בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פוקו הקטיפתי, המופלא, המופרע

האדם, על פי מישל פוקו, הוא אפילו פחות מתופעה. הוא רק מראית-עין, רק אשליה של תופעה, שאין בינה לבין האנושי ולא כלום

9תגובות

המלים והדברים: ארכיאולוגיה של מדעי האדם, מאת מישל פוקו, תירגם מצרפתית, הוסיף הערות וביאורים: אבנר להב. עריכה מדעית: יואל רגב. הוצאת רסלינג 2011, 387 עמודים

לפני שנים הרבה אמרה לי אוצרת ידועה שאני מעריך מאוד את דעתה, שנדמה לה שכולם סביבה קראו רק ספר אחד, ואותו ספר. היא התכוונה לספרו של מישל פוקו, "המלים והדברים", שרק עתה ראה אור בעברית בתרגומו - הראוי לכל שבח - של אבנר להב. מן הראוי לציין מראש שהספר "שכולם קראו" הוא ספר קשה מאוד לקריאה, לא רק בשל אורכו וסבך הרעיונות המובעים בו, אלא בעיקר בגין סגנונו הדחוס והאסוציאטיבי, סגנון שגם אם אין הוא אידיוסינקרטי לחלוטין, הוא מגרד את שוליה של שפה פרטית המובנת בעיקר לכותב.

לכן עבודת המתרגם כאן מרשימה במיוחד, שכן להב השכיל להעביר את תוכנו של הספר, עד כמה שהדבר אפשרי, לעברית קריאה אך לא זולה, בו בזמן שהערותיו (שלמרבה הצער אינן מופיעות בתחתית העמוד אלא בסוף הספר) שופכות אור הכרחי הן על התוכן, הן על ההתלבטויות התרגומיות שלו הן על הכרעותיו המוצדקות. על רקע זה העדרו של מפתח שמות ועניינים צורם במיוחד, שכן הוא פוגע פגיעה של ממש בהישגו של התרגום.

זה גם ספר צרפתי מאוד, אם לטוב ואם למוטב; החל בעצם ההתייחסות לתקופות, כאשר המחבר מכנה בשם "התקופה הקלאסית" את תור הזהב הקלאסי של הספרות הצרפתית, כלומר את המאה ה-17 ולא את זמנן של יוון העתיקה ורומא, עבור דרך המקום המרכזי והלא ממש פרופורציוני שניתן בו ליוצרים צרפתים כמייצגיו של תהליך מערב-אירופי כללי, וכלה בצורת החשיבה וסגנון הכתיבה המעורפל המאפיין את הכתיבה האקדמית העכורה של המחצית השנייה של המאה העשרים, כתיבה שהדיה - ואדיה - הרעים עדיין נמצאים עמנו.

אבל זה, בראש וראשונה, ספר קלאסי, ספר שלפחות בתקופתו אכן שינה באופן מהותי את צורת החשיבה על טיב הקשר בין המלים והדברים, ושפתח פתח להתבוננות חדשה של ממש במדעי האדם ובאדם עצמו. זה גם, כפי שאראה בסוף דברי, ספר השותף במוצהר, אם כי לא במודע, לדה-הומניזציה שיצרה הכתיבה הפוסט-מודרנית שפוקו הוא אחד מנציגיה המובהקים.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

באופן מפתיע, הספר הכל כך צרפתי הזה נע על ציר ספרדי מאוד: פוקו פותח בסיפור של בורחס, ממשיך לציורו של ולאסקס "נערות החצר", ועובר בהמשך לדיון ב"דון קיחוטה" של סרוונטס. שלוש היצירות הללו משמשות את פוקו לעיסוק בנושא אחד, אם כי מזוויות שונות: שאלת הקשר בין סדר לבין ייצוג. הטקסט של בורחס, ש"מצטט" מתוך "אנציקלופדיה סינית מסוימת", מציג שיטת מיון של בעלי-חיים הכוללת, זה לצד זה, בעלי-חיים "י. רבים מספור; יא. מצוירים באמצעות מכחול דק מאוד העשוי משער גמלים; יב. וכו'".

לטענת פוקו, המיון הזה - ואלה רק שלוש מתוך 13 קטגוריות - "הוא הגבול של מחשבתנו: האי-אפשרות העירומה לחשוב על זה" (עמ' 7). הסדר הנ"ל הוא סדר "סיני" במובן זה שהוא מצביע על כך ש"בקצה האחר של הארץ שעליה אנו יושבים, ישנה כביכול תרבות המוקדשת כל כולה לסידור המרחב, אך תרבות שאינה מחלקת את שפע היצורים באף לא אחד מן המרחבים שבהם מתאפשר לנו לכנות, לדבר, לחשוב" (עמ' 11).

מה שמעניין כאן את פוקו אינו סין במובן של ה"אחר" המוחלט, של זה החושב באופן שאנו, אנשי המערב, איננו מסוגלים לחשוב, אלא סין כמשל, כסימן למה שאי-אפשר לחשוב עליו. במלים אחרות, הסדר ה"סיני" מנסח באופן פרדוקסלי צורת חשיבה שאין כל אפשרות לנסח אותה. כל המהלך שפוקו מבצע בספרו, מהלך שהוא מכנה בשם "ארכיאולוגיה", נועד להגיע בסופו של דבר אל נקודת ההתחלה הזאת, אל האפשרות להצביע על הבלתי ניתן לניסוח ואל החשיבה את מה שאי-אפשר להעלות על הדעת.

כך מתמקד הדיון בציור של ולאסקס במה שלא מצויר בתמונה אלא רק משתקף בה, זוג השליטים, וכך גם הניתוח של "דון-קיחוטה" מציג את הגיבור בחלק הראשון של היצירה, בתוך העולם הבדיוני שבו הוא מתפקד כדמות, לא כאדם אלא כמלים, פשוטו כמשמעו: "הווייתו כולה היא רק שפה, טקסט, דפים מודפסים, היסטוריה שכבר הועתקה" (עמ' 59).

בחלק השני של היצירה מתרחש דבר קיצוני עוד יותר, שכן שם "דון קיחוטה פוגש דמויות שקראו את חלקו הראשון של הטקסט והן מזהות אותו, אדם ממשי, כגיבור הספר. הטקסט של סרוונטס מתקפל על עצמו, שוקע בעוביו שלו והופך בשביל עצמו למושא של סיפורו. (...) הוא, שקרא ספרים כה רבים עד שהפך לסימן תועה בעולם שלא זיהה אותו, הנה הוא נהפך - בעל כורחו ובבלי דעת - לספר המחזיק את אמיתותו (...( בין חלקו הראשון של הרומאן לחלקו השני, במרווח שבין שני הכרכים האלה, והודות לכוחם בלבד, דון קיחוטה הופך למציאות. מציאות שהוא חב אותה רק לשפה, ושנותרת במלואה פנימית למלים" (עמ' 61).

מה שהופך, בעיני פוקו, את הרומאן הזה לרומאן מודרני הוא הייצוג של מה שקרה לשפה בתקופה שבה נכתבה היצירה. טירופו של דון קיחוטה הוא עדות למשבר שעבר על השפה במאה השבע-עשרה, העידן הקלאסי שאחרי הרנסנס, שבו הקשר הישן בין המלים לדברים ניתק, ושבו השפה נהפכה במידה רבה לאוטונומית, מנותקת מהדוברים ומהדברים כאחד. למשבר זה יש השלכות החורגות בהרבה מעבר לתיאוריה זו או אחרת על השפה, שכן אם אכן העידן הקלאסי הוא זה שהחל לסדר את העולם לא על בסיס של קשר בין המלים והדברים אלא על בסיס של ייצוג, על בסיס של סימון ושל סימנים שאין בינם ובין המציאות והטבע ולא כלום, פירוש הדבר הוא גם היעלמותה של המשמעות.

פוקו מנסח זאת במפורש: "כל הייצוגים קשורים בינם לבין עצמם כמו סימנים; הם יוצרים, כולם יחד, מעין רשת כבירה; כל אחד מהם, מעצם שקיפותו, נותן את עצמו כסימן של מה שהוא מייצג; ואולם - או ליתר דיוק, מעצם העובדה הזאת - שום פעילות ספציפית של התודעה אינה יכולה לעולם לכונן משמעות. (...) אין לסימן מובן חיצוני או מובן הקודם לו; אין כל נוכחות מובלעת של שיח מוקדם שעלינו לשחזרו כדי לחשוף את המובן המקורי, העצמי, של הדברים" (עמ' 77).

כלומר, כבר בתקופה הקלאסית נוצרת מציאות שהיא מציאות מילולית טהורה, שבה מלים אינן קשורות לדברים אלא למלים בלבד, ושהדברים חבים לא רק את עצם תפישתם, אלא את עצם קיומם בעולם, למלים. אך המעבר מהרנסנס לתקופה הקלאסית הוא רק תחנה בתהליך שטרם הושלם. השלב הבא הוא המעבר מהעידן הקלאסי לעידן המודרני, מעבר שנציגו הספרותי המובהק הוא המרקיז דה-סאד, שביצירתו "סיפורה של ז'ולייט" אפשר לראות כיצד "האלימות האפלה, החוזרת והנשנית של התשוקה היא זו שבאה למוטט את גבולותיו של הייצוג" (עמ' 201).

סאד הוא זה שפתח את העידן שאנו מצויים בו עתה: "החל ממנו האלימות, החיים והמוות, התשוקה, המיניות, יפרשו, מתחת לייצוג, מאגר עצום של צל שאנו מנסים עכשיו, כמיטב יכולתנו, לאוספו אל תוך השיח שלנו, אל תוך החירות שלנו, אל תוך מחשבתנו. אך מחשבתנו כה קצרה, חירותנו כה כנועה, השיח שלנו כה חוזר על עצמו, עד שאנו נוכחים לדעת שמאמצינו לגבור על הצל שמתחת דומים לניסיונות לגמוע את הים" (עמ' 201).

ובתוך ההקשר של המטלה הבלתי-אפשרית הזאת, של הניסיון לנכס את הצל אל תוך השיח, מגדיר פוקו את האדם: "הוא התופעה - אולי עוד פחות מכך, מראית העין - של סדר השייך מעתה לדברים עצמם ולחוק הפנימי שלהם" (עמ' 294). כלומר, האדם הוא אפילו פחות מתופעה, הוא רק מראית-עין, רק אשליה של תופעה, שאין בינה לבין האנושי ולא כלום. זהו, ללא ספק, שיאו של הספר; לשם המחבר מנתב את קוראיו, לשם הוא מוביל את טיעוניו, לשם הוא חותר בהמשגותיו.

המודל המכניסטי הזה מהדהד, ולא במקרה, את ספרו של הפילוסוף בן המאה ה-18, לה-מטרי, "האדם-מכונה", שהשפיע מאוד על המרקיז דה-סאד, שפוקו כל כך מעריץ. החיבור בין מכאניזם לסאדיזם, ובעיקר ההיקסמות מהחיבור בין כוח, אלימות ותשוקה, אופייני למכלול יצירתו של פוקו, שהמרקיז דה-סאד מופיע בה בנקודות מפתח לא מעטות (והחלק המוקדש לו בספר אחר שלו, "תולדות השיגעון", הוא דוגמה מובהקת לכך): "הטבע אינו יודע עוד להיות טוב, אי-אפשר עוד להפריד בין החיים לבין הרצח, בין הטבע לבין הרוע, ואף בין התשוקות לבין האנטי-טבע. סאד בישר על כך למאה ה-18 בתוך כך שהתיש את שפתה, ולעידן המודרני שביקש לגזור עליו אילמות. יסלחו לי על עזות המצח (בעיני מי?): ‘120 הימים של סדום' הם צדם האחר הקטיפתי, המופלא, של ה'שיעורים באנטומיה השוואתית' מאת קובייה" (עמ' 263).

איני יודע מתי הטבע ידע להיות טוב, אבל אני יודע שהתייחסותו של פוקו ליצירתו של סאד, "120 הימים של סדום", כאל דבר-מה "קטיפתי ומופלא" היא מופרעת. וגם אם יש לא מעט מה ללמוד מסאד, הרי שאין בו שום דבר הראוי להערצה, בוודאי לא אותה "בשורה" שנעשתה תוך כדי התשתה של השפה הצרפתית (אם אכן זה מה שעשה המרקיז במכלול יצירתו, שהשיעמום הוא אחד ממאפייניה העיקריים).

אך הנקודה הזאת, אותו מקום שאליו מתנקזים ההיקסמות והתשוקה, החלום וההנאה, ולמעשה כל המלים וכל הדברים, היא היא נקודת המגוז האמיתית של יצירתו של פוקו בכלל, ושל ספר זה בפרט; שכן מה שנעלם כאן מן העין הוא לא פחות מאשר האנושי, המוקרב כאן, כמו אצל סאד, על מזבח העונג והשפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו