בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחזמר קברט הוא תמרור אזהרה לכולנו

בפעם הקודמת ש"קברט" הציג בקאמרי, זה היה רק מחזמר על ברלין ערב עליית היטלר. לנוכח האיומים על הדמוקרטיה הישראלית, הוא הרבה יותר מזה

99תגובות

שמעתי את השיר "עולם המחר - שלי!" עשרות פעמים - ובכל פעם הוא מעביר בי צמרמורת. השיר נפתח במלים תמימות על דשא באור השמש, צבי ביער, עצי תרזה, נהר הריין, פרחים ודבורים. הטבע בכל הדרו. ואז, לפתע, הוא נהפך לשיר לאומני מאיים: "מולדת! מולדת! הבוקר יבוא! עולם המחר - שלי!"

בסרט "קברט" של בוב פוסי זה קורה בגן של פונדק כפרי. נער בלונדי במדי הנוער ההיטלראי קם ומתחיל לשיר בקול ילדותי גבוה. אט-אט, בזה אחר זה, תחילה בהיסוס, אחר כך בהתלהבות, קמים יושבי הגן, צעירים וקשישים, בחורים ובחורות, ומצטרפים לשירה. בסוף עומדים כולם, יד ימין מורמת במועל היד הנאצי, ושרים בהתרוממות הנפש; כולם - מלבד פועל קשיש אחד, ספקני, שבוודאי זוכר את מלחמת העולם הראשונה.

במחזמר "קברט", המוצג כעת בתיאטרון הקאמרי בתל אביב בבימוי עמרי ניצן, זה קורה בחגיגת האירוסין של היהודי שולץ (שאותו מגלם גדי יגיל), עם בעלת הבית הנוצרייה שלו, פרוליין שניידר (מיקי קם). אורח נאצי מתחיל לשיר וכל האורחים מצטרפים, עד שהחגיגה נהפכת להפגנה נאצית נלהבת.

מה מיוחד בשיר הזה? הוא מתמצת את המחזמר כולו. העלילה מתחילה בברלין של 1930, באווירה העליזה והמושחתת של רפובליקת ויימאר, ומסתיימת כאשר ניצחון הנאצים כבר מסתמן באופק. השיר התמים מעורר בנו צמרמורת, מפני שאנחנו יודעים את ההמשך. ידע זה, הידע על ההמשך הנורא, מלווה אותנו לאורך כל המחזה.

אלון רון

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב הכתבות של מוסף ספרים ישירות אליכם

קשה להאמין שאין זה שיר נאצי אמיתי, אלא רק שיר שנכתב באנגלית בשביל מחזמר. מחברי המלים (ג'ו מאסטראוף וג'ון ואן דרוטן) והמנגינה (ג'ון קאנדר ופרד אב) כאילו רקחו יחד את כל השירים הנאציים. לי הוא מזכיר שיר מסוים ששמעתי בילדותי לא אחת: "אנחנו נמשיך לצעוד/ כאשר הכל יתרסק לרסיסים/ כי היום שייכת לנו גרמניה/ ומחר העולם כולו!"

הייתי בן תשע ורבע כאשר עלו הנאצים לשלטון. את קריסת הרפובליקה ראיתי בעיני - עיניו של ילד הגדל בבית פוליטי ושם לב למה שקורה מסביב, ברחוב, בבית הספר, בעיר, בארץ. "קברט" מתאר זאת בצורה תיאטרלית, על בסיס רשמיו של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד, מחבר הספר "פרידה מברלין", שהיה עד ראייה למתרחש בברלין באותן שנים.

הרפובליקה של ויימאר נקראה כך מפני שהחוקה שלה נכתבה בוויימאר, עירם של גתה ושילר, גדולי המשוררים הגרמנים. ואכן, במדינה הדמוקרטית הזאת פרחה התרבות כפי שלא פרחה בשום תקופה אחרת בגרמניה, ובכל התחומים - קולנוע, ספרות, שירה, ציור, מוסיקה ועוד.

אחד התחומים הבולטים ביותר היה עולם הקברטים, מועדונים של מופעים סאטיריים. הייתי צעיר מדי מכדי לבקר בהם, אבל ידעתי שאמני הקברט היו גיבורי תרבות, כמו זמרי האופרה, ועל הבדיחות שלהם חזרו בכל מקום. זה נמשך גם אחרי עליית הנאצים לשלטון, לזמן מה.

לדוגמה, בדיחה מפי אחד מהגדולים שבאמני הקברט, כמה שבועות אחרי עליית הנאצים: "אני מכיר מקום המוקף בחומה גבוהה, ומסביבה גדר תיל מחושמלת ועוד חומה ועוד גדר. כל כמה מטרים יש עמדה של מכונת ירייה. ואתם יודעים מה? אם אני רוצה, אני בכל זאת אצליח להיכנס לשם!" כשסיפר לי אבי את הבדיחה הזאת, הוא הוסיף ביובש: "והוא באמת הצליח!"

*

בכל הסיפור הארוך והנורא של הרייך השלישי, השאלה שהטרידה אותי כל חיי היתה: איך הם הגיעו בכלל לשלטון? איך זה יכול היה לקרות? איך אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם, שקרא לעצמו "עם המשוררים והפילוסופים", בחר באופן דמוקרטי במשטר מפלצתי שכזה? איך נפלה הרפובליקה המפוארת?

יש הרבה תיאוריות, ואני מכיר את כולן: ההיסטוריה הגרמנית, האופי הגרמני, המשבר הכלכלי הנורא, מיליוני המובטלים, העלבון על מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הזעם על חוזה השלום המשפיל שנכפה על גרמניה אחרי המלחמה. רוב התיאוריות האלה נכונות, ובכל זאת - אין בהן תשובה שלמה, סופית. ייתכן שהמחזמר "קברט" מסביר הרבה.

אלון רון

אחרי שקרסה הרפובליקה, ההמשך היה כמעט אוטומטי: מלחמת העולם השנייה על עשרות מיליוני הרוגיה, השואה עם ששת המיליונים, חורבן גרמניה עד היסוד. נותרה השאלה: איך זה התחיל? וממילא: האם זה יכול לקרות בארץ אחרת? האם זה יכול לקרות אצלנו?

כשהעליתי את השאלה הזאת לראשונה בספר שכתבתי בימי משפט אייכמן, לפני 50 שנה, זה עורר כעס. מה? אצלנו? במדינת היהודים? זה בכלל לא עולה על הדעת! אבסורד!

לא עוד.

*

לרפובליקה הוויימארית לא חסרו מגינים. גם כאשר הנאצים עשו חיל בבחירות ונהפכו למפלגה חשובה - זו התקופה שהמחזמר מתרחש בה - היו בגרמניה כוחות אדירים, שאמורים היו לחסום את עלייתם לשלטון.

ב-1920 ניסה אדם ששמו וולפגנג קאפ לבצע הפיכה ולמוטט את הרפובליקה. האגודות המקצועיות האדירות הכריזו על שביתה כללית. זה הספיק. המדינה עמדה מלכת ומחוללי הפוטש ברחו על נפשם.

בראשית שנות ה-30, כאשר גבר האיום הנאצי, האמינו רבים שזה יקרה גם הפעם. האגודות המקצועיות היו עדיין בשיא כוחן ואם הן רק יכריזו על שביתה כללית, או אז היטלר ייעלם. אבל בשעת המבחן, שום שביתה לא הוכרזה, ומנהיגי האגודות היו אחוזי שיתוק. הם פחדו, ורבים מחברי האגודות כבר נהפכו בעצמם לנאצים.

זאת ועוד: בריוני פלוגות הסער בחולצות החומות לא היו לובשי המדים היחידים. לכל מפלגה גרמנית גדולה - הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, השמרנים - היה צבא פרטי, שלבש מדים והיה בעל מחסני נשק נסתרים. אך בבוא היום, אף אחד מהם לא נקף אצבע כדי להציל את הדמוקרטיה.

והיה גם הצבא. צבא מיוחד במינו, ממושמע ומאומן להפליא. חוזה השלום קבע שמותר לגרמניה להחזיק רק בצבא קטנטן של 100 אלף חיילים. כל אחד מחייליו היה מסוגל להיות קצין. אך כאשר ראשי הצבא חשבו על האפשרות לעצור את הנאצים ברגע האחרון, התברר שרבים מהחיילים והקצינים הזוטרים כבר היו לנאצים מושבעים.

ביום הדין, לא היה במדינה כמעט איש שהיה מוכן לקום ולהגן על הדמוקרטיה. כמעט אף אחד לא אהב אותה. כמעט אף אחד לא כיבד אותה. כמעט אף אחד לא הבין שהדמוקרטיה שומרת ומגינה עליו. כעבור כמה שנים, כאשר כבר נהרגו מיליוני גרמנים במדבריות השלג של רוסיה או מתחת להריסות הערים הגרמניות הבוערות, היה מאוחר לחשוב על כך. לרבבות אשר עונו במחנות הריכוז האיומים היה זמן להרהר ולהתחרט, אבל זה כבר לא עזר להם.

*

גם ליהודים שנשארו בגרמניה היה זמן לחשוב ולהתחרט. כאשר אבי החליט שעלינו לברוח, הוא היה בין המעטים שחשבו כך.

צופי "קברט" מזדעזעים כאשר שולץ, סוחר הירקות היהודי, מסרב לברוח גם אחרי שכבר ספג מכות רצח מידי אנשי פלוגות הסער. "אבל אני גרמני כמוהם!" הוא זועק, "לא יכול לקרות פה שום דבר!"

אני שמעתי את המלים האלה במו אוזני, יותר מפעם אחת, כאשר קרובי המשפחה שלי באו לשכנע את אבי להישאר בגרמניה. "איך זה עולה על דעתך? הרי אנחנו גרמנים! זוהי ארץ תרבות! אז היטלר ינאם כמה נאומים ויגרש כמה יהודים פולנים. בנו הוא לא ייגע!" יבורך אבי המנוח, שלא שעה להם. אנחנו הגענו לארץ כמה חודשים אחרי עליית הנאצים לשלטון. כל קרובי נעלמו בשואה.

ז'ראר אלון

הרומן בין היהודים לגרמנים החל לפני 300 שנה. זו היתה אהבה עמוקה, שדמתה לרומן שבין היהודים למוסלמים בספרד בתקופת "תור הזהב". מהפילוסוף משה מנדלסון עד למשורר היינריך היינה, מהמהפכן קרל מרקס עד למדינאי ולטר רתנאו, תרמו היהודים לתרבות הגרמנית בכל התחומים והושפעו עמוקות ממנה. תיאודור הרצל העריץ את גרמניה הקיסרית.

הנאצים לא הרגו רק את היהודים. הם רצחו גם את הצוענים, את ההומוסקסואלים, את הקומוניסטים והרבה-הרבה גרמנים טובים. אחרי נפילת הדמוקרטיה, לא היה מי שיגן על הקורבנות. השופטים כבר היו נאצים. המשטרה היתה נאצית. ועל עמותות להגנה על זכויות האדם לא היה אפשר אפילו לחלום.

*

כאשר הציג התיאטרון הקאמרי את "קברט" בפעם הראשונה, לפני הרבה שנים, זה היה סתם מחזמר היסטורי מבדר. כאשר הוא מציג אותו עכשיו, זה הרבה יותר: זו אמירה. אזהרה.

אי אפשר עוד להתעלם מהסכנה החמורה המאיימת על הרפובליקה הישראלית. הדמוקרטיה שלנו מתנדנדת מעוצמת המהלומות של הימין, הכולל יסודות שאי אפשר שלא לקרוא להם ניאו-פאשיסטיים. בית המשפט העצמאי, התקשורת, העמותות לזכויות האדם, ארגוני השלום, המיעוט הערבי - כולם עומדים מול התקפה יומיומית, זדונית ונחושה. ובחוץ כבר משתוללות באין מפריע פלוגות "תג מחיר" - בחסותם הסלחנית של מוסדות אכיפת החוק.

אלון רון

מי יגן על הדמוקרטיה שלנו? ברפובליקה הגרמנית היתה לפחות אשליה של כוחות נגדיים: הסתדרויות עובדים, המשטרה, הצבא. בארץ אין כלום - ההסתדרות אינה מתעניינת בדמוקרטיה, המחאה החברתית סירבה אף לחשוב על בעיות "פוליטיות" (ישמור האל!). בגרמניה היו מפלגות גדולות - סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים, דתיים. וכאן? אפס.

אם תקרוס הרפובליקה שלנו, שהקמנו בדם ובעמל כה רבים, מה יבוא אחריה? איש אינו מעז להעלות על דעתו משהו כמו הזוועה הנאצית. אך ישנן גם הדוגמאות של הפאשיזם האיטלקי והמשטר של פרנקו בספרד. כאשר שר אחד שלנו מחבק את העריצים של בלארוס ורוסיה, וכאשר חבר כנסת אחד מעלה על נס את ג'וזף מקארתי המתועב, וכאשר יש המשבחים את אוגוסטו פינושה, שידיו מגואלות בדם, ואף יש המתגעגעים לסטאלין - המבחר גדול ומחריד.

*

המסר החשוב ביותר של "קברט" הוא שבשנים המכריעות היה רוב הציבור הגרמני אדיש. הלכו למועדונים, נהנו, עסקו בעניינים האישיים.

האזרחית הטיפוסית במחזה היא פרוליין שניידר, בעלת הבית. לא אכפת לה מה קורה מסביב, היא רוצה רק לשרוד. היא מוכנה להתחתן עם יהודי, אך כשאומרים לה שזה מסוכן, היא מפנה לו גב. העיקר לא להתערב. לא לעסוק בפוליטיקה. מה לה ולמה שקורה לערבים - סליחה - ליהודים?

פרוליין שניידר לא הבינה שמי שבורח מהפוליטיקה, הפוליטיקה רודפת אחריו. כי הפוליטיקה היא החיים עצמם. רק מי שחי במשטר של דיכוי מבין זאת. כאשר אין דמוקרטיה, כאשר אין בית משפט בלתי תלוי, כאשר אין תקשורת חופשית, כאשר אין ארגונים אזרחיים - החיים אינם חיים.

די בהלשנה של שכן או של מתחרה מסחרי, כדי שהאזרח ימצא את עצמו במרתף העינויים של הגסטאפו או הק-ג-ב. די בהשמעת הערה בלתי זהירה על המנהיג כדי שהמשמיע יתעורר בשלוש בבוקר מנקישות בדלת. וכאשר בריון לובש מדים תוקף אותו ברחוב, איש לא יעז לחוש לעזרתו. השוטר יסתכל לכיוון אחר. וזה יכול לקרות לכל אזרח.

זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכן, זה יכול גם יכול.

בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל"קברט" כדי לזכור מה קרה שם - ואיך זה נגמר.

אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה "שלנו", שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו "להיות עם חופשי בארצנו" - מוטב לדאוג לכך היום.

רגע לפני הסערה

כריסטופר אישרווד

נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו; הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור.

"בסדר, אני יודע שננצח", הוא קורא בקוצר רוח, "אבל זה לא מספיק!" הוא הולם באגרופו בשולחן: "צריך להישפך דם!"

הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. "ברור, חמוד, ברור שיישפך", היא הומה בקולה המרגיע, "המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו".

(מתוך: כריסטופר אישרווד, "פרידה מברלין", תירגם מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות, 2007)

עוד כתבות בפרויקט: הדרך לצמרת של ולטר רתנאו | התיאולוגיה היהודית בוויימאר | על "ספר ברכט" של מטעם | למה "איש קטן, לאן?" לא הצליח בישראל | זכרונות התבגרות בוויימאר הגוססת | לכתוב מותחן עם סוף ידוע מראש | על תערוכת אקספרסיוניזם גרמני במוזיאון ת"א



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו