שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עוזי צור
עוזי צור

יערה צח — ''לאור יום'', אוצרת: לאה אביר, גלריה רואו ארט, תל אביב

תערוכת הפיסול של יערה צח, באצירתה של לאה אביר, היא עונג צרוף. זהו פיסול של יישויות מושלמות הנאחז מרצונו, פגיע, ברצפה, משתוקק פאסיבי לכאורה למבט־העל האדנותי של המבקר בתערוכה. אלו אינם פסלים בודדים אלא מיצב פיסולי, כמעט קפוא בזמן, המורכב משני אלמנטים מנוגדים באופיים — האחד פוּסל עד תום כשלם מוגמר, צבעוני ובוהק; השני מונוכרומי, ארעי, חיבור פרום של מרכיבי רדי־מייד, ופגיעותו רבה עוד יותר משל הראשון. האחד נשי המכיל את הגברי והשני גברי המכיל את הנשי. זהו פיסול רך ופגיע לכאורה. כשני סוגים של כוריאוגרפיה הם נפרשים על הרצפה — האחד מסתחרר מעגלי בעוד השני מזדחל לכל עבר.

על רצפת הגלריה נבנתה בימה נמוכה מעץ שחור המעצימה את הממד התיאטרלי, הטקסי, שבמיצב הפיסולי של צח, ובו בזמן היא מגוננת עליו מעט. משמאל נפרשות שתי שמלות בוהקות, האחת אדומה והשנייה צהובה. עיגולי החצאיות משוטחים, קפלים חולפים בהן, ובטבורן מין שק איגרוף ההופך אותן לפיטמה ענקית, שק חבטות זכרי בעין המערבולת הנקבית, והפסל כולו ניעור לחיים. אך אז שמים לב שלולאת תלייה אחת חסרה, ואם הפסל היה תלוי באוויר הוא היה תלוי "על העוקם", וכל רהב יופיו הנשי־הגברי נפגם ונחסר.

מהעבר השני מזדחלים לארבע רוחות השמים צמד מרבדים (כנגד צמד הרקדניות), נטולי גבולות או צורה מוגדרים, שנארגו ממאות חגורות גברים, שתי וערב המתלכד ונפרם לאיים הנבלעים בכהות המרחב, מלבד אבזמי המתכת המנצנצים. לא צריך הרבה כדי לדמיין חגורות ואבזמים כנחשים. כשמתבוננים מקרוב אפשר להבחין בהטבעות חיקויי העורות של תנינים ונחשים. לשונות החגורות מחליקות מקטע לקטע ומחוץ למרבדים, שנארגו במלאכת יד נשית המבייתת את הזכרי הפראי.

אלו הם משחקי כוח דוממים של שולט ונשלט (גם מעבר לתחומי המיגדר) המשילים את עורם ומחליפים תפקידים בשרשרת. ריח העור ממלא את האוויר, אך החומר בתערוכה הוא רק דמוי עור.

נדירה חוסיין — ''Interim'', גלריה TEMPO RUBATO, יפו

עצוב שגלריה נסגרת, במיוחד שהגלריה הנסגרת היא בעלת קול ייחודי כל כך כגלריה TEMPO RUBATO. בעל הגלריה והאוצר גיום רושון (Rouchon) השכיל ליצור קו מובחן שאיזן בין טוהר מינימליסטי עיצובי למטען אקספרסיבי יותר, בין ציור לפיסול עם נגיעות מושגיות והבלחה של וידיאו. כמי שבא מבחוץ, רושון פילח במדויק את האמנות הישראלית ונתן ביטוי למגוון מרתק של אמנים בני דורות שונים, ביניהם שיבץ גם אמנים מחו''ל, בעלי ייחוד שלא היו בהכרח מהבון טון של הסצינה העולמית. המדהים מכל — כל זה התרחש בחללה הקטן והעמוק של הגלריה, הנדמה למקווה או לבריכה. יותר מכל גלריסט או אוצר אחר, רושון השכיל בכל פעם להפוך אותו לדבר מה אחר הגדול הרבה יותר ממידותיו.

כסגירת מעגל, אחת מהאמנים הראשונים שרושון הציג, האמנית נדירה חוסיין (Nadira Husain), נבחרה לתערוכת הסיום. חוסיין, אמנית ממוצא הודי־צרפתי החיה ויוצרת בברלין ופאריס, מצליחה למזג ביצירתה מזרח ומערב באופן אורגני וטבעי ביותר, כמו מבעד לאינטימיות גופה שלה. הפעם, לפן האישי־אינטימי באמנותה של חוסיין חודרים אותותיו הקשים של הזמן הזה ביחסי מערב־מזרח. חוסיין מקדישה חלק גדול מזמנה לסיוע לפליטים מהמזרח המגיעים למערב. קטעי מראות מהמתחולל חודרים אל מילון הדימויים שלה. היא שמה דגש מיוחד וטבעי על מצבן הפגיע של הנשים, המומר לממד אפי־מאגי.

קטע צילום מתוך עבודת האמנות "כאן, למפדוזה" של נדירה חוסיין
נדירה חוסיין, "כאן, למפדוזה", קטע צילום: עוזי צור

התערוכה נבנית מהאיזון והמתח שבין הציור לפיסול ומתוך התייחסות קריאטיבית לחלל הנתון. עיקר יופייה נובע מאותם ציורי הדפס יחידאים בטכניקה הודית מסורתית, קלמקארי, של צביעה ידנית בצבעים טבעיים על בדי כותנה דקיקים. טכניקה שחוסיין מוהלת בה את המסורתי בריתמוס עכשווי.

ב''כאן, למפדוזה'' (אותו אי איטלקי שלחופיו נפלטים הפליטים מאפריקה), נשים ארוכות שיער ולהן קרניים אגדיות, בנעלי התעמלות וכסיות שחורות לידיהן, ברקים מופקים מידיהן, מגיחות מבין עורות שנפשטו מזברות ונמרים, החברבורות הן טביעות נעליהן, ובין העורות מתפתלים אפיקי נהרות קדמונים. השם ''למפדוזה'' מוטבע בשחור על פני המראות הפרושים ממבט־על כלוגו מסחרי. מנעד היצירה כמכלול הוא פופי כמעט באופיו, ושזור בה מהקומיקס.

על הרצפה מהדסים על גלגלים ארגזי מתכת שחורים שחוסיין ריצפה באריחי קרמיקה מצוירים ביד, מוהלת את אשליית הקבע האירופית בנדודי הפליטים שנעקרו מחייהם. על האריחים מצוירים סבך של שרשרות ד.נ.א המחברות בין בני האנוש כולם כנגד סבך של טלפונים ניידים וחוטיהם, וסבך של הפריטים והאביזרים המניעים מחדש את שיגרת חיי הפליטים, הניתנים להם מארגוני הסיוע.

בסופו של החלל חוסיין בנתה מין גלריה מוגבהת שאפשר לטפס אליה בסולם, המתפקדת כמקום מחסה מפני הסכנות האורבות. מעל תלוי קולאז' פנורמי המחבר בשרירותיות כפויה על פני רכותו המדומה של שטיח צמר, מולקולות ד.נ.א, סלילי מסקינטייפ, צלבים מרצועות שחורות, סורגים מאגדים דביקים וסרטי מתכת, חוטי חשמל, ודימוי חוזר של ילד בפיג'מה המחבק ומנשק את אחיו התינוק — משפחתיות עטופה בביטחון, מופקרת לאלמנטים זרים קשים. הכל מודפס, מודבק ותפור לצדו האחורי של שטיח צמר, שחוסיין טבעה בו טבעות מתכת כפצעים.

ראובן ישראל — "פורמולה", אוצרת: עדי גורה, גלריה ברוורמן, תל אביב

פסליו של ראובן ישראל נושקים לשלמות עיצובית, שההומור, הצבעוניות והכמו־צעצועיות הנמהלים בה מונעים ממנה ליפול ליופי חלול. תכונות הנמהלות בפסלים וכמו מאירות אותם מבפנים, את הרצינות של הפורמליזים והמינימליזם של שפתם הבסיסית. חלק מהפסלים נדמים לחיצי ציד או לצילצלים שנורו מהחלל ושיפדו בדרכם, באיזון יפהפה, צורות וצבעים מקו התפר שבין האמנותי לעיצובי. שורות של נוסחאות מופשטות בעלות מלודיה מוסיקלית משתנה ביחסים שבין האלמנטים לעצמם ובינם לבין קו המתכת המפלח ומחבר ביניהם.

אלה פסלים בעלי אסתטיקה אווירודינמית שמנוע של כוח היצירה מניע אותם. לחלקם ישראל מפסל מעין כני שיגור בחזרה לחלל וקטעי נוף מהונדס למרגלותיהם. נאה האופן שבו פסליו של ישראל נארגים במאפיינים האדריכליים ההנדסיים של חלל הגלריה. אולי בכך הם חורגים מיופיים נטול המקום והזמן אל יופי מעט יותר לוקלי.

בכיכר מרדכי סתר בצפונה של העיר ייחנך בימים הקרובים פסל חוצות שפיסל ישראל — מעניין לבחון מה יקרה לפסל במעבר מהממד הגלריסטי לממד האורבני, ואם הטור המוסיקלי יישמר בכיכר הנקראת על שמו של אחד ממלחיני הדור הראשון של המוסיקה האמנותית הארץ ישראלית.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ