שלומית כהן־אסיף
שלומית כהן־אסיף

האורות בבתים של אחרים


קיארה גמברלה. מאיטלקית: יערית טאובר. הוצאת כתר, 328 עמ', 94 שקלים


נתחיל מהסוף: הספר הזה ממאן להיסגר. הוא ממשיך להישאר פתוח גם בתום הקריאה.


ועידת יהדות ישראל והעולם

"כולנו חיים בחוסר ידיעה לגבי משהו שקשור אלינו", כותבת הסופרת האיטלקייה קיארה גמברלה. חוסר ידיעה זה מלווה לא רק את גיבורי הרומן, אלא גם את הקוראים. בטווח העמודים בין הפרולוג לאפילוג נפרש לפניהם סיפורה הטרגי של הילדה מנדורלה ‏(שקד באיטלקית‏), יתומה בת שש, שאמה נהרגה בתאונת דרכים והשאירה לה בירושה מכתב שכתבה לה ביום לידתה ובו איחולים, משאלות ועצות. במכתב זה מגלה האם לבתה מי מהגברים המתגוררים בבניין הוא אביה.


חמש קומות מגורים לבניין, בכל קומה מתגורר אב פוטנציאלי, ומעל קומות אלה עוד קומה: חדר הכביסה, הלוא הוא "החדר המקולל", שם הרתה האם לאב, "אולי מתוך שעמום, אולי מתוך סקרנות".


באסיפה מאולתרת לפני הלוויית האם מקבלים הדיירים החלטה גורלית: לא לבצע בדיקת אבהות ולגדל את מנדורלה ביחד, "כאילו היא הבת של כולנו". הם מבטיחים לעשות זאת בזהירות ובטבעיות. והקוראים אינם יודעים אם אימוץ משותף זה נובע מחמלה על היתומה הטרייה או מאנוכיות מהולה בפחד.


כל בית ואורחותיו, כל בית הוא עולם אחר. "חמישה בתים, חמישה אבות, חיים אחרים ושיחות אחרות". הילדה ישנה במיטות שונות: "פעם צרה מדי ופעם רחבה מדי". בבתים אלה היא גדלה ומתבגרת עם מסכת סודות ושקרים, אבל כידוע, מילדים אי אפשר להסתיר דבר.


עלילת הרומן מנתרת בין עבר־הווה־עתיד. היא נעה בקצב משתנה בין הישרדות להתרסקות. מנדורלה הילדה היתה משוכנעת שאביה הוא אסטרונאוט שמתהלך על הירח והיא חיכתה שיגלוש אליה מן השמים; לימים, ראתה בכל אחד מן הגברים בבניין אבא אפשרי; כמתבגרת ראתה בכל גבר ברחוב אבא. שלא לדבר על הילדים בבניין, שהיא ידעה היטב שכל אחד מהם יכול היה להיות אחיה או אחותה. ובל נשכח: לפנינו סיפור שנכתב בתקופה שבה התא המשפחתי המוכר מתפורר ונושא אופי אחר. והקוראים מתקשים לנחש אם הסופרת מבקרת את התא החדש או רואה בו תהליך טבעי של התפתחות החברה והאדם. היא, על כל פנים, אינה נוקטת עמדה בסוגיה זו.


במשך הקריאה מתוודעים לגלריה של דמויות: ילדים ומבוגרים, שמרביתם סובלים מחרדת נטישה ומבדידות. באיפוק ובהומור מתארת המחברת איך לידיה, שדרנית רדיו שמתגוררת בבניין, שבה אל הבית טעונה חוויות ובעלה קצר הרוח מתעלם מסיפוריה והיא נאלצת לשוחח עם הכלב, שגם הוא, כיאה לבעליו, סובל מחרדת נטישה. אט־אט מגלה מנדורלה שלא תמיד האור בבתים של אחרים הוא אור. גם האור יודע לשקר ולהטעות. היא מנסה למצוא נקודות אור בתוך החושך, ורק לעתים רחוקות היא מצליחה בכך.


יש משהו מכמיר לב בסיפור הזה על ילדה שגנבו לה את האבא, ובדרך נבזית וכואבת מוטח הסוד בפניה. בינה לבינה היא מנהלת בלילות שיחות עם האם שאיננה, ושואלת אותה שאלות שגם החיים אינם יודעים להשיב עליהן.


זהו ספרה הראשון של קיארה גמברלה, ילידת 1977, שמתורגם לעברית. כתיבתה מלמדת על הבנתה העמוקה בנפש האדם, ולא רק בנפש גיבוריה. היא לוכדת רגעים ומצבים, מנערת את הקוראים ונוגעת בשאלות מהותיות על אמהוּת, אבהות, חברות ואהבה. באמנות וברגישות היא מבודדת מדי פעם בפעם את הרהורי הגיבורים במשפטי מחץ הראויים הן לציטוט והן כצידה לדרך.


למשל: "העולם מלא בעוולות, אבל ככל שתקדים לזהות אותן, תקדים גם להתמודד אתן"; או "למי שיש אבא לא מושלם יש יותר מזל מאשר למי שאין לו אבא מושלם"; על החברוּת, שיש לה פנים רבות ברומן הזה, נכתב: ש"היא לא כמו אהבה. אין לה תאריך תפוגה. היא צריכה להימשך כל החיים"; ואילו האהבה "היא נגמרת כששוכחים אותה".


אחד מהדברים הנפלאים בספר, שזכה לתרגום קולח ונהיר של יערית טאובר, הוא השירים שכותבת מנדורלה ברגעי מצוקה ואובדן ‏(האם זה בעקבות האם שחלמה להיות משוררת, כפי שציינה במכתב?‏) - שירים מנחמים שמפוזרים לאורך העלילה. הפתיחה שלהם חוזרת ומהדהדת כמו מנטרה, שכולה פנייה ישירה קורעת לב: "בוא נתחלף", "בואו נתחלף", כותבת הילדה שמתעקשת להחליף זהות ולהיות משהו אחר ‏(לא מישהו אחר‏). בשורות שיריות קצרות היא בוחרת לפנות דווקא לחפצים מוחשיים: עגילים, כרזה, מלתחה, ספר אלגברה, וילון ועוד.


בשיר האחרון של הרומן, כאקורד סיום היא רוצה להיות דנ"א. "הו דנ"א! / בוא נתחלף!/ אני אהיה אתה/ ואתה תוותר עלי".


לא אופתע אם במאי איטלקי שיש לו שם ארוך יחליט להפוך את הרומן לסרט, התסריט כבר נכתב בספר הנפלא הזה.


 וספר איטלקי נוסף לטיסה חזרה:


"אני הורג", ג'ורג'ו פאלטי. מאיטלקית: מורן אטיאס. הוצאת מודן


Le Luci Nelle Case Deglialtri \ Chiara Gamberale


שלומית כהן־אסיף היא סופרת לילדים ונוער. זוכת פרס ביאליק ל–2011


הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ