בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי היית, ר' יקותיאל מקוקליה

כתובת מצבה מאזור פאפוס שבקפריסין מספרת מעט על הניסיונות להתיישבות חקלאית יהודית באי, שנעשו במקביל להקמת המושבות הראשונות בארץ-ישראל

תגובות

לרוב הישראלים נקשרת ארץ-ישראל לקפריסין באמצעות מחנות הגירוש שהקימו הבריטים למעצר זמני של המעפילים. אך אלה היו רק קצה הסיפור של הזיקה היהודית לקפריסין בעת החדשה, ואף מהם לא נותרו יד או סימן בשטח.

לעומת זאת מצויים עדיין בקפריסין בית קברות זעיר על קו הגבול הנוכחי בין האזור היווני לטורקי, ולידו שרידי בתיה של המושבה מרגו, בית מוקף עצי דקל וושינגטוני בכפר קוקליה שבצד הטורקי, וכמה צאצאי יהודים. הם מעידים על הניסיון המשמעותי ביותר שנעשה על ידי חובבי ציון מאנגליה, ואחר כך על ידי פקידות יק"א, לקיים לא פחות משלושה יישובים חקלאיים של יהודים. סופם היה מעבר לארץ היעודה, ארץ-ישראל, בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים. על חלק מהאדמות הללו, ועל אחרות ליד לימסול, נטעו יזמים ארצישראליים מטעי הדרים רחבי ידיים, וגם מהם לא נותרו אלא שורות ברושים ושרידי מטעי הדר.

לפחות פעמיים נחשבה קפריסין מקלט בטוח לעם היהודי: בימיו של הרצל העלה הציוני-הגרמני דוד טריטש תוכנית ליישוב קפריסין בהסכמת ממשלת בריטניה, ובשנות השלושים היו שהגו ביישובם של רבבות פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה על אדמות יק"א במקומן של המושבות העבריות הנטושות בקפריסין. אכן, במשך שישים שנים ויותר, בין 1883 לשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, נעשו ניסיונות שונים להפוך את קפריסין לארץ היעודה, או לפחות, לקרש קפיצה לארץ-ישראל.

הראשון שבהם, והפחות מוכר, נעשה ממש במקביל לגל העלייה הראשונה לארץ, על ידי יהודים מרוסיה, מפולין ואחר כך מרומניה, בשנים 1883-1885, דווקא בקצהו המערבי של האי, לא הרחק מהעיר פאפוס, וליתר דיוק, בקרבת הכפר קוקליה - הוא פלאו-פאפוס כלומר פאפוס העתיקה.

ניסיון זה מקורו במצוקה הגדולה של פליטים יהודים ממזרח אירופה שהיטלטלו והגיעו עד לונדון, ונענו ליוזמתה של "הקרן להתיישבות בסוריה". הקרן הוקמה על ידי שלוחות של חברת מיסיון אנגליקנית, אשר ראתה בשיבת היהודים לציון תנאי מקדים לגאולה שתבוא לעולם ולשיבתו מחדש של ישוע. הדמות הבולטת שבהם היתה אליזבט פין, אלמנתו של הקונסול האנגלי הידוע בירושלים. חברה זו מצאה לה תומך בעל שיעור קומה בקרב היהודים, הרב נתן פרידלנד, ובנו מיכאל הועמד בראש הקבוצה. היא שמה פניה לחופי סוריה באוגוסט 1882, ממש במקביל לעלייתן על הקרקע של המושבות זכרון יעקב, ראש פינה וראשון לציון. בגלל היחס השלילי של השלטון העותמאני להגירת יהודים לארץ-ישראל נבחרו חופי לטקיה שבסוריה כיעד התיישבות אשר יכול להיחשב כ"ארץ-ישראל". אך גם שם לא התקבלו בזרועות פתוחות, ולאחר טלטלות ומחלות הועברו שתי קבוצות מתיישבים - באפריל וביולי 1883 - ללימסול אשר בקפריסין, ושוכנעו לנסות את מזלם על מדרונות הר אורידס שליד קוקליה/פאפוס.

בעת ההיא מלאו חמש שנים לאחיזה הבריטית בקפריסין, ומושלי האי עודדו הגירה והתיישבות של זרים על מנת להגדיל את משאביו הכלכליים ולזרז את פיתוחו. הם הקצו קרקעות לחברת ההתיישבות ששלחה את היהודים מלונדון - והחברה הבטיחה תשלום חודשי למשפחות, רכישת זרעים וכלי עבודה, וגם בניית בתי מגורים ומבני ציבור.

אך בתוך כמה חודשים טפחו המציאות ותנאי המקום על פניהם של המתיישבים ושל החברה ששלחה אותם למדרונות ההר השוממים כדי להכשיר במקום יישוב יהודי חקלאי. תנאי האקלים, הקרקע הקשה והטרשית, המרחק מהעיר הסמוכה, ואי-ההתאמה לעבודה החקלאית, הביאו למחלות ולעזיבה הדרגתית בתוך כמה חודשים, עד כי נותרו במקום מתי מעט. שאר המתיישבים הפליגו חזרה לארצות מוצאם, ללונדון או לאלכסנדריה שבמצרים ואפילו לארץ-ישראל.

קומץ של ארבע משפחות ניסה לאחוז באדמות אורידס עוד עונה אחת, ואף ראה ברכה חלקית בעמלו, אך קשיי היומיום והשריפה שכילתה לבסוף את רכושם הדל, שברה גם את רוחם של אלה. באביב 1886 עזבו את האי ליעד לא ידוע. ניסיון נוסף לרכוש קרקע ליד קוקליה - לא באתר אורידס כי אם בסמוך לכפר, וליישב עליה קבוצה של יהודים מרומניה - הסתיים גם הוא באכזבה. בחורף 1885 הגיעו כ-150 יהודים מרומניה לקוקליה, ובתוך שבועיים עזבו רובם. הנותרים ניסו את כוחם בחקלאות ובעבודות מזדמנות, אך כשלו גם הם כעבור כמה חודשים, ובנובמבר 1886 תמה פרשת הניסיונות להתיישב בקוקליה ובאורידס.

עם השנים נשתכח ניסיון ההתיישבות הזה ונעלם מספרי ההיסטוריה. רק קומץ מאמרים מחקריים עסק בו, ומעט מאמרים פופולריים טרחו להזכירו בשורות ספורות. היסודי מביניהם היה המאמר של ד"ר יעקב ניר (1999 ,Mentalities), ובו תיאור המאבק שניהלו קומץ המתיישבים הן בתנאים והן בחברת המיסיון

מתוך קריאה באחדים מהם מצאתי כי במוזיאון של קוקליה אמור להיות מונח לוח אבן שנמצא באזור ועליו חרותה כתובת המעידה על מותו של מתיישב יהודי. נזכר גם כי האבן הועברה לניקוסיה בשלב כלשהו. ניסיון ראשון לאתר אותה ב-1998 לא צלח, שכן המוזיאון עבר שיפוצים והאבן התגלגלה ככל הנראה ממוזיאון קוקליה למוזיאון הלאומי הקפריסאי בניקוסיה, ונדה בין השניים פעמים אחדות.

בקיץ האחרון, בעזרתה של אפתיחיה זכאריו ממחלקת העתיקות של קפריסין, נוצר קשר עם מנהלו הוותיק של המוזיאון בקוקליה, סיפורוס לוקאידס ורעייתו מארו. הם זכרו מיד את האבן, והזמינו אותי לראותה ולתעדה.

הכתובת קלה יחסית לפענוח אף כי אינה שלמה:

(לזכ?)רון עולם:

................ נקברו בזה

(?)דות יוצאי ירך ישראל

הזקן הנכבד ר' יקותיא(ל).

(נול)ד בפאלין המדינה נפ(טר)

...ה תרמ"ד ת נ צ (ב"ה)

מידות לוח האבן היו ככל הנראה 35 סנטימטר אורך ו-45 סנטימטר רוחב, לפי מדידת הפאות שנותרו וחישוב מקורב של האותיות החסרות והמרווחים הדרושים.

לשון החריתה אינה נטולת בעיות. דרוש מחקר בדבר זהותו של אותו ר' יקותיאל, ואולי אחרים שנקברו עמו או לידו, בדבר מקום הקבורה ובדבר עושי המצבה והניסוח המוזר שנבחר. על אלה אין בידינו עדויות, וגם עיון בארכיון המוזיאון לא העלה אלא את מידות האבן, פענוח הכתובת וקוד זיהוי מקומי שאין בו כדי לתת מענה לשאלות הכרוכות במצבה ובגלגוליה.

חורת הכתובת השתמש בלשון רבים: "נקברו". אמנם עיתון "המגיד" מיום 7.1.1884 מוסר מפי אחד המתיישבים כי "במשך שתי ירחים מתו שבעה נפשות מתוך מאה וששים ושלוש נפשות" - אך אין הוא מזכיר שמות של נפטרים, היכן נקברו והאם היה הדבר באזור ההתיישבות, או בעת הטלטלות מלטקיה ללימסול ומשם לפאפוס. המצבה מזכירה את ר' יקותיאל בלבד, כך שלא ברור אם מדובר בשם נוסף שהיה חקוק ונשבר עם הפאה הימנית של האבן. דומה שלכך אין די מקום על פי המידות של האותיות הקיימות, כך שייתכן כי נעשה שימוש בלשון רבים מחמת הכבוד והנימוס כלפי הנפטר, כנהוג בלשונות שונות.

יתר על כן: השימוש במונח "יוצאי ירך ישראל" מעלה גם הוא שאלה באשר למניין החקוקים באבן, ולגבי הטעות בציטוט הפסוק המקורי מספר שמות א, ה: "ויהי כל-נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים". האומנם טעות? או שמא הסתמכות על מקור שגוי?

לשאלה זו אין מענה, משום שלא נמצאו ככל הנראה מצבות אחרות מאותו המקום או הזמן, ומשום שכלל לא ברור היכן המצבה נעשתה. סוג האבן הוא גיר האופייני לסביבת קוקליה, ויש להניח כי אחד המתיישבים היה גם חרת באבן או בעל ניסיון בעשיית מצבות, אך מידע נוסף על כך עדיין לא נתגלה. החריתה עצמה מקצועית, חדה וברורה, ונשתיירה עמוק יחסית בלוח האבן, משמע לא עברה בליה חיצונית כתוצאה מלחות או טחב.

שאלת מקום הקבורה המקורי נדרשת עדיין לבירור נוסף גם היא. המתיישבים במורדות הר אורידס שהו רוב הזמן בכפר הסמוך קוקליה או בפאפוס הרחוקה יותר. בשני אתרים אלה אין ולא היה בית קברות יהודי בעת ההיא - ומותר לשער כי ר' יקותיאל ואולי מתים אחרים הובאו לקבורה בפאתי בית עלמין הנוצרי הסמוך של קוקליה. בית עלמין זה תיפקד עד השנים האחרונות, עת הוקצה שטח חדש לקבורה מדרום למוזיאון. המוזיאון, ששוכן בבית אחוזה מוקף חומה מימי הצלבנים, נהפך למשכן עתיקותיה של פאליאו-פאפוס ושל אתרים אחרים באי, והדעת נותנת שכאשר הוקם בשנות השלושים של המאה העשרים נמצא ראוי לאכסונה של מצבת ר' יקותיאל, אשר נתגלגלה בין שברי אבניו של בית העלמין העתיק בקוקליה.

כך או אחרת, סיפורה של ההתיישבות היהודית בקפריסין בעת החדשה צופן בחובו עלילות מרתקות נוספות, ההולכות ומתבררות במחקר המקיף ההולך ונשלם בימינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו