בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משמעת ומידה של חן חנפני

גאונותו של רוברטו בולניו באה לידי ביטוי ביכולתו לתת לכל אחד מדוברי הרומאן שלו, "בלשי פרא", קול וחיים משלו ובד בבד להתחמק ממתן קול ברור לגיבורים. כמו קוסם השולף יונים מתחת לכובעו, הוא מזמין את הקורא למשחק של רב-מג שהרבה קלפים בשרוולו

תגובות

בלשי הפרא, מאת רוברטו בולניו, תירגמו מספרדית משה רון ואדם רון בלומנטל, הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, 2011, 661 עמודים

"בלשי הפרא" מאת הסופר הצ'יליאני רוברטו בולניו, שחי רק חמישים שנה, נדד הרבה וכתב רומאנים גדולים בקצב מטורף, הוא חיבור פוליפוני אדיר ממדים, חדור אנרגיה סוחפת. הוא שואב את הקורא הנכון להתמסר אל עולם עצמאי בעל חוקים משל עצמו, עולם שבו המוזר הוא השגרתי והשגרתי - מוזר. זה יקום של משוררים, שבו השירה היא דבר נכסף והמשוררים הם בעלי מעמד.

הכוכב שגיבורי הרומאן מתגוררים בו ועצמאותו המדומה מגלמים את האגוצנטריות והנרקיסיזם המאפיינים את המשוררים באשר הם. ואין בזה גנאי אלא ציון עובדה. בניגוד לפרוזאיקונים, העוסקים אף הם במלים, יש למשוררים פנאי והם יכולים להרשות לעצמם לחיות את חייהם תוך כדי ציפייה, נדודים, ומחוץ לשגרה של חיי עבודה ומשפחה כדרך הבורגנים. הם מבלים בבתי קפה, מועדונים, מסיבות ובארים, נוסעים בעולם ומתפרנסים לעתים בדרך לא חוקית.

על כך כותב אחד מהם בהעידו על עצמו, כשהוא מבקר ביריד הספרים במדריד ביולי 1994: "הנה משהו על כבוד המשוררים. הייתי בן שבע-עשרה והיתה לי תשוקה שאין לעמוד בפניה להיות סופר. הכשרתי את עצמי. אבל לא ישבתי בחיבוק ידיים בזמן שהכשרתי את עצמי, כי הבנתי שאם אנהג כך לעולם לא אצליח. משמעת ומידה של חן חנפני, אלה המפתחות להגיע לאן שאתה רוצה להגיע. משמעת: לכתוב כל בוקר במשך לא פחות משש שעות. לכתוב כל בוקר ולתקן אחר הצהריים ולקרוא בלילות כאחוז דיבוק. חן, או חן חנפני: לבוא לבקר את הסופרים בבתיהם או לגשת אליהם בערבי ספרות ולומר לכל אחד מהם בדיוק את הדבר שהוא חפץ לשמוע" (עמ' 517).

מרקו אנטוניו פלאסיוס, שכתב את הקטע המצחיק והאירוני הזה, אינו היחיד הכותב מיריד הספרים במדריד 1994. העדויות האחרות אינן פחות אירוניות. אבל המשוררים יכולים להרשות לעצמם לחיות בלא משמעת ובלי להפעיל "חן חנפני". הם יכולים להתנגד - עדיין.

מבנה הספר מרתק ומקורי. יש בו שלושה חלקים. הראשון והשלישי הם המסגרת, הסוגרת את יקום הפרא הזה, ובהם דובר אחד, בעל קול ייחודי, הכותב יומן. בין הפתיחה לסיום יש תווך ובו כשישים דוברים בגוף ראשון, החוזרים ומופיעים בהזדמנויות שונות, או מופיעים באופן חד-פעמי, כך שבסך הכל יש בו כמאה סיפורים או עדויות, המרכיבות את גוף הרומאן-האפוס, המספר על תנועה ספרותית חדשנית המכונה "ראל-ויסרליזם", שהמפורסמים במשורריה הם ארטורו בלאנו ואוליסס לימה.

כל המשוררים בתנועה צעירים מאוד. חלקם מקסיקנים, חלקם צ'יליאנים. אחד הדוברים, המחשיב עצמו כמומחה העולמי היחיד לקבוצה זו, כותב ב-1996 באוניברסיטת פצ'וקה, במקסיקו, שהוא רוצה לכתוב עליהם ספר, והפרופסור המסויג שלו "שוכנע בסופו של דבר שלא יזיק לחקור היבטים מסוימים בשירתנו הפרועה ביותר במודרניות שלה". הוא מעיד כי אין עוד כמעט איש הזוכר אותם, שרבים מהם כבר מתו או נעלמו.

החבורה המתכוונת לחדש חידושים, מתנגדת לדרכו השמרנית בשירה של חתן פרס נובל, אוקטביו פאס. חנכה אותה במקסיקו הבירה דמות מסתורית ושמה ססריאה טינחרו, שאולי פירסמה שיר אחד, ומכל מקום נעלמה. בחלקו האחרון של הספר, שהוא המתעתע בכולם, יוצאים "בלשי הפרא" לחפש אחריה במדבר סונורה.

כמה מעודד לקרוא בין שאר העדויות את סיפור מזכירתו של אוקטביו פאס, המקבל מאות מכתבים ביום מכל רחבי אמריקה ואמריקה הלטינית ואפילו מאירופה, ולהיווכח כי למשורר היה מעמד במאה הקודמת. האם התופעה הזאת הצליחה לעבור למאה ה-21? האומנם נשמר מעמדו של המשורר? או שמא רק בארצות נחשלות וחסרות יציבות כמו מקסיקו ושאר ארצות אמריקה הלטינית זה אפשרי? אם נתבונן בארצות סביבנו, שמתרחשות בהן מהפכות מדיניות וחברתיות, לא נראה שיש משוררים הלוקחים בהן חלק. מעמד השירה פחת. המשוררים הם חלק מן הממסדים, ואף מבקשים תמיכה מן הממסד, למרות שאם יזכו בה לא יוכלו להתנגד לו או למתוח עליו ביקורת, ויזדקקו לאותו "חן חנפני", שהצעיר מיריד הספרים במדריד מדבר עליו.

מה שמייחד את גוף הרומאן הזה, התווך שלו, הוא שכל הדוברים הם עדים, דמויות משנה. סיפורם מביא עדות על הגיבורים, שלהם מעולם לא ניתן פתחון פה. גיבורי הספר האמיתיים - ארתורו בלאנו ואוליסס לימה - הם נוכחים-נפקדים בספר הזה, וכל המידע שמקבל עליהם הקורא הוא מדמויות המשנה, שכולן מדברות בגוף ראשון, ומספרות סיפור עצמאי. מידע אחר מתקבל מן היומן שכותב הצעיר הצ'יליאני המגיע למקסיקו הבירה ומחפש משוררים כדי להשתייך לחבורה. הוא מבקש לפגוש את בלאנו ולימה, שהם הבולטים בחבורת ה"ראל-ויסרליסטים" והם למעשה הבבואות של רוברטו בולניו וידידו הקרוב מריו סנטיאגו, הנודדים ממקום למקום.

כך נמצא אותם בין השאר בתל-אביב, או בעיירות ובכפרים בצרפת, במדריד ובברצלונה, אך בעיקר במקסיקו הבירה. הם מתוארים כסוחרי סמים, וכחברים הבולטים ביותר בתנועה הספרותית שהקימה אותה אשה מסתורית - ססריאה טינחרו - מזכירתו של אחד הדוברים, המצטייר כנציג בולט של הממסד החוץ-אמנותי, ליד ארמון האינקוויזיציה במקסיקו הבירה.

שיאו של הספר הוא הרגע שבו מתיישב אוליסס לימה ליד דון אוקטביו פאס, חתן פרס נובל היחיד של מקסיקו, ומוצג כמשורר ראל-ויסרליסט. פאס מנסה להיזכר מי היו הראל-ויסרליסטים, ואומר: "זו לא היתה חבורת המשוררים של ססריאה טינחרו?"

אוליסס לימה עונה: "כן, כך נקראה החבורה של ססריאה טינחרו".

כשהמזכירה שואלת את המשורר הגדול אם הכיר את החבורה, הוא אומר: "איך יכולתי, הייתי בקושי בן עשר. הם פעלו בסביבות 1924".

העדות של מזכירתו של פאס ניתנת ב-1995, שלוש שנים קודם מותו של המשורר. היומן של המשורר הצעיר המגיע מצ'ילה נכתב ב-1975, העדויות נמסרות בזמן הווה בין השנים 1976-1996. בולניו מתעתע בקורא כשהוא נותן את התשובה הזאת מפי אוקטביו פאס. באיזשהו אופן זיעזעה אותי התשובה הזאת. האם פאס סנילי? האם הוא מתבדח? האם הוא לועג או אירוני? או שמא פשוט לא הכיר אותם. ואולי רצה לומר בכך שמה לו ולהם שיצאו נגדו.

ומה משמעות הסיפור של המזכירה קלרה קבסה? מה הוא בא לומר? שהמשורר הגדול בעל המעמד, המקבל מכתבים ממעריצים מכל העולם, אינו מתעניין כלל במה שנעשה סביבו? שהוא מנותק מן העולם הספרותי המתפתח סביבו ואולי סביב שירתו? האם הוא בא להצביע על השניות שבדמויות המשוררים? מצד אחד הם מתקבצים לחבורות עם מגמה מוצהרת, מבלים יחדיו, מתווכחים, ומצד שני הם מעוניינים אך ורק בעצמם.

עלצתי בהגיעי עם ארתורו בלנו ואוליסס לימה לישראל. מצאתי עניין מיוחד בעדותו של נורמן בולסמן, היושב על ספסל בפארק אדית וולפסון בתל-אביב: ""אני יהודי, יהודי מקסיקני, ואני מכיר את ההיסטוריה של שני עמי. נדמה לי שזה כבר מסביר הכל. איני מנסה להצטדק. אני מנסה רק לספר סיפור ואולי להבין את מניעיו הנסתרים, אלו שלא ראיתי בזמנו ושמעיקים עלי כעת. עם זאת הסיפור שלי לא יהיה לכיד כמו שהייתי רוצה. ותפקידי בו ינוע, כמו גרגר אבק, בין בהירות לאפלה, בין צחוק לדמע, בדיוק כמו בטלנובלה מקסיקנית או במלודרמה יידית".

נורמן בולסמן מאפיין את כל הרומאן הענקי הזה במשפטיו הקצרים המדויקים: הסיפור אינו לכיד. הוא רק כגרגר אבק. והוא נע בין בהירות לאפלה ובין צחוק לדמע.

"בלשי הפרא" אינו ניתן למיצוי. אף שהקורא מקבל כמאה עדויות על גיבוריו, הם נותרים חמקמקים ולא ברורים. אין ספק שבולניו מתאר דרכם את הביוגרפיה שלו, אבל הוא גם מתחמק מכל דיבור ברור. הגאונות שלו באה לידי ביטוי ביכולת שלו לתת לכל אחד מדוברי הספר קול וחיים משלו ובד בבד להתחמק ממתן קול ברור לגיבורים שלו, אוליסס לימה וארתורו בלאנו, והמסתורית ססריאה טינחרו.

בולניו מתעתע בקורא עד הסוף, הוא כמו קוסם השולף יונים מתחת לכובעו, והוא מזמין את הקורא למשחק של רב-מג שהרבה קלפים בשרוולו. זה משחק שופע אנרגיה, מלא חיים וסוחף. אבל צריך להיות נכון לשחק אותו. אותי הוא הקסים. שיחקתי עם בולניו את המשחק בתשוקה ובהתלהבות. מצאתי עניין במיוחד בסיפור של אדית אוסטר ממאי 1990, היושבת על ספסל ברחוב במקסיקו הבירה. אנחנו תמיד קרובים אצל עצמנו, האין זאת? שאלתי את עצמי אם אינה קרובת משפחה של ראש העיר ירושלים לשעבר ואם אין סיפורה פסטיש על יצירתו של פול אוסטר.

הספר עתיר חיים, עשיר בפרטים, לא ניתן למיצוי. מערב מציאות ודמיון בלי כל גבולות. קראתי את הספר לאט כי לא רציתי לצאת מן העולם שהוא פורש, העולם המתעתע והמוזר, שבו פגשתי שישים אנשים המספרים את סיפור חייהם בהפניה לגיבורים הנפקדים ממנו, עולם שאין בו שום יציבות, עולם ששום דבר בו אינו בטוח, ואשר מתחתיו רוחשת לבה של אי שקט מתמיד, חרדה שהסיפורים מנסים כביכול להסתיר.

האם רצה בולניו לכתוב ב"בלשי הפרא" שלו את "יוליסס" של המאה ה-21? איזו שאלה טיפשית. הלא הספר נכתב במאה העשרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו