מדליית זהב לשירה אפית


בייג'ין, לונדון או ריו דה ז'ניירו. אולימפיאדה זה לא רק ספורט, יש לה קשר הדוק לספרות
 למרות שזה לא נראה כך במבט ראשון

טוני פרוטט, ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טוני פרוטט, ניו יורק טיימס

אוהדי הספורט אינם ידועים דווקא בטעמם הספרותי, ולהיטותם להגיגים מלאי רגש פחותה בהשוואה ללהט שממלאים אותם שירי איצטדיונים אפופים באדי בירה. לכן, ייתכן שהעוקבים אחר המשחקים האולימפיים יחושו בלבול בשל שיגשוגה הפתאומי של השירה הקשורה למשחקים לאולימפיאדה בלונדון, שתיפתח מחרתיים.


בחודש שעבר נאספו בלונדון משוררים, שבאו מכל רחבי העולם וקראו שירה ב–50 שפות בפסטיבל בשם "שירת פרנאסוס". 100 אלף עותקים מיצירותיהם הושלכו ממסוק על המקום שבו התכנסו המשוררים ליד נהר התמזה. בפרויקט שירתי אחר, בשם "העולם הכתוב", שישדר בכל יום הבי־בי־סי, יוקרא שיר מכל אחת מ–204 המדינות המשתתפות במשחקים האולימפיים. בנוסף לכך, נחרתו חרוזי שירה על לוחות אבן, מתכת ועץ שהוצבו במקומות בולטים בפארק האולימפי כדי להוסיף בינה ודעת לספורטאים ולצופים כאחד.


למרות הניגוד לכאורה שבין שירה לספורט, היחסים ביניהם - בכל הקשור למשחקים האולימפיים - קיימים עוד מראשיתם: ביוון העתיקה היו הארועים הספרותיים חלק בלתי נפרד מתחרויות הספורט, וסופרים ומשוררים לבושים זכו לתשואות הקהל בדיוק כמו הספורטאים העירומים שטופפו ביהירות בזירה, כשגופם מבהיק משמן הזית שנמשחו בו.


יוסיין בולט מנצח בגמר הריצה ל 200- מטר באולימפיאדת בייג'ין. גם ריצה היא שירה, בתנועהצילום: רויטרס

הצופים שמילאו את מקדש זאוס ביקשו לעצמם שלמות בגוף ובנפש. הספורטאים המנצחים הטילו על משוררים גדולים כמו פינדרוס לחבר שירי תהילה לניצחונותיהם, ושירים אלה נקראו במסיבות מפוארות על ידי מקהלות נערים ‏(מארגני טקסי הפתיחה העכשוויים, עם כוכבי הפופ שלהם, יכולים רק לחוש רגשי נחיתות נוכח האווירה התרבותית המעודנת ששררה במסיבות האלה‏). פילוסופים והיסטוריונים הציגו את מחקריהם ואת הגילויים החדשים שלהם, ומשוררים פחות ידועים הקימו ביתנים משלהם או נשאו נאומים מעל דוכנים מאולתרים.


כשהרודן הסיציליאני דיוניסוס קרא 384 שירים שרמתם היתה נמוכה, אוהדי הספורט הזועמים היכו אותו והרסו את אוהלו. באירועי ספורט יווניים אחרים, כמו אלה שנערכו בדלפי והוקדשו לאפולו - אל השירה והמוסיקה - התחרות העיקרית היתה בקריאת שירים, בנגינה על לירה ‏(נבל קדום‏) ובמחול קבוצתי.


אך גם במשך רוב המאה ה–20 נכללה השירה כתחרות רשמית במשחקים האולימפיים, והמנצחים אפילו זכו במדליות. איש החזון שחידש את המשחקים האולימפיים במתכונתם המודרניים, הברון פייר דה קוברטן, דרש שתחרויות אמנותיות בסגנון יווני יתקיימו לצד תחרויות הספורט. חלומו התגשם ב–1912 במשחקים האולימפיים בשטוקהולם, שבהם הספרות, המוסיקה, הציור, הפיסול ואפילו האדריכלות היו חלק מהתחרויות האולימפיות במסגרת "פנטאתלון המוזות", שבו כל יצירה שהוגשה לתחרות היתה אמורה "לקבל השראה ישירה מאידאת הספורט".


במשך שבע אולימפיאדות, לצד המדליות שניתנו לאצנים, מרימי משקולות ומתאבקים, הוענקו גם מדליות של זהב, כסף וארד לאנשי רוח - כמעט תמיד משוררים. ענף הספרות הכללית הורחב באולימפיאדות של 1928, 1936 ו–1948 וכלל מקצים מיוחדים לשירה אפית ולירית.


דה קוברטן עצמו לא טמן את ידו בצלחת. הוא קיבל ב–1912 את מדליית הזהב הראשונה על "שיר הלל לספורט", שאותו הריץ בשני שמות בדויים, אחד של מתמודד צרפתי והשני של מתמודד גרמני. שלא במפתיע הוא נכתב בסגנון מליצי המזכיר את האידיאל הקלאסי: "הו, ספורט, אתה היופי!... הו, ספורט, אתה הצדק!... הו, ספורט, אתה האושר! הגוף נרעד מקורת רוח כשנשמעת קריאתך".


ואולם, עד מהרה התעוררו חילוקי דעות בנוגע להכללת השירה בתחרויות האולימפיות, ונשמעו קריאות מחאה מצד אינטלקטואלים תחרותיים במיוחד. כבר ב–1912 טענה האקדמיה השוודית למדעים שספורט אינו צריך להיות נושא יחיד לתחרויות פנטאתלון המוזות, והכריזה כי "נעדרת מהן לחלוטין תחושת מטרה משמעותית", כך מספר ההיסטוריון ריצ'רד סטנטון בספרו "תחרויות האמנויות האולימפיות הנשכחות". לדברי המבקרים, גם הכלל שהמתחרים חייבים להיות חובבנים בתחומם הוא מגוחך כשמחילים אותו על האמנות, מאחר שרק אמנים רציניים ראויים להיכלל בתחרויות.


ואכן, רוב הסופרים המפורסמים של התקופה התרחקו מפנטאתלון המוזות, וכתוצאה מכך קיבלה התחרות גוון פשוט ושולי. ואיך היה יכול לקרות אחרת כשמדליית הזהב לשירה, למשל, ניתנה באולימפיאדת פאריס של 1924 למישהו בשם גאו־שארל, שמו הספרותי של שארל לואי פרוספר גיו על "משחקים אולימפיים", שיר הלל למקצועות הטלת פטיש וריצה? ‏("הרצים כורעים, פרחים מתוחים... / יריה: מלה אלימה! / אך פתאום / מתארכים הצווארים קדימה / כמו גבעולים / פנים חיוורים כמו תפוחים / גנובים, / שיניים ולסתות נחפזות לחלל"‏). כיום, המשורר הזה כמעט שאינו ידוע מחוץ לעיר הולדתו גרנובל, שבה קיים לכבודו מוזיאון קטן המהלל אותו כ"חלוץ באמנות הספורט".


המשורר המפורסם היחיד שניסה את מזלו באולימפיאדה היה גבּריאֵלֶה ד'אנונציו, המשורר הפרוטו־פאשיסט האיטלקי, שניגש לתחרות ב–1912 אך נדחה ללא גינוני טקס רבים. המחזאי תורנטון ויילדר היה לעומת זאת אחד השופטים במשחקים שנערכו ב–1932 בלוס אנג'לס, ובחר בשיר הלל לטיפוס הרים.


רבים מהשירים שנכתבו לשבע האולימפיאדות האלה נעלמו, וכעת אנחנו מכירים רק את כותרתם. היסטוריונים של הספורט מחפשים לשווא, למשל, את "הנחיות פרש לאהובתו" המעניין מאת המשורר הגרמני רודולף בינדינג, שקיבל עליו מדליית כסף ב–1928 באמסטרדם. בכמה מהמקרים השיכחה מוצדקת - התחרויות באמנות במשחקים האולימפיים של ברלין 1936 נערכו בהשגחתו הקפדנית של יוזף גבלס, והפאשיסטים חגגו לאחר שהגרמנים והאיטלקים לקחו את כל המדליות על השירה הלירית.


כיום, אוהבי השירה והספורט צריכים להסתפק בהרהורים על השורדים הבודדים, כמו "עץ הדפנה של הלאס" של אלה מריה טיני מפינלנד, שקיבלה מדליית זהב במשחקים שנערכו בלונדון ב–1948: "הדפנה של הֵלאס,/ העץ המהולל ביותר,/ עיני הרוח ודאי סונוורו/ מהתבוננות בכתרך הנעלה"


אלה היו פרפוריה האחרונים של השירה האולימפית הרשמית. המארגנים התחילו לפקפק באיכות היצירות שניגשו לתחרות, והפער בין השירים האלה על הספורט לבין השירה המודרנית הכללית הלך והתרחב. בנוסף לסוגיית החובבנות, אחד המארגנים שיער כי "אין מספיק אמנים שיש להם קשר עם עולם הספורט או שמתאפשר להם ללמוד את יופיו של הגוף האנושי בהיותו בתנועה". ב–1952, בהלסינקי, בוטלו אפוא - ללא פרסום רב - התחרויות בספרות ושאר תחרויות האמנות.


כיום, אולי מרוב מבוכה, הוועדה האולימפית הבינלאומית אינה כוללת אף אחת מהתוצאות בענף השירה ברשומות שלה. ואולם, האם אפשר שנוכחותה התמידית של השירה בלונדון הקיץ תעורר קריאה חדשה לחידוש "פנטאתלון המוזות"? בסופו של דבר, הדרישה שהמתחרים לא יהיו מקצוענים בוטלה כבר בשנות ה–80.


שאלה מטרידה יותר היא אם השירים שנקראים עתה ברחבי לונדון, יעמדו במבחן הזמן. כפי שהוכיח פנטאתלון המוזות, הקשר שמשורר מקיים עם עולם הספורט, אפילו באירוע תובעני כמו המשחקים האולימפיים, אינו ערובה לתהילת נצח. היוונים הקדמונים היו בוודאי חשים אהדה לכך, משום שרבים ממשוררי האולימפיאדות המפורסמים ביותר כמעט שאינם ידועים אפילו לקלאסיקון המלומד ביותר. שוחרי התרבות אולי יתנחמו בעובדה שהספורטאים היוונים הגדולים, שהיו מפורסמים יותר מכוכבי הכדורגל של היום ושלפעמים אף הפכו לאלים אחרי מותם, הם כיום אלמונים באותה מידה.


ברור שתהילה בת חלוף היא נושא שבו עוסקים משוררים זה זמן רב. השנה, במשחקים האולימפיים, החליטה ועדה של מומחים לשירה לעטר את הכפר האולימפי בלונדון בשורה מתוך השיר "יוליסס" מאת אלפרד לורד טניסון, המבטאת את הנחישות חשוקת השפתיים של הנווד העתיק: "לשאוף, לחפש, למצוא ולא לוותר".


ייתכן שמתאימים יותר לאווירה הם דבריו של אכילס, התוהה על גחמות הסלבריטאות ב"איליאדה" של הומרוס המבקש את התהילה שלו עתה ברגע זה ולא לאחר מותו או כפי שכתבה אמילי דיקינסון בעליצות: "הפרסום הוא דבורה. / יש לו שיר, / יש לו עוקץ./ אה, ויש לו גם כנפיים".

הסופר טוני פרוטט כתב את הספר "האולימפיאדות העירומות: סיפורם של המשחקים בעידן הקדום"


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ