בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החגיגה הסוחפת של נורית דוד

נורית דוד מתפתחת מתערוכה לתערוכה באופן מפליא, וכשמתווים מחדש את מסלול יצירתה אל ההתחלה מתגלה עולם עשיר של שינויים והשפעות

תגובות

נורית דוד: “בונרקו חיפה”, גלריה גבעון, תל אביב

נורית דוד מתפתחת ומשתנה מתערוכה לתערוכה באופן מפליא, וכשמתווים מחדש את מסלול יצירתה אל ההתחלה מתגלה עולם עשיר של שינויים והשפעות שהוא אמיץ ונדיר מסוגו. בכל שלב כזה, הצופה תוהה מה מהות השינוי הפעם, מאין הוא נובע ולאן הוא מוביל אותה ואותנו.

הפעם נדמה במבט ראשון שהמינון הדקורטיבי הוא דומיננטי מאי־פעם, ורק במבט נוסף, בביקור נוסף, מעריכים באמת את עשייתה של דוד, שיש בה מהווירטואוזיות של מאסטר אמיתי המשכלל את מעשה הציור והרישום לכלל שלמות המסתירה את מאחורי הקלעים, את המאמץ והזעה.

הדבר דומה למפעילי הבובות בתיאטרון הבובות היפני בונרקו (שם כל בובה מופעלת על־ידי שלושה מפעילים המהלכים על הבמה בבגדים שחורים, מלבד המפעיל הראשי המפעיל את הראש והיד הימנית). משמו של תיאטרון זה לקוח שם התערוכה, המלמד על ההשפעה היפנית הנוכחית על דוד.

בתערוכתה הקודמת דוד הפכה את הבאוהאוס התל־אביבי לתפאורות מחוייטות ברקע של תמונות חיים ונשפים יפניים, שקרנו מנוסטלגיה חמקמקה. הצירוף היה מפתיע ויפה ביותר. הפעם, מנסה דוד להעביר את חוויית המעבר שלה מתל אביב לחיפה מבעד לאסתטיקה של העיר שבה הר פוגש ים והפרספקטיבה משתנה בה מאופקית לאנכית. כל זה עם סיגים של באוהאוס חיפאי והמודרניזם של מעמד הפועלים החיפאי, כשמוסיקת ג'אז משמשת כפסקול מנוחש לתיאטרון הצללים, הגוונים והצורות המצויר המצוי בתנועה מתמדת. דוד הופכת את החזרות הקישוטיות לחגיגה סוחפת, נטולת כל עכבות, הנועדת להתרחק מהמכובדות של הציור המערבי המסורתי.

הציור ''בוכה ברוכה'' יכול לשמש כציור מפתח להלך הרוח הנפשי והציורי של התערוכה כולה. בד הציור נדמה לתרחיש מונפש של תחרת גזירי נייר בגווני פסטל, עידון פרטני יפהפה הרווי בדמיון וסמליות חידתית. זהו חתך אורך של הנוף החיפאי, מהצוללות והאוניות החולפות בין גלים קישוטיים של דיונונים ובועות אוויר שבקרקעת הציור אל מורד ההר המכוסה סורג דינמי של הדרכים והכבישים שהיו לשרשרות נייר מסתלסלות, גרמי מדרגות שהופשטו לשעשוע גיאומטרי, צללית ורדרדה של שבלונה שהיתה לאשה המטפסת במאמץ רב על אופניה במעלה ההר.

יש כאן הד ל''שוליה בצהרי היום'' של דושאן, שסורג התחרה המונפש משמש כמצע חי הנושא שתי צלליות שחורות מאסיביות שעיצובן הדינמי הופך אותן לקלות, כמפעילי בובות הבונרקו שהיו לצלליות מופשטות של נשיות מקוננת ונוגה.

יש לבחון בציור הזה עוד שני פרטים: האחד - נגיעה אישית נוגעת ללב ומעוצבת כאחת - תרשים גיאומטרי של ''סימטת צידון'', בה גרה דוד, התלויה על צלע ההר כסרגל־טי, קטע שנותק מהמפה להיות לתו אישי עיצובי. פרט שני הוא המלים הזעירות הכתובות בכתיבה תמה בחיק בועות דיבור זעירות לאורך קו החוף שבין הים להר: ''בוכה'' ''ברוכה'' ''בובה'' ''הבאה'' ''אה''.

בציור ''סמטת צידון'', סורג התחרה כמעט ונעלם וגזרות שחורות כגופי אוניות מתגודדות נטושות במגרש של גרוטאות, נעלמות לא נעלמות, כשתמנון בודד עדיין נאחז באחת מהן. סלילי נייר ספורים, מחוררים כתווים של תיבות־נגינה, מתפתלים בין כבדות הגופים כלחן עולז של הפלגות בכורה. למעלה משמאל תלויה על בלימה ''סימטת צידון'' כסרגל למדידת מפלס הכאב והשמחה, והציור כולו נדמה לרגע לאחד מאותם ציורים של תבליטי־קיר מודרניסטיים באחת מאוניות הנוסעים של ''צים'', כתום אבוד של ילדות הארץ הזו.

הציור ''אונייה אונייה עם פנים של ילדה'' מתנגן וחש כשיר ילדים. הוא מורכב מארבעה רבעים זהים שהחזרה מתפקדת בהם כמין פזמון חוזר. כשמו כן הוא: צללית נגטיבית לבנה של אונייה השטה אלכסונית בוורוד המכסה את הבד כולו, מעל גל שחור הנפרט כצלילי ג'אז מתפתלים, וראש בובתי של ילדה במתאר שחור מעוצב, שלובן שמלתה משמש כארובה לאונייה וכפתוריה כאשנבי התאים.

כדאי להתעכב בחדר האחרון בקומה למעלה, שם האמנותי והאומנותי נארגים זה בזה לחגיגה של ממש. יש שם דוגמאות טקסטיל מרהיבות ושנונות לבדי קימונו של פשתן הנושאים את חתימתה האישית של דוד שוב ושוב. את התערוכה מלווה קטלוג מרהיב עין שעיצב מגן חלוץ. יש לשים לב לטיפוגרפיה של אותיות עמוד הפתיחה הנוצרות בגופן היפני־המודרניסטי־החיפאי את מהות אופיים וחנם של הציורים שבתוך הקטלוג.

הדס חסיד: “הדס חסיד'', גלריה ג'ולי מ., תל אביב

36 עבודות זהות בגודלן על נייר, כל אחת מהן לכודה בין שני לוחות פרספקס שקופים, תלויות בטור רץ לאורך הקירות בגובה העיניים. בכל אחת מהן העתיקה הדס חסיד בעפרונות צבעוניים עמוד ממנוע החיפוש של גוגל (הדפס של כל עמוד הונח בין הנייר לתיבת־אור). במבט ראשון הם נדמים להדפס. במבט שני מתגלה האובססיה של חסיד, שהעתיקה בנוקדנות כל פרט ופרט עד לאחרון הפסיקים.

ההמרה מהמדיום הווירטואלי אל המדיום הידני, הממשי, מעניקה לווירטואלי נצחיות כלשהי מצד אחד, ומנגד חושפת את הקקופוניה הצורמת של הגרפיקה והעימוד הממוחשב המערבים עיקר וטפל, תוכן ותוכן־פרסומי, כל אותו 'גוגל מוגל' של קיומנו: חסיד עוצרת לרגע מתמשך את השיטפון הוויזואלי המציף את "המשתמש" ומעניקה לו חיי מדף ארוכים יותר, שיש בהם יופי לא צפוי.

התבוננות המשכית בעמודים המשועתקים חושפת את הצורך האנושי של האדם במאה ה-21 למצוא הוכחות לעצם קיומו והיותו בחיפוש אחר עצמו במנוע החיפוש הגוגלי. יש בחיפוש הזה מן הנרקיסיזם, אך גם מן הפחד להיעלם מעל פני מסך הרדאר הקובע את חשיבותך ודרגת קיומך ביקום וירטואלי שיתופי.

הדס חסיד מחפשת את ''הדס חסיד'' בעבודה ידנית מייגעת וחושפת תוך כדי כך את הפן האירוני והמופרך שבחיפוש הזה. אתר מוביל לאתר והשם של חסיד מתגלגל מאתר של מוזיאון לאתר של ביקורת אמנות באחד העיתונים, לאתר של גלריה, לתמונות של הדס חסיד; העבודות המקוריות הוזנו אל מנוע החיפוש הממוחשב, נלקחו בהקטנה ממסך המחשב, ועכשיו השלימו את המעגל וחזרו אל מצע העבודה הידני של חסיד עצמה, כחלק מהעמוד המועתק שהוא שדה מוקשים אין־סופי כמעט של מוקשים המובילים לשדות אחרים.

לעתים "הדס חסיד" מתחלפת באחרת. למשל: ''פסקי דין והחלטות בהם מופיע הגר הדס חסיד''. או שהיא אובדת בין פרסומות להלוואות, לנופשונים משפחתיים, לזכאות לפיצויים רפואיים, לפיתויי השקעות נדל''ן בערים שפעם היו מושאי חלום, או מוקפת גירסאות רפאים של יצירות אמנות של אחרים שפעם הציגה אתם ביחד בתערוכה קבוצתית במוזיאון זה או אחר, או שה"דף" תקוע במצב של חיפוש נצחי.

למה שיעבדה חסיד את עצמה להעתיק באופן מושלם כל כך את עמודי המחשב כסופר סת"ם של העידן העכשווי, הווירטואלי? מה מסתתר מאחורי השלמות הזאת, הדקדקנית עד לקוצו של יוד (מפליא במיוחד האופן שבו חסיד מעתיקה קטעי טקסט נגטיבי על רקע שחור)? התחושה שלי היא שמאחורי כל זה מסתתר כאוס כלשהו, עירום קיומי בעידן שגבולותיו מתמוססים ומשתנים כל העת, עולם שבו אתה מזדקן בעודך צעיר; והתעתיקים הללו, כלילי השלמות, אולי עושים סדר בתוהו הפנימי. מה שבטוח הוא, שמתחת למעטה הדק של עמודי המחשב הידניים האלה מסתתר דבר מה המשתוקק להבקיע - כסוסונים טרויינים בלב מקדשי ההייטק הבורגניים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו