מגש הכסף: "חייה וכתביה של זהרה לביטוב"

ספר מכתביה של מי שניצבה בלב הבימה הלאומית-הרואית שנים רבות עשוי לקרב דור שלא ידע את זהרה לביטוב ואת דני מס לאותם ימים שחיו בהם. ביקורת

יחיעם ויץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יחיעם ויץ

עופר רגב (עורך). הוצאת פורת, 465 עמ', 89 שקלים

זהרה לביטוב, שספר מכתביה המחודש יצא לאור עתה, ניצבה בלב הבימה הלאומית-הרואית שנים רבות. מסלול חייה מאפיין את דורה: היא נולדה בתל אביב ב-1927, גדלה בקבוצת קריית-ענבים ובילדותה עברה משפחתה לגור בת"א - אביה קיבל תפקיד בכיר בהסתדרות. בגיל עשר הצטרפה לקן-צפון של "השומר הצעיר" ולמדה ב"בית חינוך", המוסד שהוקם בידי המחנכת הנערצת טוני הלה וש"הושתת על עקרונות פדגוגיים חדשניים ושיטות לימוד מודרניות". נראה שהוא "נוצר עבור נערות כזהרה, שכישרונן האינטלקטואלי גדול מיכולתן להסתגל למסגרות נוקשות" (עמ' 36). בימי התיכון צץ סיפור האהבה הראשון בחייה הקצרים: עמיחי קליבנר מרחובות, "בן למשפחה שחייה נותבו על ידי תחושת שליחות".

אחרי סיום לימודיה בתיכון היא החליטה להתגייס לפלמ"ח והצטרפה להכשרה בעין חרוד. בימי שירותה השתתפה במבצע ההרואי והטרגי, פיצוץ גשר א-כזיב במסגרת "ליל הגשרים", ביוני 1946. שם עלה בראשונה המשולש שניתב את חייה ואת מיתוס סיפורה: גבורה - פיצוץ הגשר היה חלק מ"ליל הגשרים" ש"נחקק במורשת הישראלית" (עמ' 48); מוות - המבצע הזה היה היחיד בתוך מבצעי הלילה הזה שבו נפלו חללים - י"ד במספר; האהבה - חברה הראשון, עמיחי קליבנר, היה בין החללים. במידה רבה, סיפור גשר א-כזיב היה "חזרה כללית" לשיא סיפורה הקצר והדחוס - מאז ועד מותה עברו שנתיים וחודשיים.

אחרי החלמה קצרה שבה זהרה לעין-חרוד, שם פגשה את איש המחלקה הירושלמית, שמואל קויפמן, שסופח לגדוד בעין-חרוד, וכך מתוארת הפגישה: "האוויר נטען בחשמל רומנטי. הם ישבו בפתח האוהל ודיברו, ובינתיים ירד הלילה על העמק, כשהתבוננו בשעון, לא הבינו כיצד חלפו השעות בלא שהרגישו" (עמ' 49). כך התחיל הרומן המפורסם של הנופלים. היו עוד רומנים ידועים כאלה, אך לא היה כמו זה לאינטנסיוויות ולטרגיות. במאי 1947 נהרג שמואל בתאונת אימונים ועל ביטוי יגונה למראה גופתו המרוטשת נכתב: "זעקותיה קורעות הלב של זהרה בקעו מחדר הקירור והרעידו את שמי העמק. חלפה מחצית השעה עד שניתן היה להוציאה משם" (עמ' 59).

אחרי מותו הואץ קצב חייה: נסיעה לארה"ב כדי למצוא נחמה בחיק משפחת ברוריה, אחות שמואל; קורס טיס של ישראלים בדרום קליפורניה; שיבה לישראל; רומן קצרצר עם אמנון ברמן, טייס שהכירה בקורס ושנפל עם מטוסו זמן קצר לאחר מכן; הצטרפות לחיל האוויר, והסוף הבלתי-נמנע: מותה ב-3 באוגוסט 1948 בתאונת מטוס מעל עמק המצלבה בירושלים. היו שטענו שהסיבה לתאונה היתה נעוצה בנטיותיה האובדניות. עורך הספר סבור שהסיבה היתה פרוזאית: אחד מברגי המטוס לא הוברג כראוי.

גשר אלנבי לאחר שפוצץ בלל הגשרים, 1946. חברה הראשון היה בין החללים

גיליון האלף של מוסף ספרים של "הארץ" - פרויקט מיוחד

היו כמה טעמים להפיכתה לגיבורה לאומית. הראשון היה היותה אשה-גיבורה. כמה נשים צורפו לפנתיאון הגבורה הציוני, אך רובן מימשו את גבורתן באירופה: הצנחניות חנה סנש, שהוצאה להורג בבודפשט הכבושה, וחביבה רייק שנהרגה בסלובקיה; וגיבורות הגטאות, שחלקן שרדו בתופת באירופה והגיעו לישראל וחלקן נספו שם: חייקה גרוסמן, רוזקה קורצ'אק, טוסיה אלטמן וצביה לובטקין, שנתן אלתרמן כתב עליה, כשהגיעה הידיעה הלא-נכונה על מותה, שהיא נפלה ב"אחד הספים של תולדות ישראל,/ סף המוות וסף התוחלת". פה לא קמו גיבורות מובהקות: דבורה דרכלר ושרה צ'יז'יק נפלו בתל-חי, אך זכרן התגמד בצל הזיכרון האדיר של הגיבור הגידם; ברכה פולד היתה, במידה רבה, גיבורה מקרית: היא נפלה בת"א באוקטובר 1946, כשעמדה על המשמר כחיפוי להורדתם לחוף של מעפילי האונייה "וינגייט". במלחמת העצמאות לא היו גיבורות. בשנות החמישים היתה גיבורה יחידה: ורדה פרידמן מכפר ויתקין, שסייעה לקליטת עולים במושב פטיש ונהרגה במארס 1955 בהתקפת מסתננים במושב. בכל השנים האלה, העמוסות והסוערות, לביטוב היתה כמעט גיבורה יחידה.

הטעם השני לכניסתה לפנתיאון היה ספר הזיכרון עליה, "חיי זהרה וכתביה", שהתפרסם לראשונה בשלהי 1951 ונכללו בו מכתביה לשמואל קויפמן, בחייו ואחרי מותו הטרגי, ואשר היה במשך שנים רבות ספר נודע ופופולרי מאוד בקרב בני נוער. בז'אנר ספרי הזיכרון לנופלים, שהתפרסמו לפני מלחמת העצמאות ואחריה וזכו להדים רבים, ספרה ניצב במרכז השורה הראשונה. כשיצא לאור, דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, כתב לאב השכול: "איני יודע אם יש עוד ספר כזה לאהבה, לתפארת וליגון" (ירושלים, 1 בינואר 1952).

הטעם השלישי היה שלביטוב היתה בת למשפחה שורשית שהיתה קשורה ללב הממסד הפועלי והציוני ולאירועים המרכזיים שקשורים לתולדות היישוב. במבוא מאיר העיניים מתאר העורך, עופר רגב, את קורות הוריה: הם החליטו לעלות לארץ ישראל אחרי פגישה עם יוסף טרומפלדור והגיעו ארצה ב"רוסלאן", האונייה המיתולוגית שפתחה את העלייה השלישית - העלייה החלוצית. אחר כך היו ממקימי קבוצת קריית-ענבים שבהרי ירושלים. אביה היה מראשי חבר הקבוצות, התנועה הקיבוצית הקשורה למפא"י, ומראשי "משק העובדים" ההסתדרותי. רקעה לא היה מקרי: כל סמלי הגבורה כולם נולדו וגדלו במשפחות הקשורות לאליטה היישובית: רפי מלץ מעין-חרוד היה בנו של הסופר דוד מלץ, מחבר הספר "מעגלות", שחולל סערה בתנועה הקיבוצית; אהרון שמי, המכונה "ג'ימי", היה בנו של הפסל הידוע מנחם שמי (שמידט); דני מס, מפקד הל"ה, היה בנו של ראובן מס, מייסד הוצאת ספרים חשובה; טוביה קושניר היה בנו של הסופר שמעון קושניר, איש העלייה השנייה, ודודי, יחיעם ויץ, היה בנו של יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת ומאבות ההתיישבות.

בין הגיבורים האמיתיים היו אנשים "אחרים", כמו מקבלי "אות הגבורה" אמיל בריג או סימן-טוב גנה, אך סמלי הגבורה היו צברים, אשכנזים ובני-טובים שעברו את המסלול הרגיל והמקובל של בני הארץ (בית ספר ראוי, רצוי הגימנסיה העברית או ביה"ס הריאלי, תנועת נוער חלוצית, הכשרה בקיבוץ והפלמ"ח). במידה רבה כך הנציחה האליטה את עצמה. הסמלים האלה לא "נולדו מן הים", כפי שתיאר משה שמיר את אחיו אליק בספרו "במו ידיו", אלא באו מרקע סוציולוגי ותרבותי מובהק וברור. ההבחנה הזאת (שמבחינתי היא חתרנית למדי), תקפה לגבי אליק שמיר וגם לגבי זהרה לביטוב.

פורסם לראשונה בגיליון 565, 24.12.2003

הטעם החמישי - המרכזי והאולטימטיווי - לכניסתה לפנתיאון היה שמדובר בסיפור שיש בו הצירוף הקיטשי בין מוות הרואי לסיפור אהבה קורע לב. לא במקרה, מכל רבבות הנופלים שנפלו במערכות-ישראל כתבה הסופרת דבורה עומר רק עליה: בסיפורה יש שפע חומרים מרתקים ומרגשים לספר לבני הנעורים. הספר, "לאהוב עד מוות" שמו, יצא לאור ב-1980 וארבע שנים לאחר פרסומו כבר יצאו שבע מהדורות שלו. המרכיב הזה הוא היסוד החזק בספר.

בכרך ג' של "הספרות העברית, 1880-1980" (עמ' 186-185) טוען גרשון שקד שספרי הנופלים אינם אחידים במהותם ואין לראות את מחבריהם כקבוצה מגובשת. חלקם היו אמונים כבר "על מכמני מוסיקה וספרות", כמו רפי מלץ, וחלקם היו "בעלי אופקים צרים יותר". כיצד ניתן להעריך את ספרה ואת מכתביה של זהרה בקשר לקביעה הזאת? הספר אינו עמוק והוא חף מעושר תרבותי ומהקשרים מורכבים, ואין בכך פלא. מדובר בנערה צעירה, כמעט ילדה, שנפלה כשהיתה בת פחות מ-21. חלק מהדברים שנכללו בו הם אכן דברים של תלמידת תיכון. הדברים שכתבה על חנה סנש, למשל (עמ' 310), אמנם נבונים וראויים, אך קשה לאתר בהם ברק או תבונות מיוחדות ("בין שיריה היו אחדים שמצאו חן בעיני... בפשטותם, בכנותם ובקליעתם למטרה. וכל פרשת שליחותה עד סופה הריהי באמת מזעזעת. הכל מעיד כי לפנינו אדם בלתי רגיל").

הכוח והיופי נמצאים איפוא במכתבים ששלחה לשמואל, בחייו ואחרי מותו. במכתבים ששלחה לו בחייו עלה קו בהיר: אהבה שעולה על גדותיה. באחד מהם (עין חרוד, 27 בדצמבר 1946, עמ' 123) כתבה: "ומה הנך עושה כרגע, שמוליק שלי? הישן הנך או אולי עודך ער וכותב הנך אף לי מכתב? ההרגשה שמחר נתראה מוסיפה לי כה הרבה עוז, שהרצון לישון גובר ביותר, והמחשבה - שכמה שיותר מהר אהיה פחות בלעדיך, כי ודאי בשנתי אטוס לקראתך, ואילו מחר בבוקר מיד אסע אליך. ולכן, שמוליק שלי, אומר לך ליל מנוחה ושינה מתוקה.

ש-מ-ו-ל-י-ק!

במכתבים אליו אחרי מותו עולה קו שעיקרו געגועים נואשים. ביום השלושים למותו (2 ביוני 1947, עמ' 185) כתבה:

"שמוליק שלי!

שלושים יום עברו מאז היום האיום והמוזר. 30 יום תמימים. האומנם? היום עמדנו שוב דוממים ודומעים ליד ריבוע אבנים עם תלולית של חול ועליו שלט פח קטן: שמואל אשר קויפמן. האומנם אתה טמון שם, ילדי? האומנם שווא דיברו החלומות ואתה לא תשוב אלי לעד? כיצד קרה הדבר, ילדי, שמתוך החיים לפתע נעלמת, ואותי השארת בודדה, מלאת תוכניות שגזו וכלו כעשן?".

ומה היו הטעמים לפרסום המהדורה המחודשת? העורך מציג טעם אישי ופרטי: הספר ליווה את אמו בנעוריה, "בשנותיה הראשונות בארץ לאחר שעלתה, חדורת הכרה ציונית, מטריפולי שבלוב" (עמ' 3). אני מוסיף עוד טעם: הספר עשוי לקרב דור שלא ידע את זהרה ואת ג'ימי ואת דני מס לאותם ימים שחיו בהם, ולרוח ולערכים שלמענם הקריבו את נפשם הצעירה, הרחוקים מהדור הזה אלפי שנות אור.

ספרו של פרופ' יחיעם ויץ "ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית" ראה אור בהוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ