דביר צור
דביר צור

פסגת השטן


דאון מאייר. תירגמה מאנגלית: 
נעה בן־פורת. הוצאת אריה ניר, 368 עמ', 98 שקלים


תחילתו של הספר "פסגת השטן" בווידוי. כריסטין ון רויאן מגיעה לטקס שנערך בכנסייה בפרובינציית המדינה החופשית של דרום אפריקה. יום לאחר מכן היא מתייצבת בלשכתו של הכומר המקומי, ומתוודה על חטאיה. זוהי נקודת הפתיחה של המותחן שכתב דאון מאייר, סדק הצצה אל דרום אפריקה של שנות ה–2000: ארץ של פשיעה מתפרצת ‏(אם כי פחותה מזו של שנים עברו‏), של מתחים גזעיים סמויים וגלויים, של חיפוש מתמשך אחר זהות חדשה ושל עבר, שממשיך לכפות את עצמו על ההווה למרות כל הניסיונות להמשיך הלאה.


שם אחד שב וחוזר לאורך הספר: ארטמיס. אלת הציד מהמיתולוגיה היוונית מופיעה בשנת 2005 בדרום אפריקה, בגוף זכרי, בעור שחור, ועונה לשם תוּבֶּלֶה מפיאיפלי. ארטמיס הדרום־אפריקאי חמוש בחנית שהופכת בידיו לכלי הרג יעיל וקטלני; קורבנותיו הם פושעים, כאלה שפגעו בילדים וחמקו מהמשטרה החבוטה וממערכת החוק הרשלנית. הוא חש ש"הוא לוחם, ובארץ הזאת עדיין מתחוללת מלחמה... חייל שעמד פנים אל פנים מול אנס הילדה וחש את חדוות הקרב מציפה את גופו. זה היה המעשה הנכון".


קייפטאון. עיר שלא הניחה את העבר מאחוריהצילום:    שרון סינדל-פורנס

למערכה מצטרף בֶּני חריסל, בלש משטרה, שנאבק גם בפשיעה וגם באלכוהוליזם הפרטי שלו. חריסל מבקש לתפוס את ארטמיס־תובּלה שעושה דין לעצמו וזוכה לאהדה רבה בקרב הקהל ואף בקרב שוטרים. בדרכו, נתקל חריסל בכריסטין ון רויאן, זונה שמבקשת להגן על בתה מפני סוחר סמים דרום אמריקאי, ומשתמש בה ככלי למאבקו בפשיעה וכחבל שיציל אותו מים ההרס העצמי שמקיף אותו.


התמהיל הנפיץ ממילא מגיע לנקודת רתיחה כשאל המרדף מצטרפות עיתונות צמאת כותרות וצמרת משטרתית אובדת עצות, כיאה לספר שמשתמש היטב בכללי סוגת המותחנים. יותר מזה, מאייר מייצר מעגל קסמים: לאחר הווידוי שפותח את הספר ‏(ובעצם הרבה לפניו, שהרי הווידוי נמסר לאחר שהמעשה תם ונשלם‏), מגיע רצח. בעקבותיו מגיעה המשטרה. בעקבות המשטרה מגיע הכישלון שמניע את תובלה־ארטמיס, שגורם למוות שמביא את המשטרה, וחוזר חלילה.


בין אלה נחשפים הקוראים לחלק מתושבי המדינה, לבעיות המאפיינות אותה כיום ולסוגיות הבסיסיות שמטרידות אותה גם לאחר שנראה שדרום אפריקה הניחה את העבר מאחוריה. שלושת הגיבורים של "פסגת השטן" ניחנים בפגמים בולטים. הם מחפשים שלווה בארץ שסועה ומורכבת, אותה ארץ שב–1995 הקימה את "ועדת האמת והפיוס" בניסיון ליצור מציאות חדשה לאחר שנים של אפרטהייד.


בדומה לוועדה, שפעמים רבות האזינה לווידויים של פושעים לשעבר בבתי משפט אך גם בכנסיות, כך גם דבריה של כריסטין ון רויאן באוזני הכומר מצביעים על אפשרות של מחילה. ואולם, הווידוי והמחילה בסופו של דבר מסתירים מאחוריהם רצון עמוק בתשובה, שלא בא על סיפוקו, לפחות בעיני מאייר.


כנגד האפשרות שמקופלת בווידויה של כריסטין עומדת האפשרות של נקמה, בגילומו של תובלה, ששירת בעבר כמחסל ביחידה סודית. תובלה מפיאיפלי לא הורג את הפושעים סתם כך: הוא נוקם את מות בנו, שנרצח בידי שני פושעים, שנתפסו אך נמלטו מידי המשטרה. ובני חריסל, האלכוהוליסט־השוטר שמנסה להדביק בחזרה את שברי חייו מבעד לאדי הברנדי, נאלץ לבחור אם ללכת בדרך "ועדת האמת והפיוס" או בדרך הנקמה; אם ללכת בעקבות האפשרות של דין וצדק מנהליים, או שמא להצהיר שיש חטאים חמורים שאין עליהם סליחה, אין מחילה ואין כפרה מדינית, אלא רק עשיית דין אישי.


הסליחה הפרטית והנקמה הזועמת מקבלות משנה תוקף ונהפכות לכלי חרס שבריריים שמכילים את תמצית הכאב של דרום אפריקה כולה. שאלת הנקמה לעומת הווידוי מתחזקת כשמאייר הסופר מוסיף יסוד חשוב: ההתמקדות דווקא בתרבות של דוברי האפריקאנס, תרבותם של בני המתיישבים הלבנים שהגיעו מהולנד, גרמניה וצרפת במאות ה–17 וה–18, ניגפו בפני האימפריאליזם הבריטי במלחמת הבורים, והפכו עם הזמן לחסידיו הקיצוניים ביותר של משטר האפרטהייד. מאייר עצמו כותב באפריקאנס. גלריית הדמויות שלו כוללת גזענים מובהקים, כאלה שהצליחו להסוות את שנאת השחורים שלהם היטב, אבל גם כאלה שמכירים בשאריות השנאה, בתאוות הנקם של הלבנים והשחורים כאחד ומבקשים ללכת בין הטיפות, בדרך כלל ללא הצלחה יתרה.


למרות האמיתות והפיוסים, דרום אפריקה של מאייר היא מקום שבו הצלקות ממשיכות להשפיע על רקמת החיים של ההווה. ארטמיס שלו אינה רק נקמת דם עטופה בגוף קשוח ומאומן היטב, אלא גם משל על החיים שאחרי האובדן. הטראומה לדידו ממשיכה לפעפע להוויית האנשים גם שנים לאחר שלכאורה תמה וחלפה, לאחר שהסליחה והכפרה תפסו את מקומן.


"פסגת השטן" לא פוסח גם על שאלות של העדפה מתקנת ושל היחסים בין הלבנים, השחורים וה"צבעונים", אלה שנולדו למשפחות מעורבות ונהפכו לקבוצה נפרדת מבחינה תרבותית ואתנית במשך שנות האפרטהייד. כשאחד מעמיתיו האפריקנרים של חריסל מכנה אנשים שחורים "ירוקים", חריסל אומר לו: "ירוקים? רק גזענים אומרים דברים כאלה". אך השוטר מתגונן מיד ואומר "אין בי אפילו שמץ של גזענות".


הדברים האלה חושפים את השקר שמאחורי האמת והפיוס. הקרנת השבר הדרום אפריקאי על הגיבורים של "פסגת השטן" מייצרת מצב שבו כחש ושקר מלווים את קיומם. הם מטביעים עצמם בהצדקות עצמיות שמחזקות שוב ושוב את העוול. ארטמיס הופכת כך מאלה אולימפית לאדם כבוי, שמבין שהוא עושה טעות, אך לא יכול לעצור. שליחי הצדק של הספר הם אנשים חוטאים, שמשקרים לעצמם ולסביבתם שוב ושוב. אפילו הווידוי מלווה בשוחד.


דרום אפריקה שמאייר מתאר כיסתה את פצעיה בתחבושות, אך הדם ממשיך לזרום, מצרף אליו עוד ועוד קורבנות שסובלים מתוצאותיו המאוחרות של האפרטהייד, משטניות חסרת תכלית שהותירה חותם על עבר, על הווה ועל העתיד.


 וספר דרום־אפריקאי נוסף לטיסה חזרה:


"הקפות ביער", דלין מתיה. מאנגלית: אמציה פורת. הוצאת עם עובד


Devil's Peak \ Deon Meyer


ספרו של דביר צור "הפרדס של רג'ינה" ראה אור בהוצאת בבל


הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ