפת הציור ונוטלים חלק במעשה החשיפה המינורי.
ששת ציוריו של קופפרמן שנבחרו לתערוכה הם במידת מה יוצאי דופן במכלול שפתו של האמן. הם מתרחקים מהגריד הקופפרמני, מאותה מחזוריות של חסימה־פתיחה־חסימה, אל איזו עמימות לירית, רגשית, שהחסימה והפתיחה היו בה למהות אחת.

עוזי צור

בציור אחר, בשולי אדרתו של ענן שכמו נטמעו בו כל צבעיו של קופפרמן לסער עמום, מציצה מחיק הערפל רשת חרוטה על לבן ומבעד לגריד השריטות מתגלה כהות חצילית עמוקה עוד יותר, וברשת כמו נלכדו דגים מופשטים וכתמי אור חלבוני במשחק מתוח בין העמום לחד, בין הצורה לאובדנה, בין הצבעוניות להיטמעות.

שפתו של קופפרמן מגיחה כתת־מודע בציור הפנורמי של לוכד הציפורים מ”חליל הקסם” שצייר שי אזולאי - מבין קורותיה של גדר העץ המבתרת את הציור כולו; לבן על פני רובד קדום יותר של חורש כאוטי בגוונים כהים ועמומים של חציל וחום על פני שאריות שמים ורדרדים, ועד לרשת הדקיקה צהבהבה של כלוב הציפורים שבקדמת הציור.

הגריד הקופפרמני קורם עור וגידים באסתטיות החושנית של דוד עדיקא, המצלם תפנים מטבח בשחור־לבן, ובו גאומטריית הצל מבתרת באופנים שונים את משטחי האור. על אור משטח השולחן, המחולק כדף חשבון, מונח אפרסמון בודד; כתם צבע בודד; כתום ומפתה כתפוח עץ הדעת.

באשד הציור של חן שיש, מציץ קופפרמן מהאופן שבו הירוק הכהה, הלילי, מציץ מן החיבור שבין דופנו המעוגלת של הגליל המצויר לפאתו העליונה, העגולה, הנהפך לצוהר, שמבעדו נגלה הגוף הגיאומטרי האדום מבחוץ, הנמוג בתחתיתו וחוזר אל השטוח והאין.
בעבודה של יעל בורשטיין, רוח רפאים קופפרמנית מחוללת כלשונות אש סמיכה, ורדרדה, על פני הזכוכית שמתחתיה לכוד תצלום שחור־לבן של פְּנים בית ממקום ועידן אחרים.
ההתרחשות בחללה הפנימי של הגלריה מתרחשת בין שני ציורים חדשים ומונומנטליים של גיל שני. זו מונומנטליות המאדירה מראות של סתם, של שיגרה, הרשומים במתארים האחידים, האדישים, האנטי־וירטואוזיים והכמו איוריים, האופייניים לשני. בציור האחד סירת מפרש מחליקה על פני לילה מנוחש המרומז בבדל ירח, על פני כחול קובלט, שרמזי הים הסירה והסהר רשומים במתארים שחורים ולבנים ותכלת. כנגדו, על פני ירוק קופפרמני קריר ובוהק, גבר עירום שוכב במיטה זוגית וקו לבן וחד נמתח מקצה אברו הזקור ועד לתקרה, ומסביב פרטי החדר רשומים כיתר הדברים בקונטור שחור ואחיד, מלבד תחתית הטלפון הרשומה בקטע קצר של קו לבן אופקי. והרי המתח המתקיים ברוב יצירתו של שני בין הרישום לציור, בין משטח הצבע לקו, בין המיתארים עצמם, הוא מתח קופפרמני במידה רבה.

בצילום שחור־לבן של אתי שוורץ, הנוצֵר את הרגישות הקופפרמנית, נראית מין יישות רפאים העטופה באריג כותנה גס. אפשר לחוש את השתי והערב של מרקמו. בחלקה העליון, המתקמר ונטמע בלובן הקיר, היא התחככה בשחור שמנוני, והמגע הזה הכתים אותה וחשף עוד יותר את מרקמה האפידרמי, כהקטנה של הגריד הקופפרמני.
התערוכה בשלוש הקומות של גלריה שלוש מנסה לחשוף את המוסיקה הפנימית, הקלאסית מודרנית, שבשפת ציוריה של ניקל. אותו ריתמוס ניקלי הנוטש את ההרמוני הרומנטי הלירי וחודר אל דיסהרמוניה אטונלית מלווה בצבעים ג’אזיים - מוסיקה שניקל כה היטיבה להלחין מכתמים, מקווים, אך לא פחות מכך ממרווחים מוסיקליים, מאתנחתות, מאוויר לנשימה, מחללים.

הצבעוניות של ניקל השתנתה עם השנים אך תמיד קרנה מאיזו חיות פנימית הנוצרת את האור עצמו. רוב הציורים בתערוכה הם משנותיה המאוחרות, והם מעוגנים בכמה ציורים מוקדמים יותר, המתפקדים כמבואות לשוניות לתחביר, לדקדוק ולאלף־בית הניקלי.
בעבודה על נייר מ–90’ נראה מסלול פעיל של פרפר הנדמה למטוס־קרב, המכתר את לובן הדף וטס אל מול סערה רוויה המתקשרת נגדו באפלה שבחלקו העליון של הדף. זהו ציור־רישומי בשחור על לבן החושף את השלד הרישומי של ניקל, שהוא מופתי לא פחות מהצבעוניות שלה.

בציור גדול משנת 2000, ניקל כמו מעלה באוב המופשט משהו מתחושת האור החם הקורן מלגו בציוריו של בונאר, קטע צבעוני המפתה ביופיו הסמיך, שניקל עוקדת אותו אל שפתה שלה, ואז מפרקת אותו לגורמיו באותה א־טונליות נוקשה ורוויית חמצן.
בציור שהוא עולם שלם מ–1990, התלוי מול הכניסה, ניקל ממריאה לגבהים. מתחת לרקיע חרדלי בעומקים משתנים, שעפר מלחך את קצהו, הניחה ניקל לבן סמיך דינאמי, כאברה של לילה סמיך ההולך ומתבהר עד למימיות נזילה של מים אפלוליים, כנף חשיכה המרחפת מעל ארץ של התרחשויות ציוריות רישומיות הקורות על גולמיות הבד העירום, הנהפך לחלק מהריתמוס הניקלי.

בקומה העליונה, באור היום הרך, ציור מ–96’ בגוונים עשירים של כחול ושחור - ניקל כמו תופרת בתפרים גסים של תכלת את הקרע הנבקע בין המים המוארים למים החשוכים, שאור מתחיל להפציע מבעד לקרע. זהו רק חלק מהמתרחש בציור זה שהוא חתך־עומק ומבט־על בו בזמן. וזוהי רק טעימה מהדבש הניקלי הנרדה מקומה לקומה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו